מודל 2024 | וכל השיחות היו נכנסות

"ואני צועק לו מעבר למצבה שלך - זה הוא, הוא מתקשר אלי, אתה לא רואה? אחי! מי אתה שתגיד שששש? אחי מתקשר אלי ואני מדבר איתו, מלמטה ואולי מלמעלה, מארץ מרחקים." סיפור מתוך ספרו החדש של רמי מארק רום, "לעקור לכם את העיניים"

832 629 Blog

ג'וזיאן ונונו, דיוקן, זפת ואקריליק על קנווס, 100X200 ס"מ, 2007

וכל השיחות היו נכנסות

רמי מארק רום

(מתוך הספר: "לעקור לכם את העיניים")

.

הומצא מכשיר השח למרחקים:
בימים אלה יצא לאור המצאה חדשה אשר תקרא בשם "טעלעפאן" (פתרונה מדברת מרחוק), וכאשר הטעלעגראף ערוכה לכתוב מרחוק, כן ה"טעלעפאן" לדבר מרחוק. במספר איזה רגעים יוכלו האוהבים הרחוקים איש מעל אחיו כמה מאות פרסאות לדבר איש את רעהו, ולשמוע איש קול אחיו מדבר אליו מארץ מרחקים בקולו הניכר לו...

– מתוך "חדשות שונות", יהודה וירושלים, 14 בדצמבר 1877

.

חשיכה בוגדנית. מחוררת. פרוצה להבהובים מהסמטה. שולי גינת משחקים. נדנדה שבורה. ספסל אבן. ישבתי והאזנתי לךָ. דבר אחר שראוי לדווח עליו לא עשיתי. עיניים טרוטות. שיער מקליש. שפתיים לחות. לשון אזוקה. מתנפצת פעם בפעם אל גדר סתימות תיִל. סביבי חומת שיח מטפס. נשיפות ושאיפות זריזות. כמו אחד שנוגע בעצמו. יריקה נזלתית — מוּחְטָה. זיהום מצטבר בוושט. נמלים מגרדות. פריחה אדומה — חֲרָרָה. טפיפת פרוקי רגליים על העורף. מעקה בטון מוביל לפח ברזל. אצבע ממוללת. בדל חוט נפרם בכיס ימין. פיסת קיסם ישנה. סֶרַח פחמימה לעוסה נופל על הארץ. חתול מיוחם צרוד. צרחת תינוק רעה בחלון. ביפ — ביפ — טו — טו — . ברצף האזנתי. במשך כל הלילה האזנתי. כל הלילה שהיה כולו לילה. שידור מחזורי לכבוד החגים. מאתיים שיחות. אולי ארבע מאות. אולי יותר. מַלַאנת'לפים. ביפ — ביפ — טו — טו -. לא ספרתי. וכל השיחות היו נכנסות.

מאז שאותו סוחר מכוניות סידר אותי התחלתי להקליט. לתעד הכול. להתגונן מפני כוחות רעים. הם בכל פינה, תדע לך! מבקשים לתלוש במרמה חלקים מהעור.

ביפ — ביפ — טו — טו — היי… מה איתךָ, איך אתם? בסדר, ואיך אתה? גם אני בסדר, איך אמא? בסדר, ואיך אבא? גם בסדר, ואיך אתה? כבר שאלת, ואיך אני? גם אני בסדר, טוב, אז… טוב, אז… טוב, אז… אוקיי, בסדר, שיהיה לך שבוע טוב. גם לך. גם לי, נכון… היי, אתה שומע… (בשלב הזה הייתי מאבד קשב ומתעסק בדבר אחר). מה? אמרת משהו? לא חשוב, טוב, אז בסדר, ביי, תמסור ד"ש. גם אתה. יגיע. ביפ — ביפ — טו — טו —

כל השיחות היו נכנסות — אבל את זה כבר סיפרת — נו, ומה בכך, הרי יש עוד, יש עוד מה לומר. למשל ידעת שהן היו כמעט זהות וכולן התחילו ב"מה איתךָ, איך אתם" ונגמרו ב"תמסור ד"ש. גם אתה. יגיע"? ושים לב — זו שכאן הפציעה לאוויר העולם עם השם הייחודי 10_8_2015_20:27 והבאה בתור בשם 10_15_2015_20:37 ואחריה מגיעה 10_22_2015_20:32. לולא הנייד העניק על דעת עצמו שמות עם תאריכים ושעות לא הייתי מבחין. מבחין במה? הבט בעצמך… חמישי בערב. שבוע אחר שבוע. פלוס-מינוס עשר דקות. והרי זה חידוש, תודה רבה! נכון, אך מה תועיל לנו עכשיו השעה. מה זאת שעה. מספר. נו מילא, תמשיך.

אם כן, בוא נעשה סדר, אתה לעולם לא חייגת? לא. תבין, אני הלכתי… אני הלכתי והלכתי… לאן הלכת? נו, הלכתי לאיבוד. לאיבוד בין הימים. ואמנם זה צבט לי מעט אבל לא עשיתי דבר, לא. אם לדייק, יותר גירד מאשר צבט, עקצץ מדודות במורד העורף. תווית בגד חדש מתחת לחולצה. לא, לא נקפתי אצבע. טפו. לא שליתי את המכשיר מהכיס. לא עצרתי לפנות אל עצמי פעם אחת. אף לא פעם אחת. לא נשכתי שפתיים. לא התפניתי לחקור מעט מעבר לאותו חוטם גבנוני. כזאת בליטה גאה ונבזית באמצע הפרופיל. לוּ רק עמדתי לרגע תחת זרם מים קרים — להתנער. אבל לא. והכול הצטבר למרקם דייסתי-מז'ורי, תערובת עמומה ומעורפלת, דלוחה ועכורה; אף פומפה או מסיר שומנים לא יכלו לה. הענן נעטף בליפוף מצמית. נחנקתי.

רגע אחד. לאן אתה רץ? מה עוד תמציא, אה? כזה דימוי דוחה. אפשר לחשוב שהשתלמת בשרברבות. מצא לו. פומפה. מובן שלא שכחתי. דעתי לא הוסחה. לא הייתי עסוק. פנוי להפליא הייתי. חותם בלשכה עם טרנינג. לשכה פרטית פיסלו בדמותי. חלפו ימים שלמים וריקים שבהם לא היה לי דבר לענות בו את הגולגולת החלולה. והכול מהכול ידעתי. מה שהיה הוא שיהיה — לא אחייג אליך וזהו. אני רע. בכוונה תחילה לא חייגתי. גם כשאצבעות ימיני משכו, הצלפתי עליהן באחיותיהן משמאל. וכל השיחות היו נכנסות. ראה זה פלא — נכנסות. תגיד תודה שניאותי להרים את השפופרת, תיפח רוחי — אפילו לא הרמתי, הן זה דורש מאמץ — סתם לחצתי, החלקתי על העיגול הירוק — ככה פשוט. המהמתי שלוש מילים ואז, "ביפ — ביפ — טו — טו — " וניתקתי.

ובצד שלךָ (לא שלך-שלי, שלך-שלך) אפס תנודה. דממת חלל אינסופית. מעולם לא נשמע צלצול ושמי לא הופיע במפתיע על הצג ואתה לא קצרת חיוך ולא הכרזת, הו, הנה אחי שחושב עלי, יש לי אח והוא שלי והוא נזכר דווקא בי — דם מדמי — מבכר אותי מכל הרעיונות בעולם. לא. מעולם לא מיהרת אל קול הצלצול הבוקע מהחדר השני רק למענך כמוצא ניצול אבוד בתחתית בור מים, מחזיק במעקה התמיכה, בכתלים, בהליכון, מהסלון אל החדר, צועק למטפלת: "בבקשה פַּגַ'לוּסטָה נטאשה, הטלפון, זה עבורי — תזכרי שיש לי אח, וזה הוא-הוא שם שמבקש אותי, מחפש אותי, אותי. מתגעגע." לא. תמיד חלף עוד רגע ורגע שנצטרפו לשבוע, ואתה יזמת שיחה נוספת, ואני חרקתי שיניים כדי לא לעזוב הכול ולרוץ כמו שאני — גם בתחתונים וגופייה – עד אליך. לזנק. לתפוס. לחנוק. איך תעז להזכיר לי פעם אחר פעם עד כמה עלוב אני שתמיד שוכח אותך. ואתה. כלום. אדיש. רחש אוושה סטטית. קריין חדשות ניטרלי ברשת ב'. מעל לכל זה. מספיק לך לנשום עם הבּיפּ-אַפּ בלילה ובבוקר עם מחולל החמצן שמרעיד את הבית. הן כל עוד נושמים, הכול שפיר, ואם אין הרעה בסטורציה, בלחץ הדם, ברמת הפחמן וכו', מי יעז להלין על זוטות. בדיחה כזאת — שני אזרחים בוגרים משוחחים בטלפון ואין עוד מה לדעת. שמעת בכלל מה פירוש "טֶלֶה" ביוונית? מרחק. ככה פשוט. פיזיקה. נוסחה. אם אין מקום על הדף, תמשיך לענות בצד השני. כיוון המרחקים או פרטים נוספים לא מופיעים במילון. צא ולמד. ומה המרחק לדעתך, אה? טפו — למי יש ראש לחישובים, יצאה לה רכבת מבית החולים בשנת 1987 ללידת הנוצרי. מצא את המרחק שהיא תעבור עד שתתנגש. מי חייג ומי ענה, נו באמת. הרי אתה עדיין נושם! אמנם כמו רובוט, אך זה היינו הך… בשיטתיות ובסדר מופתי בשמונה עשרים ושבע או בשמונה שלושים וארבע ביום חמישי: צלצול, צלצול ועוד צלצול, והופ חלף לו שבוע, הנה שוב ביפ — ביפ — טו — טו — והופ, שבוע נוסף. שאלוהים יעזור, שהשד ייקח. פשוט וקל. אין על מה להתרעם. הנה בבקשה — הוכחה חיה שהיינו בקשר רציף. קדימה, אל תתבייש — תקשיב לשיחות בעצמך. כאלה אחים. פיזיקה. המצאה מוכחת. תחזור אחרי: ט-ע-ל-ע-פ-א-ן. הכול מתועד. בלי ריב או ויכוח. נימה שלווה ורגועה. חמישה המהומים, נשיפה קצרה וארוכה, ביפ — ביפ — טו — טו, שיעול מהצד שלך, מה שלומך ואיך אתה וד"ש ויגיע. מה אנחנו, ברברים? בטח יגיע. עיטוש עולה דרך התעלות ומגיע. עולה ומגיע. מיליון חיידקים בואכה להשתנק, יוצא מהאף ומגיע כמו אותו יום…

איזה יום? איזה יום הוא שואל. אתה כזה גולם. היום כמו העיטוש. הגיע היום. כן. וזה משעשע כי אף שידעתי שהוא יגיע ויפתיע, הוא באמת הגיע והפתיע וגם לא הפתיע כלל, ומה זאת לדעתך הפתעה אם כבר גילו לך. כפי שמרפדים לול לפעוט, הכנו לך בור והמתנו מעליו אם כי איש לא היה מוכשר לנעוץ סיכה ביומן, להתחייב. כל שאמרו היה "יגיע". והנה ככה סתם. בְּלוּפּ. שקעה אבן בים. קפוץ וצלול אחריה. רגע מרעיש ובנאלי לעייפה. כמו היום בערב, כשמנסים לקבוע איתך לצפות במשחק כדורגל אצל חבר ואתה זורק תירוץ. לא יכול, היום יש לי משהו. נו, מה כבר יש לך? יש לי כך וכך וגם לקבור את אחי, ואתה ממשיך לרבוץ עם עצמך על הספה ומפצח גרעינים. כן, בדיוק יום כזה. יום משמים בעבודה בהמתנה לשעה חמש. היום הכי נשכח ופשוט שנבלע באמצע שבוע צחיח. מדובלל פעלים ותוארי פועל. לא הספקתי לבלוע רוק. לכחכח. לגעגע. והנה הרגע התיאורטי כבר כאן. מולךָ. מהר יותר מאתמול. הפוטנציאל מומש. שוּגר. התנפץ לחלקיקים מיקרוסקופיים. הגיע. ועל כלום הוא הגיע. על כלום ושום דבר. על מישור ישר, על קרש חיתוך של לחם טרי הגיע, על סדין ספוג זיעה הגיע, על פיסת מרבד קסמים מאלף לילה ולילה הגיע, על קרטון ביצים מהמשק הגיע, על פרוכת מהספר תורה בבר מצווה הגיע, על החזייה הראשונה שהצלחת לפתוח בתיכון הגיע, על חתיכת נזלת קרושה של השליח מהסופר. הגיע וזהו. ירד בד על במת תיאטרון בובות. ילד אחרון בקהל מפנה את מקומו. אמו מיטיבה את רוכסן המכנס שהשתחרר מישיבה ממושכת. ועוד בדרך ליציאה שכחנו על מה היה המופע.

*

ולפני זמן מה קפץ עלי אדם בחלום. איש דק עם שפם. רוח מטאטא. סיפר שהוא רעב נורא. רעב מאז שהתחילו לחלום עליו אלא שהוא מתבייש לבקש. התקנתי לו סעודה זריזה. פת עבשה בחומוס. זלל הכול למרות שמגעיל ובתמורה נתן לי סוד. מה לעשות בשביל לחתוך את השיחות. השיחות המוקלטות איתךָ, כך שרק הצד שלך ידבר ואני אשתוק. אשיב מחדש דברים חיים. ארוכים. ועוד הוקוס פוקוס אחד שתתקשר בשעה המקורית. קלי קלות, דוחפים את הקבצים למחשב, הוא אומר לי, לוחצים כאן וכאן, ומאז בכל שבוע אתה חוזר לחיים עם שיחה אחרת — בלי הקול שלי הישן. עובד פיקס. אתה אומר דבר ונותן לי שהות לענות, ארוכה יותר מבעבר, ואני מתחיל בגמגום, מתחמם וגומע סיפורים מרתקים על החיים שמחוץ לחולי שלך. מעתיר קישוטים כיד הדמיון הטובה. למשל איך הלכתי לפה ולשם ופגשתי איש מרתק שהשתתף בכל המלחמות וניצל והרוויח ממון רב, ועכשיו הוא מחלק פרחים לזקנים שאף הם ניצלו או שרדו או… מכל מקום מאותו הסוג שעוד לא התפגר, ונוסף על הפרחים מחלק גם מעט אוכל, שילעסו כל אותם מסכנים, כי אם אתה לא עז, הפרחים לא יועילו; ועוד אני מדווח על הבית ואחר כך מספר לך על הילדים שיהיו בריאים, איך שהם ככה וככה כבר זוחלים וקמים ואז הולכים ואז מדברים דברים מצחיקים שיש לרשום כי אחרת נשכח ולא יהיה, ואז בכלל בורחים בלי לומר תודה, הפרזיטים, ובאותו זמן שאתה שותק אני מחייך כי אני יודע שגם אתה מחייך, ובהמשך כהרגלך אתה אומר, "אז מה שלומך?" ואני אומר למשל "בסדר" ואז אתה ממשיך למשל, "איך אתה?" ואני עונה שוב, "בסדר, ואיך הולך?" ואתה אומר למשל, "תמסור ד"ש," ואני אומר, "חכה, חכה יש לי עוד משהו לספר לך. תשמע, אתה יודע איזה סרט שראיתי אתמול, אתה תמות עליו, לא האמנתי שהוא שחקן כזה טוב, וסרטים, תדע לך, זה משהו, ויש מהם כל כך הרבה, אתה מוכרח לנסות, למרות שאת כולם מציגים בתוך הקופסה הזאת השחורה שתלויה על הקיר והיא קמה לחיים בלחיצת כפתור ומפתיעה אותך בכל פעם מחדש," ואחר כך מספר לך עוד משהו מצחיק על העבודה — על דוּדי שישן כל היום עם ראשו על המקלדת וער בלילות, מחפש לעצמו עניינים, ועל שוּשה הכלבה שלנו שצריכה טיפול שיניים ועוד פירורים ושעשועים שמושכים את הלב, כמו נניח שרכשתי שני צמידים — תרומה להצלת צבי ים – בעקבות פרסומת שקפצה בטלפון וזה נותן לי להרגיש טוב יותר עם עצמי, ואתה מוסר שוב ד"ש ואני עונה, "יגיע" ומנתק עם חיוך שבע וטוב לב. וכך אנו משוחחים בכל שבוע ביום חמישי בערב, וכדי לגוון ולהפתיע ביקשתי שפעם השיחה המוקלטת תיכנס בשמונה עשרים ושלוש ופעם בשמונה עשרים וחמש ולפעמים בכלל ברבע לתשע, ובכל שבוע אני מחכה ומצפה ועדיין מופתע כשהצלצול עם קולך קופץ ושואל, "מה איתך? גם אני בסדר" ומתחיל להפליג בדברים ומדלג מפה לשם ובחזרה, ולעתים לכבוד השיחה אני מגיע לסופר (איזה מקום דוחה ומרעיל, מעולם לא הייתי מתקרב לשם לולא…) ונעמד בתור הכי עמוס עם מוצר או שניים ונותן להם לחלוף על פני עד שאתה מתקשר ואני לוחץ על הרמקול למען כולם, שישמעו, ומגדיל לעשות ומגביר את הקול לחצי צעקה, שהנה יש לי אח ואני משוחח עמו, אמנם לא ביוזמתי אולם גם זה משהו. עכשיו הם כבר ידעו להם. כל הנדחפים, המזיעים האלה, המתחזים להיות עסוקים ובריאים. ידעו כמה שאתה קיים בעולם. ואני. כמה שאני בסדר.

אבל גם זה לא מספיק. לא. התחלתי להגיע עד אליך ממש. לקבר. חמישי בערב בזמן שמחשיך, לקראת שעת השיחה. ראשית נותן מים לעציצים שלעולם אין לדעת מדוע הם מתים כה מהר. אם משקים ואם מתעלמים ואם לא משקים ולא מתעלמים. סתם כך, מתאבדים. מוסרים נפשם לאל הכלורופיל. מכל מקום, אני מגיע בחושך ומחכה לצלצול מלמטה או מלמעלה או מאיפה שתחליט לנכון, ועומד בינתיים מעליך, מול האבן, ושומע אותך שואל ומדבר ברקע, מארץ מרחקים, בקול הניכר רק לך… "מה שלומך? אני בסדר. תמסור ד"ש. תודה, יגיע." ואני מספר לך דברים, בכל פעם ברבורים חדשים. מכין מראש. לפני השינה. אוחז בימיני פתקה עם רעיונות ונקודות (*בדיחה על שני אסקימוסים ועפיפון *דרכים להתחמק מוועד הבית *מחבתות טפלון חדשות — כל מאכל מלבד בשר חזיר בר נדבק ומסרב לרדת *הקטנה התקבלה לכיתת מחוננים), ובסוף השיחה כמובן ד"ש ובטח שיגיע. אלא שבפעם הקודמת, ממש מולך, צמח לו משום מקום ישישון תימהוני, שדון מיתולוגי מתוך האפלה, ככה כמו שהוא, נמוך, מזוקן, צולע ובעל פרופיל בולט. קריקטורה אנטישמית באמצע בית העלמין. מתבייש ודאי מהאור או אפשר שמתייצב עבור הקסם כי נעים יותר לדמיין דברים בשעות המוזרות עם כל סיפורי הרוחות בחושך; והנה הוא מצפצף משהו מתחת לאף, במרחק שלושה קברים צפונה, מביט בי בתרעומת ששמורה למפר שלווה חטטן, ואני צועק לו מעבר למצבה שלך, דרך זו של אשתו ושל השכנים נחמה בוריסוב ושמחה כהן, צועק לו ומצביע — זה הוא, הוא מתקשר אלי, אתה לא רואה? אחי! מי אתה שתגיד שששש? אחי מתקשר אלי ואני מדבר איתו, מלמטה ואולי מלמעלה, מארץ מרחקים, לך תדע, כן, שמעת טוב, מה שלא ימציאו היום, חמש ג'יגה יש לי פה בטלפון, מי אמר שאסור לדבר כאן, מה זה, מופע בלט שאתה מסתכל ככה? אל תהיה שפוף כזה, תתעודד. הנה יש אנשים שהם חסרי מעוף עם מצח נמוך, יודעים להגיד רק ששש… ששש, קצרה בינתם מלתפוס איך היה לו פעם אדם וזהו, אין עוד, קאפוט, הלך, שהכול בעצם קל עד כדי גיחוך ממש, רק יש להתאזר במעט כושר המצאה. כזה פרימיטיב.

ואז אני הולך הביתה וצוחק בדרך. צוחק ליד העציצים של החתולה שתומת העין סמוך לפח בבלוק שלנו, צוחק מול החבורה השיכורה של הפיצוצייה ומול הרזה נטול השיניים שכבר מסר את החיסכון של הילד בגירוד חיש גד, צוחק על הספסל עם הקרש השבור בגב וריח השתן, צוחק בקול תרנגול מיוחם, צוחק וצוחק. זה היה טוב זה, איך שהוא קפץ הדחליל הדפוק עם הקסקט, איך ביקש אותי להנמיך את השיחה איתך, כי הוא מקנא שאיתי מדברים ואשתו שותקת; בטח היה כל כך חביב אליה בחיים. המסכן. טיפל בה עם כל המדיצינות, הפעיל את כל הביטוחים, נתן לה יד בדרך להקרנות, אבל מה, פתאום מפריע לו שאיתי מדברים והיא שותקת, דיברה מספיק גם לעולם הבא זאתי, לא נתנה לו להוציא הגה, מה הפלא שעכשיו מגיע אליה ליהנות מהשקט. ורק אתה לא אמרת שום דבר עקרוני אף פעם, תמיד אותן מילים: "הכול בסדר, איך איתך? אני טוב, ד"ש, יגיע, אז איך אתה, ד"ש, יגיע, אני טוב, שבוע טוב גם לך, ד"ש. יגיע." ותמיד הקדמת אותי! כזה מנוול, עמוק בפנים הרי ידעת, ידעת שרציתי להתקשר — בכל פעם רציתי באמת! אני נשבע! גם רציתי וגם קיבלתי את הדין שלא אעשה זאת ויהי מה. רק שהקדמת אותי, ככה אתה, כמו רובוט, ככה היית תמיד — תרופות בזמן, לישון בזמן, להתקשר לאח הבריא שלך בזמן. שעון שווייצרי. ואני רק פיללתי להזדמנות אחת, חתיכת חרא, הזדמנות מזדיינת אחת לחייג אליך; ואז הגיעו הילדים, כן, כמה קל: סוף-סוף היתה לי סיבה רשמית להיות עסוק, לעולם רוצים ממני משהו ברקע, מישהו צועק כי חטפו לו צעצוע, ואני חייב לגמור, נדבר, סורי, אז איך אתה? תמסור ד"ש שיגיע, או מצדי שלא יגיע! כן תודה, אני בסדר, שבוע טוב — ולעולם אין פנאי להתכנס ולהרהר מדוע השיחה כה סתומה וקצרה ולעולם נכנסת. כן, ומה אם אסע עכשיו, רגע, מה השעה בכלל? אסע, חלף לו שבוע נוסף וכבר תכף שמונה, אסע שוב לבית העלמין ואם אמצא את הזקן המגעיל, אכניס לו ככה שיצטרכו לחפור לו בור נוסף לצד אשתו, מי שמע על כזאת חוצפה, לא נותן לבן אדם לדבר עם אחיו מתי שיבקש. סליחה, אדון, יש לי רק אח אחד וזה הכול. רק אחד. בוא נראה אם יש לך ביצים לשרוק לי שששש… פעם נוספת או "סליחה, אפשר להנמיך?" אסע עכשיו ואדבר, ואם צריך להרביץ גם אחטיף לך כהוגן או אצעק חזק שתברח. הו, יפה, הנה אתה כבר כאן. הייתי צריך לנחש… עם פרופיל מתמיד כמו שלך, בטח מבקש להיזכר, מה? להיזכר איך צפיתם בשקיעה כל ערב שישי במרפסת, אתה וזאת שם למטה, זיכרון… גש הנה ונבחן אותך, "לנושים זיכרון טוב יותר מאלה החייבים". מי אמר את זה? בטח הזקנה של רסקולניקוב ואולי בן-גוריון, אתה אומר… הו, והרי האבן שלך טרייה, חמה מהתנור, ממש לפני חודשיים — אבל באמת שהספיק לה ודי, חאלס, רק תציץ שעל שלי כתוב בפירוש "2022-1987" ואצלך — למדת חשבון? אתה לא מתבייש, שאצלך אני רואה החזיקה כמו גדולה עוד מתחילת המאה הקודמת, בטח היתה חזקה כמו סוס, מצצה לך את כל הכוח מהעצמות, רידדה לך את הקישקע. אתה יודע מה, בא לי להקיא מאנשים כמוך, ואתה עוד מחייך ומרים את היד דרך בעלות, להזכיר לי היכרות מוקדמת, בבקשה, גם אני יודע לחייך, למה לא, ככה יפה, תראה איזה שיניים — שלוש פלומבות התקינו לי השבוע, אין דבר, לא אתן לך להשפיל אותי עוד, אם תרצה נא, בבקשה, חיוך שאני שומר ספיישל לדחלילים עבשים כמוך ועכשיו רק חסר לך להוציא הגה כי השיחה שלי, השיחה שלי תכף נכנסת. בכל רגע. וזה שהיא היתה אישה טובה… אצטרך לסמוך עליך… מי לא יספר על אשתו שהיתה טובה… ומה לי עכשיו בכלל עם נשים טובות, רק תגיד לי בבקשה, מה השעה? אלוהים, כבר כמעט תשע, ועדיין, ועדיין שקט. שקט. תניח לי שנייה! איפה הטלפון הארור? מבקש שאאמין שאישה טובה עוזבת גבר לאחר שכבר חרשה בפניו את כל אלה. "אין אדם עם זיכרון טוב מספיק כדי להיות שקרן מוצלח באמת" — יפה, אה? מי אמר, אולי צ'רצ'יל, או בכלל ואנונו, מניִן לי… בטח תציע תכף שאני מפיק עונג מיוחד מלשוחח עם עצמי… איפה אתה בכלל? לא הגעת היום. מתי כן היית? רק חודשיים עברו מהיום שבו השחלת אותה הנה, ואתה, קשה לך לבקר אפילו… מדוע שתטרח, אין על מה להתחרט, אה, בטח שאין. קיבלת חופש — סוף-סוף חופש. חסר לך אם לא חייגת כל יום כמו שעון מהמפעל, איך היה היום שלךְ, דובשנית? ואז נשיקה בבית לפני השניצל וה"מבט לחדשות", הכול ברור, בלי משקעים או שאלות. הכול במקום. הדם שקט. נספג באדמה. לא צועק ולא מצייץ. אבל הטלפון — הטלפון הרי על שקט ולא הספקתי לענות, יש להמתין עוד שבוע, עוד שבוע להמתין. שבוע. שבוע שלם. אתה יודע מה פירוש שבוע לשיחה מארץ מרחקים?

.

רמי מארק רום, לעקור לכם את העיניים, סדרת ניירות ערך, ידיעות ספרים, 2024.

מודל 2024 עטיפה (2)

.

» במדור מודל בגיליון הקודם של המוסך: "סימפטום מלנכולי", מסה מאת תהל פרוש, מתוך הספר "סיבות להישאר"

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

832 629 B

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מי הפך את דוד לוי לבדיחה?

הוא היה שר בכיר בממשלות ישראל, לחם למען אלה שקולם כמעט לא נשמע, אבל באופן טרגי מה שהכי זוכרים לו, זה דווקא הבדיחות על חשבונו

832 629 Blog

דוד לוי, 1984. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

"פעם הזמינו את דוד לוי לקבלת פנים במלון 'המלך דוד'. כשנאמר לו כי המשקאות הם 'און דה האוס', עלה דוד לוי על הגג."

הבדיחה סרת הטעם הזו איננה סתם "עוד בדיחת דוד לוי", מהסיבה הפשוטה שהיא נכתבה והודפסה בספר לימוד לתלמידי כיתה ח' בשנת 1991 תחת הנושא "הבנת הנקרא". רק לאחר התערבות של שר החינוך, נפסלה החוברת מלימוד בכיתות.

לא מאמינים? הנה:

Test

הכותבת ניסתה להסביר שבכלל לא הייתה לה כוונה לפגוע בכבודו של דוד לוי, וכי היא עצמה בת עדות המזרח, אבל האמת שהאנקדוטה הזו היא רק סימפטום: במשך כמעט כל תקופת פועלו הציבורי של דוד לוי, היו מי שניסו לצייר אותו כבדיחה.

והאמת, שזה הצליח להם. "בדיחות דוד לוי" הפכו לדבר של ממש במשך השנים, וליוו את השר לשעבר כמעט מהרגע שפרץ למגרש הפוליטי.

"מופלטה!". דוד לוי ב"חרצופים"

הגדיל לעשות "העולם הזה" שעסק בבדיחות בצורה כמעט אובססיבית:

Jokes

היה גם מי שדאג להוציא ספרון הומוריסטי תחת השם "כל בדיחות דוד לוי", שריכז את כל הבדיחות על השר. לא מצאנו במחסנים שלנו עותק מהספר הזה. ואולי טוב שכך.

והיריבים הפוליטיים? הם בטח שמחו לאיד מהצחקוקים על דוד לוי. לוי סיפר כי מפלגת מפא"י עצמה דאגה להפיץ את הבדיחות עליו. הוא סיפר כי במהלך הבחירות, אנשי המפלגה הביאו מכונית עם רמקול והשמיעו בדיחות 'דוד לוי' ממש מול ביתו בבית שאן.

למה זה קרה? מדוע נטפלו כולם דווקא אליו?

אריה אבנרי, שכתב ביוגרפיה שלמה על דוד לוי, סבר כי הבדיחה הפוליטית נוצרה בגלל הפער בין ההתנהגות בפועל של דוד לוי לבין מה שציפו ממנו. מפועל הבניין המרוקאי שעלה לגדולה ציפו שיהיה "עדתי", שידבר עברית עילגת, שיהיה 'מרוקאי מחמד' של המערכת הפוליטית.

אבל דוד לוי היה הכל חוץ מזה. העברית שלו הייתה מעולה. הוא ידע לדבר גם צרפתית וערבית. הוא דיבר כמנהיג לאומי, שווה בין שווים. ממש לא הסטריאוטיפ שציפו ממנו להיות. וכאשר יש פער כזה בין הציפייה למציאות, הבדיחה היא מפלט מצוין למתנגדיו.

"ייתכן שהבדיחות הללו הן תוצאה מכך שהחברה הישראלית טרם התרגלה לעובדה שאיש עדות המזרח, שהוא מדרך הטבע 'קצת מפגר', כביכול, הגיע לעמדה ממלכתית, אומר את דעותיו בגלוי ומוכן להיאבק עליהן ללא חת", העיד על עצמו דוד לוי.

וכן, היו כאלו שכבר אז הרגישו שלא בנוח עם הסיטואציה.

"לא ההשכלה היא הבעיה", כתב אמנון אברמוביץ כבר בשנת 1978. "אני אומר לכם, שהכל היה עובר בשלום אילו לוי היה נולד במינסק או בפלונסק."

גם קוראי העיתונים לא תמיד התלהבו מזה שהפכו את נציגם לבדיחה. הנה למשל מבול התגובות שנשלח ל"העולם הזה":

Letters

לצד הביקורת, לא היו חסרים כאלו שהעדיפו להאשים את הקורבן. "פוליטיקאי, ואפילו אין הוא התגלמות התבונה הצרופה", כתב עיתונאי 'הארץ' נתן דונביץ', "אמור לדעת לבלוע צפרדעי רחוב ולהגיב עליהן בחיוך."

האמנם?

"זה פגע בי עמוק"

לא. דוד לוי לא קיבל את עצתו של דונביץ' ולא בלע את הצפרדע.

"זה פגע בי עמוק", האו סיפר לימים. "כלפי חוץ הייתי חייב להראות שזה לא נוגע לי, משימה כמעט בלתי אפשרית. אך מי שיאמר שדבר כזה אינו נוגע לו, הוא נטול רגש אנושי. המסע נגדי היה מסע של השמצה ושל הטלת כתם ודופי אישי… אך הייתי חייב להיות חזק. וחזק פירושו לעמוד מול פני האדם המדבר איתך, ולפעמים זה גם ידיד, ולשאול את עצמך אם בתוך תוכו הוא אינו צוחק."

אבל כדי לסיים את הכתבה הזו בטעם טוב, מצאנו בדיחה אחת, שלשם שינוי לא הייתה על דוד לוי, אלא נאמרה על ידי דוד לוי בכבודו ובעצמו. וזו הייתה הבדיחה שסיפר לוי לאחר שהתבקש לעשות זאת על ידי כתב הטלוויזיה.

"אצלנו בבית שאן מספרים על איש שנכנס למסעדה ובעל הבית הציע לו ארוחה בשתי לירות, וארוחה בחמש לירות. כאשר שאל האיש מה ההבדל, ענה לו בעל המסעדה: ההבדל הוא שלוש לירות…"

דוד לוי, סליחה. יהי זכרך ברוך.

לקריאה נוספת

דוד לוי, מאת אריה אבנרי

"פיראטית יהודייה באה אליי בחלום"

הסופר והמשורר אילן שיינפלד נמשך לסיפורים הנסתרים, הדרמטיים והלא ידועים של דמויות מהעם היהודי. הרומן "אשת הפיראט היהודי", הוא דוגמא לתחקיר היסטורי שהופך תחת ידיו שלו ליצירת אומנות מרתקת שמעלה שאלות מוסריות והיסטוריות שרלוונטיות לנו גם היום. "מבוסס על סיפור אמיתי" - פרויקט מיוחד לחודש הקריאה

832 629 Blog 1

פיראט יהודי, אולי כך נראה שמואל פלאח, גיבור הספר "אשת הפיראט היהודי"? התמונה נוצרה בעזרת תוכנת AI

"כל מעשי ידי טבעו בים. נותרתי בלי אשתי ובני, גם בלי כלי ובלי בגד. הדבר היחיד שנותר בידי הוא הסיפור הזה, שעלי לבוראו מן האין, מתוך תולדות משפחתי, ולשטחו לפניכם. אם יישא חן בעיניכם, אולי תצילני מתת ידכם. ואם לאו, יהיה למצבתי אחרַי".

אשת הפיראט היהודי, ע"מ 489

ספר פרוזה שמבוסס על אירועים שהתרחשו במציאות הוא לא דבר יוצא דופן. אינספור ספרים כאלה נכתבו בעולם ורבים מתוכם על קורות העם היהודי, החל מ"האפיפיורית יוהנה" על אישה שהתחזתה לגבר וכיהנה כאפיפיור במאה ה-9, דרך "הבכור לבית אב"י" על תחילת הציונות ועד ספרי שואה רבים מספור.

שלושה רומנים היסטוריים כאלה, שמבוססים על סיפורים אמיתיים של דמויות יהודיות, כתב הסופר, המשורר, והפעיל החברתי אילן שיינפלד. מתוך ההיסטוריה היהודית כולה, על ענפיה המרתקים והמרשימים, בחר שיינפלד להתמקד דווקא בצדדים פחות מחמיאים של העם היהודי. ב"מעשה בטבעת" התמקד בנשים יהודיות שאולצו לעסוק בזנות וב"הנזיר היהודי" הוא כותב על משפחות אנוסים, יהודים שנאלצו להסתיר את דתם. 

הבחירה הלא שגרתית לעסוק בנושאים כאלה לגמרי טבעית עבור שיינפלד: "ליבי הולך מלכתחילה אחר הדמויות שהודחקו, שהודרו מהעם היהודי. אני לא מחפש דמויות חיוביות אלא דמויות מעניינות. ובכלל – אני לא מחפש אותן, הן באות אליי".

בספר "אשת הפיראט היהודי" טווה שיינפלד את סיפור חייו של שמואל פאלאג'י, שהיה אדם יוצא דופן כל כך שקשה להמציא כמותו: שודד ים, סוחר, דיפלומט, מרגל, איש משפחה רב פעלים וגם – יהודי מאמין ומשכיל שעבר הכשרה קפדנית לרבנות. 

הפיראט
"אשת הפיראט היהודי", אילן שיינפלד.

שיינפלד מספר שהרעיונות לספרים מגיעים אליו בדרכים מסתוריות, מטאפיזיות כמעט. למעשה, הרעיון ל"הפיראט היהודי" נבט מתוך חלום: "התעוררתי בוקר אחד מחלום, שנשארה לי ממנו תמונה אחת ברורה ומוזרה מאוד: זכרתי פנים מלוכלכות של אישה, עם בנדנה על הראש כמו של שודדי ים, ושן אחת חסרה. אני אף פעם לא מתעלם מדברים שמגיעים אליי. כתבתי בגוגל Jewish pirate, עלתה הביוגרפיה של פיראט יהודי, הזמנתי אותו בשליחות בהולה ומשם הכל התגלגל".  

ביוגרפיה של שמואל

שיינפלד הצליח לפצח משהו בז'אנר הרומן ההיסטורי – כל שלושת הרומנים ההיסטוריים שכתב הצליחו בצורה יוצאת דופן, הפכו לרבי מכר וזיכו אותו בפרסים ובהכרה לאומית: שיינפלד זכה בפרס ברנר על "הנזיר היהודי" ובפרס היצירה של ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול ב-2015.

תמונה שלי בהרים הכחולים ג'מייקה
אילן שיינפלד בעת ביקורו בג'מייקה, בעת תחקיר לספר "אשת הפיראט היהודי", 2011. צילום: מולי נעים.

"הפיראט היהודי" מגולל את סיפורם של שני אחים, שמואל ויוסף – צאצאים למשפחה ממגורשי ספרד שחיה במרוקו, ומתהדרת בשושלת רבנית של כ-600 שנה. למרות שהשניים הוכשרו על ידי אביהם לרבנות, הם הופכים לסוחרים ושודדי ים שפעלו בשירות סולטן מרוקו, ומנווטים לא רק בים הסוער, אלא גם בפוליטיקה האזורית הסבוכה של המאה ה-16. יחסיהם הסוערים של אחד מהם, שמואל, עם אשתו, תוך כדי שהוא יוצא למסעותיו הימיים הם מרכז הסיפור. 

הוא לא היה הראשון שבחר לכתוב ספר המבוסס על קורות חייו המרתקים של הרב והפיראט פאלאג'י (או פאלאצ'ה שבספרו של שיינפלד נקרא פלאח). הקדים אותו דן צלקה שהפך ב-1984 את קורותיו לספר "פרחיה בין שודדי הים". עד כדי כך שבתה דמותו את הדמיון שגם ספרי ילדים ונוער נכתבו עליו: גלילה רון פדר הכניסה אותו לספר מספר 73 בסדרה המצליחה שלה "מנהרת הזמן" ומושיק גולסט כתב ואייר אודותיו את ספר הקומיקס "שודדי המפרש השחור", שיצא ב-2019. 

פרחיה ומנהרת הזמן

"הידד לכם, שודדי הים. כעת נצא יחד למסע גדול, שבסופו ממון אין חקר!"

אשת הפיראט היהודי, ע"מ 256

המחקר והכתיבה של הספר "אשת הפיראט היהודי" לקחו כחמש שנים ובמהלכן הגיע שיינפלד עד לג'מייקה, וביקר בקהילה היהודית הקטנה שחיה שם. בספרייה הלאומית של ג'מייקה מצא תיעוד נרחב של העיתונות המקומית מאותה התקופה, שהתייחס לשודדי הים, אבל שודדי ים יהודים היו רק חלק קטן מהם. הוא מצא גם ספרי עיון שונים שנכתבו על פיראטים יהודים, ביניהם ספר על שודדי ים יהודיים בקריביים, בו בחר שיינפלד להתמקד. כותבי הביוגרפיה מצאו כל מסמך בו הופיע שמו, ואלה התפזרו על פני 3 יבשות לפחות. 

קריצלר

שיינפלד חוקר לא רק את ההיסטוריה והביוגרפיה של מי שהוא כותב עליו אלא לומד כל מה שהוא מצליח לשים את ידיו עליו, שקשור לתקופה בה חי גיבור ספרו: הוא צולל לתוך ספרי אמנות, גאוגרפיה, בישול, ארכיטקטורה ועוד: "כל ספר כזה הוא כמו עבודת דוקטורט. לוקח לי בין שלוש לחמש שנות מחקר כדי להרגיש שאני יודע מה שנדרש כדי לכתוב על תקופה מסויימת. יש לי ארגזים על ארגזים מלאים בחומרי מחקר על כל ספר שכתבתי".

ציוד ספינות פיראטיות שנמשה מחורבות פורט רויאל
ציוד ספינות פיראטיות שנמשה מחורבות פורט רויאל בג'מייקה, שם ביקר אילן שיינפלד במחקר לספרו "אשת הפיראט היהודי". צילום: מולי נעים.

למרות המחקר ההיסטורי המעמיק שערך, לב הסיפור מבחינת שיינפלד אינו החלק ההיסטורי שבו. "מבחינתי", הוא מסכם, "הידע והעובדות הן כלי עזר, מסגרת שבתוכה אני יוצק תכני נפש. חשוב לי לדייק במקומות ובתאריכים, אבל אז אני מעביר אל הדמויות שלי את הלכי הנפש שלי, את מה שאני מרגיש באותו היום".

שאלנו את שיינפלד איך ספר על שודד ים יהודי מהמאה ה-16 קשור לימינו אנו?: "בכל ספר אני מגניב רמזים על ההווה, ועל מה שחשוב בעיניי. אני חושב שמדינת ישראל חייבת שינוי, אין לנו ארץ אחרת ואנחנו חייבים לשמור עליה ושהיא תישאר בית ליהודים." אומר שיינפלד. "בעיניי היחס לצאצאי האנוסים בהקשר הזה, של ההגדרה של חוק השבות, של השאלה מי הוא יהודי חייבת להשתנות. זה יכול לשנות את איך שהמדינה נראית. ההיכרות שלי עם אסונות העבר של העם היהודי, הגירוש, הפוגרומים, הזוועות והנדודים גרמו לי להאמין שחייבים לתת למומרים להתחבר מחדש ליהדותם פה במדינה שלנו וזה ישנה לטובה את מצבה התרבותי, הכלכלי והדמוגרפי של ישראל. יש מיליונים של צאצאי יהודים המאוגדים בעמותות בדרום אמריקה וחולמים להגיע לישראל ולחזור לחיק היהדות".

מר איינסלי הנריקז, נשיא הקהילה היהודית בג'מייקה, בסוכות 2011
מר איינסלי הנריקז, נשיא הקהילה היהודית בג'מייקה, בסוכות 2011, בעת הביקור של אילן שיינפלד בקהילה. צילום: מולי נעים.

הטיוטה הראשונה של הספר על פאלאג'י נקראה "שודד הים היהודי", אבל אז עורכת הספר, נעה מנהיים, עזרה לשיינפלד להבין שחסר לו משהו חשוב בסיפור – הפיראטית היהודיה, זו שחלם עליה, חסרה בספר. "כדמות היסטורית" מסביר שיינפלד, "פאלאג'י היה דמות מאוד הפכפכה. הוא בגד בכל מי שכרת איתו ברית. בכתיבה שלי אני מנסה לתת פשר להתנהגות הלא יציבה שלו". הוספת דמותה של מאליקה פלאג'י, אישתו של הפיראט, הוסיפה לספר נדבך של עומק, ושיינפלד בחר להפוך אותה, זו שמלבד שמה לא היה ידוע עליה דבר, לדמות מרכזית בספר: "היא זו שמסובבת את בעלה על האצבע". הוא מסביר.

למעשה, מאליקה היא זו שמניעה את העלילה. שיינפלד מספר שבתחילה לא רצה לכתוב אותה, הוא הרגיש שהיא באה אליו בטענות: "למה אתה כותב את הסיפור של בעלי ולא את הסיפור שלי?". שיינפלד ראה אותה כ"אנימה" שלו [מושג מעולם הפסיכולוגיה היונגיאנית, שמשמעו הצד הנשי בתת מודע הקולקטיבי הגברי – י.א]. הוא ראה בה את הצד הנשי שלו עצמו. מאליקה היא אישה עצמאית, משכילה, יצרית ואמיצה, והיא ריתקה את שיינפלד ככותב. 

בחדר העבודה שלו
אילן שיינפלד בעמדת העבודה בביתו, בה הוא כותב בעמידה במכונת כתיבה. צילום מאלבום פרטי.

שיינפלד מבטיח לנו שיש עוד רומנים היסטוריים באמתחתו: "יש לי רעיונות שמנקרים בי כבר שנים, ואחד מהם נמצא כבר בשלב התחקיר", הוא מספר, ומגלה שהרומן ההיסטורי הרביעי שלו יעסוק בשבתאות ונמצא בשלבי כתיבה. "לא אכתוב כאלה ספרים לנצח", הוא אומר, "מי יודע כמה יהיה לי כוח". 

עד אז ממשיך שיינפלד להיות גשר על פני מים סוערים, המחבר הווה ועבר, יהדות וישראליות, היסטוריה ופסיכולוגיה. 

חידון: מה אתם יודעים על ירושלים?

אומרים ש"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" אז זו ההזדמנות שלכם להוכיח שלא רק שלא שכחתם את בירתנו האהובה, אתם גם יודעים עליה פרטים איזוטריים!

832 629 Blog

גן המפלצת בשכונת קרית היובל בירושלים, 1978. צילום: משה לוין, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית