ככה זה: ראייה קריסטלית וזמן פסיכולוגי ב"התפרצות X" מאת עדנה מזי"א
יונתן פיין
.
"יש מושג בודהיסטי שאימצתי ונקרא 'ככות', כלומר 'ככה זה'," סיפרה עדנה מזי"א בראיון לענת לב־אדלר, שפורסם ב"ידיעות אחרונות" חודשים ספורים לפני מותה. "בכל פעם שקורה משהו קשה, אני אומרת לעצמי בנחרצות שאין ממנה דרך חזרה ובקול רם את המילה 'ככות'. כי מה ייתן לי עכשיו לבכות ולהצטער?"
העצה של מזי"א – מחזאית פורצת דרך, מחברת שורה של רומנים וספרי ילדים ו"בודהיסטית עצבנית" על פי עדותה – נחוצה כמדומה אף יותר מאז הלכה לעולמה, חודשיים לאחר 7 באוקטובר. אבל מעבר לכל תועלת שהיא עשויה להביא מחוץ לדף, אותה "ככות" יכולה לשמש כמפתח קריאה לכתיבתה של מזי"א עצמה, ובפרט לקריאה בספרה המופתי, העמוק־בקלילותו ומענג־בשכלולו, התפרצות X. לקריאה כזו יוקדשו השורות הבאות.
אילן בן נתן הוא אסטרופיזיקאי כבן 48, הנשוי לנעמי, מאיירת בת 25. התפרצויות ה־X שבהן הוא עוסק, המתרחשות בין צמדי כוכבים במצבי אנרגיה והתכלות שונים, נותנים לספר את שמו ומציעים אנלוגיה עשירה גם לנעשה בביתו של הגיבור הראשי. אילן חרד לאבד את נעמי, ומנסה ללא הרף לעצב את היחסים ואת דמותו בהם בהתאם: "הקפדתי לשמור על ההיסטריות הללו לעצמי […] אף פעם לא כפיתי עליה דבר […] רק בעדינות ארגנתי לה את החיים סביב הבית […] שלא תרצה לצאת ממנו" (עמ' 9). אלא שכבר בעמוד הראשון נעמי יוצאת אל זרועותיו של הצלם הבוהמייני עודד ספרא. אילן מיד חושד בקיומה של "ארוחה מפוארת שהוגשה במקום אחר" (עמ' 17), וחשדו מתניע את הסיפור.
ה"ככות" שמזי"א מדברת עליה מחייבת שני תהליכים מנטליים שלעיתים קשה ליישבם זה עם זה: ראייה מפוכחת של המציאות, וקבלה עמוקה של מה שניבט באותה ראייה. בעולם של התפרצות X, ככות היא בראש ובראשונה איכות הנדרשת מהדמויות כדי לשרוד ולשגשג.
בפתח הסיפור, אילן בן נתן אינו מצטיין באף אחד משני התהליכים המנטליים המרכיבים אותה. "רק למעטים יש את הכישרון לראות את המציאות וכך באיזה אופן להיות אדונים שלה, ולך, דארלינג, אין את זה" (עמ' 11), מבהירה לו אימו, ארנה. במקום זאת, גיבור התפרצות X טרוד בניתוח אובססיבי של המתרחש, המובא בגוף ראשון מבעד לתודעתו.
אבל כאשר הוא יוצא לרגל אחרי נעמי ומאשש את חשדו, נדמה כי הפיכחון קופץ עליו בבת אחת: "בידיעה צלולה שיש לפעמים אני יודע עכשיו שאין לי שום ברירה […] אני אספוג את המאהב שלה כמו יהודי חכם […] המלחמה שלי על נעמי תתנהל בסבלנות ובאיפוק […] עם הסיפוק שבאיפוק" (עמ' 29).
אלא שבמקום אותו איפוק, אילן מפתיע את מאהבה של נעמי בביתו: "אין לי שום תוכנית, העניינים יתנהלו מרגע לרגע כפי שיתנהלו […] הראש ריק מהחלטות כמו סוס שמריח את האורווה […] אני גם לא פנוי רגשית להחליט […] אני קשור רק לרגע הזה שמתרחש כרגע, למציאות הנוכחת של הבית שלו" (עמ' 53-4). במחיצת ספרא הוא חוזר לסורו השכלתני, אגב קנאה ב"כישרון שאף פעם לא היה לי לחוות את המציאות בזרימתה הטבעית במקום להתעסק בעצמי שחווה אותה" (עמ' 55). הקנאה של אילן מלובה ועד מהרה מתלקחת, ובעימות ביניהם הוא רוצח את עודד. שלא כמו רסקולניקוב, את אילן מביא מעשה האלימות המוחלט לדרגה גבוהה יותר של צלילות: "ניתנת לי הפריבילגיה לראות את המציאות באופן קריסטלי, לא לשלוט בה, על זה אין מה לדבר, אבל היא בהירה" (עמ' 60).
אילן מאמץ את אותה ראייה קריסטלית מאימו, אולי ה"בודהיסטית" המצטיינת בספר. כשורדת מלחמת העולם השנייה היא מכירה מנעוריה בכך ש"החיים זנותיים מטבעם ואין להיבהל מזה", ועל כן דבקה בבעלה, כי "באינסטינקטים הבריאים שלה הבינה שהוא סחורה מצוינת והיא בסך הכול פליטה עם יופי חולף" (עמ' 12). אצלה, בשונה מבנה, "ההבנה וההחלטה באות בו זמנית". וכך, לאחר הרצח, היא מתגייסת לעזרתו של אילן מיד ובשוויון נפש, ובכל גלגוליה המקאבריים של פרשת הסתרת הגופה נותרת ממוקדת בפעולה, עד להתרתה אגב הקרבה עצמית מוחלטת.
גם נעמי, ככל שמתקדמת העלילה אל שיאה, לומדת לומר "ככה זה". בתחילה ה"יתומה הוותיקה" נתפסת כנקייה ותמה, ואולם כאשר נודע לה, במהלך ארוחה בביתם, שמאהבה נרצח היא משתתפת בלי להניד עפעף בשיחת סלון על הסרט "ספרות זולה". "שנתיים חייתי איתה בלי להכיר מחוזות שלמים שלה", אילן מבין, "ועכשיו היא מתמרנת בין הערוצים במיומנות גבוהה משלי" (עמ' 164).
הדיון ב"ספרות זולה" איננו מקרי או מנותק מהציווי לקבל את האבסורד הלירי שבמציאות ולפעול בתוכו. כשנעמי ואילן צופים בסרט, דווקא כדי לברוח מהמציאות, אילן מיד נכנס ל"נטורליזם האבסורדי" ומזהה בהתרחשויות על המרקע את עצמו: "ככל שהסרט מתקדם גם החיים שלי מקבלים ממד של ממשות מופרכת, מין חיקוי של המציאות, אין טפל ואין עיקר […] הכול ממלא את הריקות בסתמיות מעוותת" (עמ' 153). לעומתו, נעמי מתעניינת בעיקר בתחכום של מבנה העלילה ובטעויות שהיא מאתרת בזמנים.
כמו בסרט, גם בהתפרצות X למבנה ולזמנים יש תפקיד אסתטי חשוב. הסיפור נמסר רובו ככולו בלשון הווה, במשפטים חובקי־כל המשתרעים על פני שורות ואירועים רבים. הבחירה בהווה היא לעולם קונבנציה ספרותית (אלא אם מדובר בדיווח בשידור ישיר מאירוע ספורטיבי או פוליטי), שכן סיפור שהתרחש ונחתם לא יכול לקרות "עכשיו". במקרים רבים, זהו ניסיון מלאכותי להזריק לאירועים "מיידיות" ו"דחיפות", כזה שיכול להתבצע במחי Ctrl+F ו־Replace all בלי לפגוע בטקסט משמעותית. אך בהתפרצות X ההווה איננו זמן דקדוקי בלבד אלא גם פסיכולוגי: ארנה נטועה בהווה מבחינה אתית ועניינית, בדיבור ובמעשה, ואילו אילן – בעולמו הפנימי.
הספר כולו נמסר דרך תודעתו של אילן, המשוקעת בהווה אומניבורי אשר מנכס וסופח לתוכו את חרדות העתיד ואירועי העבר כאחד: פרשת נישואיה והתאלמנותה של אמו עולה בדעתו בתוך משפט ארוך יותר, בין הטענת דיסק להאזנה לו, כדי להסביר לעצמו לאן נעמי הלכה; יחסיו הממושכים של אילן עם ג'יליאן, חוקרת שפגש בכנס והיה בן זוגה למספר שנים, צפים כהרף עין כשהוא נזכר באמירתה הסתמית ש"לא רוצחים בן אדם כל כך מהר". במובן זה, התפרצות X בודהיסטי לפחות כמו דמויותיו.
זהו אולי ההישג המרשים ביותר של הספר, שמסב את העונג החריף ביותר בקריאה: הברשה "קריסטלית" לא רק של תפיסת המציאות של דמויותיו, אלא גם של הביטוי הצורני שניתן לה בטקסט. לאילן בן נתן אין אלא הווה, תחילה כתודעה טרופה ולבסוף גם כתפיסה שקולה. אולי אין פלא שבסיום הוא שרוי בבהייה מדיטטיבית בנוף, לראשונה ללא צורך בטכניקות לגירוש מחשבות, "תוקע עיניים בעולם בלתי מזועזע" (עמ' 174). במותה ציוותה לו אימו את הכישרון לראייה קריסטלית, שהיא עצמה שכללה עד תום רק בגיל שבעים וארבע, גילה של מזי"א עצמה בראיון הנזכר מעלה, ריאיון שכותרתו הייתה "לוקח חיים שלמים להבין את החיים".
.
יונתן פיין הוא סופר ומתרגם ספרות איטלקית. ספרו "משוחרר" זכה בפרס שרת התרבות ליצירות ביכורים ובמלגת פרדס מטעם הספרייה הלאומית. תרגומו ל"מקצועות של אחרים" מאת פרימו לוי זכה בפרס היצירה. ב־2026 יראה אור רומן פרי עטו בהוצאת אלטנוילנד.
.
עדנה מזי"א, התפרצות X, ספרי סימן קריאה והקיבוץ המאוחד, 1997.
.
» במדור רשימה בגיליון הקודם של המוסך: אילאור פורת על חזי לסקלי במלאת שלושים שנה למותו
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
