האם קני המנורה הם סמל לעשר הספירות בקבלה? כך לפחות חשבו (כמה מ)המקובלים.
כמו כל המחדשים היהודים לפניהם, אימצו המקובלים את הסמלים העתיקים ביותר של היהדות כדי להעביר את חידושיהם הנועזים, במקרה הזה – את המנורה. לשמחתנו, יש לכך עשרות עדויות מאוירות בכתבי-יד ובדפוס.
מה היה מקומה של המנורה עבור המקובלים? במאמרו "בינה, הספירה השמינית: המנורה בקבלה" מציע משה אידל שתי פרשנויות שמיימיות למנורה. את אחת התשובות פיתח המקובל הקסטיליאני ר' יוסף ג'יקטיליה. ג'יקטיליה ראה במנורה סמל לשבעת כוכבי הלכת: "כי המנורה כולה זהר טהור ואמנם כי הנרות תמצאם מכוונים להאיר כמו ששבעה כוכבי לכת מכוונים להאיר והרי שבעה נרות מכוונים כנגד שבעה כוכבי לכת".
שבעת קני המנורה היו שבעת כוכבי הלכת לפי ג'יקטיליה, החומרים ממנה הייתה עשויה המנורה בבית המקדש – זהב, כסף ונחושת – היו רמז לשלושת העולמות – העליון, האמצעי והתחתון: "הרי לך מבואר סוד המנורה" (ספר גנת אגוז, ירושלים תשמ"ט, עמ' רסט).
פרשנות אחרת, משפיעה ונפוצה מפרשנות הכוכבים היא המנורה כסמל לכוחות העליונים או לתכונות של האל, הן הספירות. כבר בראשית ימי הקבלה סיפק רבי אשר בן דוד, מקובל שחי במחצית הראשונה של המאה ה-13 בפרובנס, את הפתרון לבעיה. בנרות המנורה "רמוזות שבע קצוות" – הן שבע הספירות התחתונות.
שבעת הקנים של המנורה התפרשו כשבע הספירות התחתונות, המתחלקות לשתי שלשות. במרכזן עומדת ספירת תפארת, היא נר השמש, הקו האמצעי המחבר ביניהן. אם ג'יקטיליה התמקד בחומרים שמהן עשויה המנורה, המקובלים שפירשו את המנורה כסמל לספירות התמקדו בחומר המדליק את הנרות – בשמן. השמן והאור של המנורה סיפקו פתרון לשאלה הגדולה של הקבלה: איך מיישבים את קיומו של האל האחד עם עשר הספירות של המקובלים?
בעת העתיקה הייתה המנורה סימן וסמל לנוכחות האלהית – השכינה השורה על המקדש, ודרכו על ישראל כולה. התורה הקבלית מפרידה בין האל הנסתר – הוא האינסוף – ובין תכונותיו וכוחותיו הנגלים בעולם – הן עשר הספירות הנאצלות מן האינסוף. השמן הנשפך על שבעת הקנים והאור הדולק הם, כדברי אידל, "השפע הנובע מאין-סוף, שנקלט על ידי הקו האמצעי אשר מחלק אותם בין שש הספירות, או הקצוות."
לקריאה נוספת
משה אידל: המנורה בקבלה, בתוך: לאור המנורה: גלגולו של סמל, מוזיאון ישראל, 1998
ישראל ל' לוין, תולדות המנורה ומשמעותה בעת העתיקה, קתדרה 98, דצמבר 2000, עמ' 32-7
