ר' ישראל אביחצירא, המוכר יותר בכינוי הבאבא סאלי, הוא אחד מבניה הידועים ביותר של קהילת יהודי מרוקו בת אלפיים השנים. כיום הוא זכור כמקובל ועושה מופתים. בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי שמורים איגרות ומסמכים רבים החושפים פן מוכר פחות של הרב – כדיין, פוסק הלכה ומנהיג ציבור, ששימש כאיש שירותי דת מטעם הממשל הצרפתי. רוב המסמכים כתובים בעברית הכתובה בכתב חצי קולמוס ששימש את יהודי ארצות האיסלאם.

בהיותו בן כשלושים מונה הבאבא סאלי לאב בית הדין בקהילת תפילאלת ומחוזותיה, והיה לפוסק הלכתי עצום ולסמכות הלכתית חשובה בקרב יהודי מרוקו. אחת ממטלותיו כאב בית הדין הייתה לפקח על פעילות בית הדין, ובאחת האיגרות לרב ברוך טולידאנו מתאריך כ"ג בתמוז תש"ג (1943) מבקש הרב אבוחצירא, בשם הממשלה, להשלים את הליך אישור שני סופרים (מזכירים) חדשים לבית הדין, אברהם בן סמחון ומאיר אמסלם, בעקבות פטירת סופר בית הדין. לדבריו, השניים אומנם "צעירים בימים ולא ניסו ללכת באלה וכו', על כל פנים פקחים ומבינים הם, ובנקל יוכלו להתרגל במלאכה זו".

 

מלבד האיגרות הרבות השמורות בארכיון, סוג נוסף של מסמכים הם פנקסי רישום התביעות של בית הדין הרבני, שבו שימש ר' אבוחצירא כאב בית דין 'לענייני משפחה'. במסמך אחד של פנקס רישום תביעות של בית הדין הרבני בקצר-אלסוק משנת 1951 מיישב הדיין אבוחצירא מחלוקת בין אם לשני בניה על ירושת האב (השמות הוסתרו מטעמי צנעת הפרט), כאשר את פסק הדין הוא כותב בעברית ובצרפתית. הרב פוסק שהבנים יירשו את אביהם, אך כל אחד מהם יזון את האם בתורו. בן אחד יפרנס אותה במשך חודשיים, והשני במשך חודש.

 

כחלק מפעילותו כאב בית דין לענייני משפחה, עסק רבי ישראל אביחצירא בהלכות אישות. איגרת נוספת השמורה בארכיון נשלחה אל הרב יהושע ברדוגו במקנס, ובה מבקש הבבא סאלי להיוודע בנוגע למנהג שלהם בגביית הכתובה. כמה מבני העיר מקנס עברו לארפוד, שם כיהן באותה עת (1939) כאב בית דין, וגביית הכתובה בעת גירושין צריכה להיות בהתאם למנהג המקום שבו נכתבה הכתובה.

הבאבא סאלי לא חותם על מכתב זה באופן אישי; המכתב חתום בידי אחיו, רבי יצחק אבוחצירא ה"בבא חאקי" במילים: "ברשות אחי מלך יש"א (ר"ת: ישראל אביחצירא)  ברכה נרו יאיר".

 

 

תודה למנהל הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, ד"ר יוחאי בן-גדליה, ולאיש מחלקת כתבי היד בספרייה הלאומית, ד"ר יעקב פוקס, על עזרתם בהכנת הכתבה.

הרב ישראל משה חזן (1862-1808) היה דמות מרתקת ורבת פנים. חכם תלמודי, נואם דגול, משורר, ודובר שפות רבות. הוא האמין בדיאלוג בין-דתי מתוך הערכה הדדית, ודיבר גבוהה בשבחם של ראשי הנצרות באיטליה. בספרו 'נחלה לישראל' (וינה תרי"א, עמודים מו-מז) הוא כותב דברים יוצאי דופן, ומאהבת הקוראים לא אאריך ואצטט רק מעט:

התנשה [=התשכח] קהלת רומי המיוחסת בישראלים שמיום גלותה מעל אדמתה לא ניסתה כף רגלה לצאת מדחי אל דחי וממלכה לממלכה. ולא שמעה מפי שום אפיפיור (אף ביום עברה וזעם) לאמור קומו צאו מתוך עמי […] אחינו הנוצרים! אוהבינו המשיחיים! לא אחים אנחנו? לא שתי נטיעות אנחנו יונקות מגומא אחת, היא תורת אלהינו אשר בידינו! […] אבותיכם השלוחים מסרו בידכם פירוש הדת המשיחיית, ואבותינו הרבנים מסרו לנו פירוש דת היהודית". הוא מוסיף ואומר בשבח הנוצרים: "כי באמת בלתי שום צד חניפות אני אומר, וכמו שכבר כתבתי והדפסתי פעמים רבות, כי חכמי הנוצרים הם אמיתיים אוהבי החכמה והמדע, דנים את האדם לכף זכות, מכבדים הדתות ואיש יולד בהנה, חוקרים תמיד אחר האמת, ואם נתברר להם הדברים בשרשם העבודה! עומדים כאריות לברר האמת לעיני השמש והירח" (עמוד נד).

 

דברי הרב חזן נועזים ביותר, ואפילו בימינו היו נחשבים לכפירה בעיני האורתודוקסיה היהודית. דברים דומים לאלו כתב הרב ג'ונתן זאקס ז"ל בשנת 2002 בספרו The dignity of difference: how to avoid the clash of civilizations, וטען כי הגיע הזמן שהדתות יכירו באמת שיש בכל אחת מהן. לדבריו "האל מדבר עם האנושות בהרבה שפות, בשפת היהדות ליהודים, נצרות לנוצרים, והאסלם למוסלמים". יש להאמין באל אחד, אבל לא בקיומה של דת אחת. כל שלוש הדתות המונותיאיסטיות, כך טען, מבטאות את האמת האלוהית בעולם. עם הופעת הספר התעוררה סערה בעולם האורתודוקסי, ואף עלו קריאות להחרימו. בעקבות הסערה נאלץ הרב זאקס לרכך את דבריו, ולפרסם מהדורה שנייה מתוקנת.

באיגרת מאוסף מאיר בניהו מצאתי ביטוי מעשי לגישתו הדתית של הרב חזן, ויש בה גם צד חינני ומשעשע. האיגרת נכתבה ברומא בזמן שהרב חזן שימש שם ברבנות, בט' בטבת תר"ח (16.12.1847), והיא נשלחה אל הרב חיים אברהם גאגין הראשון-לציון (1848-1787). את יחסו אל הרב גאגין מתאר חזן באחת מתשובותיו: "אנא נפשאי קטן שבתלמידי מוה"ר הגדול והקדוש הגאון המפורסם רבן של כל בני גולה כמוה"ר חיים אברהם גאגין" (כרך של רומי, סימן יח).

באיגרת מספר חזן לגאגין על פגישתו עם האפיפיור פיוס התשיעי, ועל "סיניור ואלירגא" (Giuseppe Valerga, 1872–1813) הפטריארך החדש שעומד להגיע לירושלים. הוא מרבה בשבחו של הפטריארך, ומבטא את רצונו כי הראשון-לציון ופטריארך ירושלים הקתולי יהיו "כאיש אחד חברים". החברות הזאת נראית לחזן טבעית ומתבקשת, משום שמדובר ב"שני אנשים גדולים, איש איש על עבודתו ועל קבלת אבותיו". המשפט הזה שמשווה בין עבודת הרב וקבלת אבותיו לזו של הכומר, באיגרת אל הרב גאגין, יוצא דופן ומפתיע בתעוזתו.

הרב חזן מבקש באיגרתו מגאגין לבקר את הפטריארך עם הגעתו לירושלים, והוא נותן לו טיפ קטן איך לכבוש את ליבו. אחרי שהוא מנחה אותו בכללי הטקס הראוי לביקור הזה (בגדים נאים, פמליה מכובדת, והודעה מראש), הוא ממליץ לו לשלוח לפטריארך מיני מתיקה מקומיים שבוודאי ימצאו חן בעיניו. האיטלקים הרי חובבי מתוק ("חִכָּם  מַמְתַּקִּים"), ובאיטליה אין מי שיודע להכינם כראוי. ממתקי ירושלים, מעיד הרב חזן, לא נופלים מאלו שמיוצרים בפורטוגל!

הרי כמה שורות מהאיגרת:

יומא כי האידנא עט הזמיר הגיע, יען הולך קדמת אשור חד מגדולי חכמי אחינו הנוצרים, והוא כהן אשר שלחו אדוננו האפיפיור להיות פאטריארקא של ירושלים על כל הקאטוליקוס רומאנוס. זה שמו מון סיניור ואלירגא פאטריארקא די ג'ירוסאלימי. והחכם הכהן הזה הוא נכבד וחשוב באמת בתכלית החשיבות. חכם בכל חכמה ומבין לשונות בני קדם, ומכללם לשון הקדש ולשון ערבי. ואני נתעלסתי עמו פעם אחת, ובאמת הנאני הרבה יופי שלימותו […] ודברתי עמו ככל הצורך על מני"ר שיחל"א [=מר ניהו רבה שיחיה לעד אמן, ובקיצור: גאגין]. וכי יש את רצוני שיהיו כאיש אחד חברים. כי החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים. הדברים קל וחומר לשני אנשים גדולים, איש איש על עבודתו ועל קבלת אבותיו […] הנה כי כן מר באתריה תכף לקבלת כתבא דנא כלביא יקום בלבוש מלכות, הוא וכל רואי פניו, פקחים ונחמדים לבושי שרד, ויעלה לבקרו. בשלוח לו ידיעה אך אם יום או יומים. ובפרט גם עט"ר מר מחותנו רב חנ"א [=חיים נסים אבולעפיה] נר"ו יתלוה עמו, כי הוא מהגופים הראויים בכל מילי דמיטב ולשונו תדבר צחות […] ואם כפעם בפעם ישלח לו איזה מיני מתיקה עשוים באמת וישר ועבר צופים, בודאי יהיה גם כן לו לנחת. היות בני איטאליא חִכָּם ממתקים, ושם לא ימצא בעלי מלאכה זאת כאשר נמצא במקומות אלו. ומיני מתיקה שלנו הספרדים עתקו גם גברו חיל כאשר ראיתי בפורטגאל, כמונו כמוהם ממש!

גַּבְרִיאֵל, מָה אַתָּה שׁוֹאֵל

הֵן תֵּדַע שְׁבִילֵי שָׁמַיִם

בּוֹא אֵלַי, טוֹבִים הַשְּׁנַיִם

גַּבְרִיאֵל.

כָּל כַּנְפוֹת תֵּבֵל

הַנּוֹשְׁקִים עִם רֶדֶת לַיְלָה

כְּשֶׁאַתָּה עוֹבֵר לְמַעְלָה

גַּבְרִיאֵל.

 

מַלְאָךְ מְטַיֵּל בַּשָּׁמַיִם

מַלְאָךְ מְבַקֵּשׁ כּוֹכָבִים

לִרְאוֹת הוּא רוֹצֶה

הֲקַלּוּ הַמַּיִם

לַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלַּלְתִּי, גַּבְרִיאֵל

לַלַּיְלָה הַזֶּה חִכִּיתִי, גַּבְרִיאֵל.

 

גַּבְרִיאֵל, אִם אֱלֹהִים נוֹעֵל

שְׁעָרָיו שֶׁל גַּן הָעֵדֶן

רֵד אֵלַי, מַלְאָךְ מִקֶּדֶם

גַּבְרִיאֵל

עוֹד נוֹתָר הַצֵּל

גְּלִימָתְךָ פּוֹרֶשֶׁת עֶרֶב

וְנִשְׁמָע צִחְצוּחַ חֶרֶב

גַּבְרִיאֵל.

 

מַלְאָךְ מְטַיֵּל בַּשָּׁמַיִם

מַלְאָךְ מְבַקֵּשׁ כּוֹכָבִים

לִרְאוֹת הוּא רוֹצֶה

הַקַלּוּ הַמַּיִם

לַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלַּלְתִּי, גַּבְרִיאֵל

לַלַּיְלָה הַזֶּה חִכִּיתִי, גַּבְרִיאֵל.

 

מַלְאָךְ מְטַיֵּל בַּשָּׁמַיִם

מַלְאָךְ מְבַקֵּשׁ כּוֹכָבִים

לִרְאוֹת הוּא רוֹצֶה

הַקַלּוּ הַמַּיִם

 

לַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלַּלְתִּי, גַּבְרִיאֵל

לַלַּיְלָה הַזֶּה חִכִּיתִי, גַּבְרִיאֵל

גַּבְרִיאֵל, נַעַר מִתְפַּלֵּל

עֵת תֹּאמַר שִׁירַת שָׁמַיִם

אַל תִּשְׁכַּח שִׁירַת הַשְּׁנַיִם

גַּבְרִיאֵל.

 

(גבריאל, מילים: שמואל קרול, לחן: צביקה פיק)

 

במאי 1982 התפרסם אלבומה השלישי של הזמרת עפרה חזה, "פיתויים". אחד הלהיטים הגדולים באלבום מספר על אהוב לא שגרתי ושמו גבריאל. לאורך שלושת בתי השיר מצליחה הדוברת לבלבל אותנו – האם אותו מלאך מטייל בשמיים ומבקש כוכבים הוא אכן מלאך, או שבכלל מדובר בנער הנמשך לעולמות עליונים עד ששכח את שירת השניים? השיר היפהפה הזה מותיר אותנו במבוכה. כך גם סיפורו של האיש שכתב את מילותיו.

מידע על האיש הנשכח תוכלו למצוא בכתבה הזו. אנחנו נשאל שאלה אחרת: מאיפה הגיע אלינו אותו מלאך גבריאל? וכדי להתחיל לספר את סיפורנו נצטרך לחזור אל החזון האפוקליפטי המובהק של המקרא, הוא ספר דניאל.

"בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס", רואה דניאל עוד אחד מחזיונותיו הגדולים. ליד הנהר הגדול החידקל נגלה לפניו "אִישׁ־אֶחָד לָבוּשׁ בַּדִּים וּמָתְנָיו חֲגֻרִים בְּכֶתֶם אוּפָז׃ וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָרָק וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ וּזְרֹעֹתָיו וּמַרְגְּלֹתָיו כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל וְקוֹל דְּבָרָיו כְּקוֹל הָמוֹן׃" (דניאל, פרק י', ה-ו). למרות שהיה בחברת אנשים נוספים, דניאל מעיד שהוא היחיד שראה את אותה הדמות המאיימת למראה, הממהרת להרגיע את החוזה ולספר לו שמאז שנתן את ליבו בנבואות האל, היא משמשת לו מגינה ושומרת. האיש הפלאי נוגע ברכות בידו של דניאל ופונה אליו בשמות חיבה כדי להרגיעו: "אַל־תִּירָא אִישׁ־חֲמֻדוֹת שָׁלוֹם לָךְ חֲזַק וַחֲזָק וּבְדַבְּרוֹ עִמִּי הִתְחַזַּקְתִּי וָאֹמְרָה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כִּי חִזַּקְתָּנִי". הוא אף מבהיר את מטרת ההתגלות, ומספר לדניאל שכל מצוקות העם כתוצאה מהמלחמה נגד האימפריות האדירות של פרס ויוון עומדות להגיע אל קיצן. מיכאל, שרו של ישראל, מתמיד במלחמה מול צבאות פרס ויוון והניצחון קרוב.

את האיש הפלאי זיהו חז"ל ופרשני ימי הביניים עם דמותו של המלאך גבריאל, שנזכר בשמו המפורש בפרקים קודמים בספר דניאל (ח, טז; ט, כא-כב). מדובר בהתגלות ייחודית בנוף המקראי: בניגוד למלאכים מקראיים רבים אחרים המשמשים שליחים של דבר האל הנעלמים בסיום שליחותם, נגלה בפנינו מלאך המתפקד כמלאך שומר, הנזכר בשמו הפרטי! החידוש הזה מסמל תפנית ביחסה של הספרות היהודית למלאכים: מרגע שהופיע המלאך גבריאל, מלאך מובחן בעל שם ואישיות, הופיע איתו חבר מרעיו – ובייחוד המלאך הצמוד לו, מיכאל.

בספר חנוך הראשון, ספר הנכלל בספרים החיצוניים ומספר על עלייתו השמיימה של חנוך המקראי, החמישי בדורות שבין אדם הראשון לנח, מופיע גבריאל כאחד מהשרים העליונים העתידים להשמיד באחרית הימים את המלאך המשחית עזזאל וצבאו שהשתלטו על הארץ. אולי לראשונה בספרות היהודית, מופיע בספר חנוך קשר שמיימי למרוד באל – וצבאו של עזזאל מורכב ממלאכים שירדו לארץ כחלק ממרד גלוי באלהים (המבוסס על סיפור בני האלהים ובנות האדם, בראשית ו). בנקודה זו עוד אין לגבריאל תפקיד מוגדר המובחן מהמלאכים האחרים המוזכרים כנאמני האל (מיכאל, אוריאל, רפאל ופנואל). את התפקיד הייחודי שלו הוא משיג בספר חנוך השני, שם הוא כבר נזכר כשר המלאכים, בעוד מיכאל משמש בתפקיד דומה לתפקיד ששימש בספר דניאל, שר ה' צבאות – מעין רמטכ"ל אלהי.

 

בספרות התלמודית והמדרשית מופיע גבריאל בדרך כלל כבן-זוגו של מיכאל: שניהם משמשים שרים הממונים על ישראל, המלאכים האמונים על ביטחונו של עם – בניגוד למלאכים אחרים המשמשים שרים של אומות העולם. אם מיכאל מופיע לרוב בדמות מים ושלג, מופיע גבריאל – אותה דמות הנזכרת בדניאל כבעלת פנים "כְּמַרְאֵה בָרָק וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ", בדרך כלל כאש לוהטת. לפעמים התיאורים מתהפכים.

אולי בגלל קישורו לאש ולברק, נחשב גבריאל ל"מלאך הקשה" (איכה רבה, מהדורת בובר, פרשה ב, ד"ה 'ויקרא באזני קול גדול', דף מט ע"ב) שעליו מטיל האל להעניש את החוטאים ולהשית עליהם פורענויות שונות. בבראשית רבה (פרשה נ"א: ב, מהדורת תיאודור אלבק, עמ' 533) הוא מתגלה כמחריב עיר החוטאים סדום, ובבבלי סנהדרין (דף צה ע"ב) כמכה במחנה סנחריב. אבל מי שמתאכזר לרשעים, סופו לרחם על רחמנים – מלבד המכות הקשות שהוא מנחית על הרשעים, הוא גם מי שהציל את אברהם אבינו מכבשן האש ומי שדואג להבשלת הפירות בעיתם עבור העם הרעב.

תורת הקבלה אימצה את דמותו הקשה של גבריאל, וזיהתה אותו עם ספירת הדין. מי שהיה שר המלאכים בספרות החיצונית נחשב עתה לשר הגבורה או הדין, הניצב לשמאלו של שר הגדולה והחסד, שהוא, ניחשתם נכון, חברו מיכאל.

מאז הופעתו של גבריאל בספר דניאל המקראי, עשה המלאך קריירה מרשימה לא רק בספרות היהודית. למעשה, גבריאל מופיע גם בכתבי הקודש של שתי דתות ההתגלות האחרות, ונחשב למלאך בעל שליחות מרכזית גם בנצרות וגם באסלאם.

בברית החדשה (לוקאס א', 19; 26) חוזר גבריאל לתפקיד המלאך המבשר. הוא מספר הן להורי יוחנן המטביל והן לאימו של ישו על הולדת בניהם. האומנות הנוצרית בימי הביניים והרנסנס הנציחה את דמותו בציורים רבים. דוגמת הציור השמור בגלריית אופיצי בפירנציה, הממחיז את הרגע שבו מבשר גבריאל למרים על הולדת בנה. מדובר לפי ההשערות בציור מוקדם של לאונרדו דה וינצ'י.

 

בקוראן משמש גבריאל כמביא דבר-אללה אל מוחמד. המסורת האיסלאמית אימצה את גבריאל כשליח, ובסורות הקדומות הוא נקרא "השליח", "השליח האציל" ואפילו "רוח הקודש". הספרות האסלאמית מלאה סיפורים על מקרים של הצלת נביאים מצרה על ידי גבריאל, וכמעט בכל תפנית דרמטית הקשורה לגיבורי המקרא הוא נזכר כמסייע. הוא זה שניחם את האדם הראשון עם גירושו מגן העדן, הציל (שוב) את אברהם מן הכבשן הבוער, עמד לצד משה בריבו עם חרטומי מצרים ולימד את דוד להכין את שריונו.

פתחנו בנקודה מעניינת הקשורה להופעתו של גבריאל בספרות המקראית, מדובר כאמור במלאך הראשון – יחד עם מיכאל – הנזכר במקרא בשמו הפרטי. שווה לחזור אליה. בספר בראשית מסופר על יעקב המעביר במעבר יבוק את בני משפחתו בחזרתו מחרן לארץ כנען לאחר שברח מפני לבן הארמי. לאחר שהעביר יעקב את בני משפחתו בבטחה, הוא נותר לבדו במקום, ונאבק עם אדם בלתי מזוהה במשך כל הלילה. רק למחרת בבוקר, ולאחר שגבר יעקב על האיש הוא מתגלה בפניו כמלאך אלהים, ואולי אפילו כאלהים בעצמו: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי־רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל־פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי (בראשית ל"ב, ל"א).

את הסצנה הדרמטית הזו אנחנו זוכרים בעיקר בגלל הברכה שמבקש יעקב מהמלאך, בקשה לה נענה המלאך. זהו המעמד שבו זוכה יעקב בשמו החדש, ישראל. החלק ששוכחים בדרך כלל להדגיש בסיפור הוא שאלת יעקב למלאך לאחר הברכה. יעקב דורש לשם המלאך, אך הוא מתחמק בשאלה משלו ומברך אותו במקום, "לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם" (בראשית לב: ל). בכרך הראשון של ספרו תולדות תורת הסוד העברית, מציין יוסף דן עובדה תמוהה שמאירה את סיפור יעקב והמלאך באור חדש, ומרמזת על תקופת חיבורו של ספר דניאל. וכך כתב:

"במשך כאלף שנה, בתקופת המקרא כולה, ידעה היהדות כמה שמות פרטיים של האלהות, ואף לא שם פרטי אחד של מלאך. בימי הבית השני הוחלפו השמות הפרטיים של האלהות בשמות כללים ובכינויים, ואילו שמות פרטיים של מלאכים רבו והלכו, ונתרבו עדי עשרות ומאות… איננו יודעים דבר וחצי דבר על מניעיו של תהליך זה".

הופעתו של גבריאל כמלאך שומר בחזונו הגדול בספר דניאל היא אחת ההוכחות לכך שספר החזיונות האפוקליפטי של דניאל נכתב דווקא בראשית ימי בית שני. אירועי ההרס והחורבן תחת האימפריה השוקעת פרס והאימפריה העולה יוון מתוארים בלשון אפוקליפטית וחידתית, חלקה הגדול בארמית. הם אמנם מוצגים כנבואה לעתיד לבוא מאות שנים לאחר מכן, אך למעשה מתארים את התקופה שבה נכתב הספר – תקופת השלטון ההלינסטי בארץ לאחר כיבושי אלכסנדר מוקדון.

הופעתם של מלאכים בעלי שם ותפקיד היא חידוש של תקופת בית שני. לחז"ל הייתה השערה מעניינת מנין הגיעו: "אמר רבי חנינא: שמות חודשים עלו מבבל. ריש לקיש אמר: אף שמות מלאכים מיכאל רפאל וגבריאל" (בראשית רבא, פרשה מח: ט, מהדורת תיאודור אלבק, עמ' 485).

 

לקריאה נוספת

הערך גבריאל המלאך, האנציקלופדיה העברית (כרך עשירי, ג – גנדהי), חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשכ"ט

יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית (כרך א'), מרכז זלמן שזר, תשס"ט