האמא היהודיה שניצחה את הקיסר קרל החמישי

אימהות יהודיות יעשו הכל למען ילדיהם, אבל כמה מהן יהיו מוכנות לצאת למאבק מול קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ולנהל מערכת תככים מול משפחות מלוכה ובתי משפט, ובסופו של דבר להימלט באמצע הלילה לעבר הרי האלפים? רק אחת, בשם דונה גרציה

דונה גרציה

ציור דמותה של דונה גרציה

דונה גרציה (או בשמותיה האחרים חנה נשיא, וביאטריציה דה־לונה מנדס) ידועה בהיותה האישה העשירה ביותר בעולם במאה ה־16. בנק "מנדס" שבראשותה סחר בסחורות, ביהלומים ובפלפל שחור (שבאותה העת עלה יותר מזהב). אלא שלביאטרציה מנדס היה סוד שהיה עלול לעלות לה בחייה. היא ובני ביתה היו יהודים אנוסים שנאלצו להסתיר את יהדותם בעקבות המרת הדת בכפייה בפורטוגל והאיום בגירוש מהמדינה.

בשל רדיפות האינקוויזיציה והכנסיה, אנוסים רבים נדדו לאנטוורפן (היום בבלגיה) וביקשו לחצות את הגבול באופן בלתי חוקי לאימפריה העות'מנית כדי לשוב לדתם. דונה גרציה, ששאפה כל חייה להסיר מעליה את התחפושת ולחיות כיהודיה, עברה מפורטוגל לאנטוורפן בשאיפה להמשיך במסעה לטורקיה, אולם באנטוורפן היא מצאה את עצמה בבעיה: 

מעמדה כ"נוצריה" כלפי חוץ וכספה הרב גרמו למלכים, אצילים ורוזנים להתעניין בבתה היחידה, בריאנדה (שכונתה בביתה ריינה, מלכה, או אנה).

אחד השדכנים העקשניים ביותר היה קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.

הקיסר קרל החמישי, על ידי חואן פנטוחה דה לה קרוס, שמן על בד.
הקיסר קרל החמישי, על ידי חואן פנטוחה דה לה קרוס, שמן על בד.

שליש גן עדן, שליש גהינום

הקיסר קרל החמישי, מי שכונה "הקיסר שהשמש לעולם לא שוקעת בממלכתו", היה מעורב במלחמות רבות, ותמיד מצא עצמו בחסרון כיס. לכן כאשר עלתה במוחו המחשבה כיצד למלא את תיבות האוצר שלו כתב מייד לאחותו, מלכת ארצות השפלה, המלכה מריה, שהייתה מקורבת לדונה גרציה. 

הוא סיפר לה על הצעתו, להשיא את ריינה בת ה־15 לדוכס פרנציסקו דה אראגון. הסכם הנישואין נועד לשרת מספר מטרות שונות. הראשונה היא כלכלית – עוד טרם קיבלו את הסכמתה של דונה גרציה כבר חילקו בניהם הדוכס והקיסר את השלל שהיו עתידים לקבל, והדוכס הבטיח לקרל החמישי חלק נכבד מהנדוניה של ריינה. השניה –  פיקוח על משפחת מנדס שהייתה משפחה "נוצרית חדשה", ואילו הדוכס דה אראגון היה אציל שהוכיח את נאמנותו לדת הנוצרית ולכן היה יכול להוות גורם מפקח על המשפחה החשודה. ולבסוף – הנישואים הצפויים היו אמורים להשתלם גם לדונה גרציה שכן היו כרטיס כניסה נחשק עבור משפחה ממעמד הסוחרים לתוך מעמד האצולה.

הקיסר קרל דחק באחותו, המלכה מריה, לשכנע את דונה גרציה, ולא שלל את האפשרות לאלץ את האם לקבל את השידוך בכוח. הוא גם הציע לבחון אפשרויות שונות לנישואים עבור אחייניתה של דונה גרציה, ביאטריצ'י (שכונתה לה־צ'יקה – "הקטנה", כדי להבדיל בינה לבין דודתה) שבאותה העת הייתה בת חמש. זאת משום שבפלנדריה היה מקובל להסדיר חוזי נישואין בין פעוטות.

המלכה מריה התנגדה לכפיית הנישואין על המשפחה, משום שבניגוד למקובל באצולה, בקרב מעמד הסוחרים התערבות בהסדרי נישואין ומשפחה לא הייתה מקובלת. המלכה מריה חששה שהתערבות בענייני משפחת נשיא (גרציה) תהיה תקדים ותעורר בהלה בקרב הסוחרים.

היא ניסתה שוב ושוב להזמין את דונה גרציה לחצר המלוכה שלה אלא שדונה גרציה, שהבינה מה המטרה של החיזורים, התחמקה בכל פעם מהמפגש בטענות שהיא חולה וחלשה. כאשר בכל זאת הזדמנה לחצר המלוכה של המלכה מריה היא הצהירה שתעדיף שבתה תמות מאשר שתינשא לגבר שהוא "עצלן, זקן ומכוער".

המלכה מרי מהונגריה ושליטת ארצות השפלה, צויירה על ידי הנס מאלר צו שוואץ, שמן על בד,  1520.
המלכה מרי מהונגריה ושליטת ארצות השפלה, צויירה על ידי הנס מאלר צו שוואץ, שמן על בד, 1520.

בריחה נועזת

מריה, שהחלה להתייאש מן הסיכוי להשיג את הסכמת האם, החלה לרמוז שאם הנישואים לא יסוכמו בהקדם, יתכן שתיפתח חקירה חדשה בנוגע לחשדות שמשפחת מנדס אשמה בביזוי הדת הנוצרית והתייהדות. בצר לה החלה דונה גרציה לחפש דרכי מילוט.

אלא שאישה עשירה ורכוש כה רב כמו של דונה גרציה לא יכולים להיעלם בין לילה. יתרה מזאת, אם יברחו מאנטוורפן ויתפסו הרי שעצם הבריחה תהיה כהודאה באשמה. לכן הגתה דונה גרציה תוכנית מתוחכמת בעלת מספר שלבים.

בשלב הראשון חזר אחיינה ויד ימינה – ז'ואן מיגאס (שיקבל את השם העברי יוסף נשיא לאחר שישוב בפומבי ליהדותו) מלימודיו באוניברסיטת ליון שבצרפת לבית המשפחה. כמעט מיד לאחר הגיעו הוא עזב בפתאומיות את אנטוורפן בחברת בת דודתו ריינה, מושא תשוקותיו הכלכליות של קרל החמישי. הם פנו לעבר ונציה ונעלמו לתוך הלילה.

בבוקר למחרת הקימה דונה גרציה קול שאון ורעש והפיצה את השמועה שבתה ריינה נחטפה על ידי בן דודה שהתאהב בה ולא היה מסוגל לשלוט בתשוקתו אליה ולכן נמלט איתה.

באותה תקופה שבין שקיעת ימי הביניים לרנסנס חטיפת נערות לנישואין הייתה פרקטיקה שנועדה לכפות על הורים הסדרי נישואין בהם לא היו מעוניינים, משום שפגיעה בכבודה של הבת הפך אותה לסחורה פגומה. במקום להעניש את החוטף, בדרך כלל העדיפו להשיא לו את הבת שחטף ולהפוך את הזוג למשפחה לגיטימית, מאשר שתהפוך לחומר אנושי בלתי ניתן לשידוך. כאן השתמשו ז'אן ודונה גרציה בעצמם בהונאה הזאת כדי לוודא שריינה תחשב כארוסתו בפועל של ז'אן ולכן פחות אטרקטיבית לנישואין בקרב האצולה.

השמועה על החטיפה פרשה כנפיים במהירות, ואיש לא פקפק ברצונה של האם המודאגת למהר בעקבות בתה וחוטפה המנוול כדי להציל אותה מנישואים מפוקפקים.

אבל לא המלכה מריה, שכמובן הבינה את הסיבה האמיתית לדרמה הרומנטית שמשפחת מנדס הפיקה. אלא שהיא לא הספיקה להזמין את דונה גרציה לארמונה כדי לקבל תשובות. זאת משום שכמה שבועות לפני כן ביקשה ממנה דונה גרציה אישור מעבר ודרכון כדי להגיע למעיינות החמים באקס לה שאפל, משום שהיא סבלה ממחלות רבות. כך יצאה לדרך דונה גרציה מאנטוורפן לעבר ונציה עם אישורים רשמיים של המלכה מריה, בראש שיירה כבדה.

תצלום רפרודוקציה של מדליה אשר הונפקה לכבוד נישואיה של דונה גרציה נשיא הצעירה (אחייניתה של דונה גרציה) שכונתה לה-צ'יקה.
תצלום רפרודוקציה של מדליה אשר הונפקה לכבוד נישואיה של דונה גרציה נשיא הצעירה (אחייניתה של דונה גרציה) שכונתה לה-צ'יקה.

משחקי הכסף

כאשר הבינו הקיסר והמלכה שהציפורים היקרות התעופפו מהכלוב, נזנחה כל העמדת פנים בנוגע למטרת החיזורים והם החלו לפעול באופן ישיר כדי להניח את ידיהם על ההון של משפחת מנדס. כאן נפתחה סאגה משפטית ארוכה שלקחה כחמש שנים. בה ניסו המלכים לעקל ולהלאים את הרכוש של דונה גרציה, ואותו ז'ואן שהואשם בחילול תומתה של בת דודתו, שב לאנטוורפן וניהל את הקרב המשפטי של דודתו.

דונה גרציה עצמה לא תניח את כף רגלה שוב באנטוורפן לעולם מחשש שתיעצר ותועמד לדין. אבל ז'ואן לעומת זאת יצר סחבת מכוונת במשפטים ודחה את המלכים במגוון טענות יצירתיות. לדוגמה, שהבעלים האמיתיים של הרכוש הן בכלל ריינה ולה־צ'יקה שירשו אותו מאבותיהם שנפטרו, ודונה גרציה היא רק האפוטרופוסית. לכן אפילו אם דונה גרציה פוזלת לעבר היהדות, הרי שאין הקטינות חוטאות ולכן אין למלכים זכות לשלוח יד ברכושן. בזמן שטחנות הצדק טחנו לאט – ז'אן ניצל את הזמן והבריח מחוץ לאנטוורפן עוד ועוד מהרכוש של משפחת מנדס.

שיטה נוספת באמצעותה דונה גרציה דאגה להוציא את רכושה מאנטוורפן עשויה להיחשב כראשית המצאת הביטוח. היא הפקידה תיבות יהלומים ואבני חן בקרב סוחרים חשובים מהעיר תמורת התחייבותם לפצות אותה בסכומי ענק אם לא ישיבו אליה את התיבות. כאשר ניסו הקיסר ואחותו להשיג את תיבות היהלומים, הסוחרים חששו כל כך מעלויות הפיצויים שיאלצו לשלם לדונה גרציה, עד שעלה החשש שהם יברחו מהעיר ובכך יגרמו לקריסת כלכלתה של אנטוורפן.

לבסוף הגיעה הסאגה המשפטית-דתית-רומנטית הזאת לסיומה כאשר דונה גרציה הסכימה לפצות את הקיסר קרל החמישי באמצעות זה שהעניקה לו הלוואה ללא ריבית למשך שנתיים והארכה נוספת לחובות וההלוואות הרבות שכבר היה חייב לבנק מנדס.

ציור של טבריה העתיקה, מסוף מאה שבע-עשרה, מבט לצפון מזרח. בציור נראית החומה שהוקמה במצוות דונה גרציה ודון יוסף נשיא.
ציור של טבריה העתיקה, מסוף מאה שבע-עשרה, מבט לצפון מזרח. בציור נראית החומה שהוקמה במצוות דונה גרציה ודון יוסף נשיא.

והם חיו בעושר עד עצם היום הזה

משפחת מנדס עברה טלטלות וניסיונות רבים ושונים, אך כאשר ברחה לעיר פרארה באיטליה שבה דונה גרציה בגלוי ליהדותה. אף על פי שהיו עוד מחזרים שניסו להשתדך לריינה, בניהם גם בנו של הרופא היהודי של הסולטן העות'מני, היא נתפסה בעיני המשפחה כ"ארוסתו" של ז'ואן בן דודה.

בהגיעה לגיל שמונה עשרה דרשה ריינה מאמה להשיא אותה לז'ואן. מעשה שהיה חריג מאוד לתקופה משום שלרוב הסדירו ההורים את נישואי ילדיהם על פי היעדים הכלכליים שלהם וללא התחשבות ברצון החתן והכלה.

מעגל חבריה הקרובים של ריינה התנגד לנישואים כי הוא נחשב כרווק הולל שבין היתר סיפק אלכוהול בסתר לסולטן והשתתף במסיבות שלו.

דונה גרציה לעומת זאת הסכימה לשידוך, משום שהוא שימר את ההון המשפחתי. אך העמידה לז'אן תנאי – שישוב בגלוי ליהדות ויעבור ברית מילה. בברית המילה שלו חזר ז'ואן לשם היהודי שקיבל מהוריו – יוסף נשיא. ריינה ויוסף נישאו, ואנו יודעים שנולדה להם בת אחת בלבד שכנראה לא האריכה ימים ונפטרה לפני הוריה.

כאן אולי תמה הסאגה של ריינה נשיא, אבל פעולותיהם של בני משפחת מנדס לא תמו והשפיעו עמוקות על ההיסטוריה היהודית: בין היתר הם ניסו להקים בטבריה יחידה אוטונומית יהודית, במה שאולי אפשר לראות כמעין רמז לציונות קדומה ורצון להקים מקום מקלט ליהודים מפני רדיפות ברחבי העולם.

בול עם דיוקנה של דונה גרציה נשיא בשנת 2010, לציון 500 שנה להולדתה. הבול הונפק במסגרת סדרת "אישים בישראל".
בול עם דיוקנה של דונה גרציה נשיא בשנת 2010, לציון 500 שנה להולדתה. הבול הונפק במסגרת סדרת "אישים בישראל".

תורת אימך

אחת מפעולותיה הייחודיות של דונה גרציה למען אנוסי ספרד לא הייתה רק בפן הפיזי של פדיון שבויים והתערבות למען אנוסים שנתפסו, אלא גם דאגה לפן הרוחני והדתי של חייהם. עם השנים השליטה של האנוסים בשפה העברית הלכה ונחלשה, וכתבי הקודש הנוצרים הונגשו בלטינית בלבד. לכן עלה צורך אמיתי ואקוטי לתרגם את התנ"ך לספרדית.

דונה גרציה תרמה סכום כסף נכבד ליוזמה של אברהם אושקה, יהודי אנוס שהדפיס ספרים בלטינית בפורטוגל והגיע לפרארה כאשר נחשד בהתיהדות, ויום טוב אטיאס, אנוס יהודי מספרד, להדפסת "תנ"ך האנוסים". תנ"ך פרארה היה ייחודי בכך שנצמד לדקדוק העברי בספרדית מה שיצר שפה ספרדית משונה מעט בגלל המחסור במילות קישור ספרדיות. בנוסף התרגום התחמק באלגנטיות מתרגומים שהיו עשויים להיתפס כתומכים בפרשנות נוצרית.

בפתיחת תנ"ך פרארה הודפסה הקדשה מפוארת לדונה גרציה, בשפה פיוטית וייחודית שנועדה להודות לה על תמיכתה בפרויקט. עד היום ישנם עותקים של תנ"ך פרארה ברחבי העולם. באוספי הספרייה הלאומית השתמר עותק מהמהדורה השנייה של הספר הנדיר והיפה הזה.

באופן זמני וכחלק מסיור ייחודי יוצג תנ"ך פרארה לציבור הרחב, ביחד עם סיפורים בלתי מוכרים ומרגשים שלא מוכרים דיים המספרים את סיפורה של יהדות ספרד. החל מתור הזהב המזהיר, המשך בפרטים מאוסף האיסלאם של הספרייה וכלה בשבר שליווה את גירוש ספרד והתפזרותה בכל רחבי העולם. 

הסיור המספר את סיפורה של יהדות ספרד הוא חלקי מסיורי הנושא של הספרייה, כמו סיורים בנושא קיימות, אדריכלות, יהדות ארצות האסלאם, וגם סיורים מונגשים בשפת הסימנים. כל הפרטים על הסיורים המיוחדים שלנו בקישור.

התנ"ך של האנוסים

שנים אחרי שנאלצו להתרחק מיהדותם, רבים מאנוסי ספרד ופורטוגל ניסו לחזור לשורשיהם המוחרמים. "תנ"ך פרארה", שהודפס במאה ה־16 ועבר אינספור תיקונים, סייע להם להכיר מחדש את דתם. עשרות עותקים ממנו פזורים עד היום ברחבי העולם

832 629 Blog

אחרי שנים רבות של ניתוק מהיהדות, היגרו אנוסי ספרד ופורטוגל לארצות אחרות ברחבי העולם והשתדלו לחזור לחיק הדת היהודית. ידע ביהדות לא ממש היה להם, ואפילו את אותיות האל"ף־בי"ת הם לא הכירו. אך זיכרונות ילדות, סיפורי משפחה וגם מסורת שנשמרה בסודיות עודדו את אותם "נוצרים חדשים" לנסות להתחבר לשורשים בבתיהם החדשים.

לצורך כך, לאורך המאה ה־16 החלו קהילות האנוסים להדפיס ספרים יהודיים בספרדית: תחילה ספרי יסוד ובהמשך ספרים בפילוסופיה יהודית, טקסטים נגד הנצרות ושירה. מהתקופה הזו נשמרו אפילו ספר דקדוק פורטוגזי ומחזה המבוסס על מגילת אסתר, שהודפסו בידי אנוסים. קצת יותר מאוחר, במאה ה־17, הדפיסו אנוסים את מה שנחשב לעיתון היהודי הראשון בעולם, שנקרא Gazeta de Amsterdam. העיתון יצא לאור באמסטרדם ונועד בעיקר לסוחרים יהודים.

הכול התחיל בעיר פרארה שבצפון איטליה, במאה ה־16 התיישבו שם אנוסים וייסדו את ראשית הדפוס של אנוסי ספרד ופורטוגל. בהמשך עבר מרכז ההוצאה לאור לוונציה, ובמאה ה־17 לאמסטרדם, שבה התרכז למשך כ­­־200 שנה.

בזמן גירוש ספרד ופורטוגל, בעשור האחרון של המאה ה־15, בפרארה כבר התקיימה קהילה יהודית, והדפוס היהודי פעל שם כבר מספר שנים. בין השנים 1477–1551 יצאו לאור בעיר ספרי "ארבעה טורים" ופירושים לספרים איוב ודניאל.

על הרקע הזה האנוסים ראו בפרארה סביבה נוחה למתנצרים הרוצים לחזור ליהדותם, ורבים התרכזו בה. ביניהם היה גם אברהם אושקה, יהודי אנוס שהדפיס ספרי לטינית בפורטוגל. ב־1543 נחשד בשמירה על יהדותו וברח מפורטוגל לפרארה.

עם בואם של האנוסים לפרארה, בשנת 1552 הדפיס יום טוב אטיאס, אנוס יהודי מספרד, סידור תפילה ולאחר מכן גם ספר סליחות. בשנים הללו הכירו אושקה ואטיאס זה את זה, וב־1553 יחד הוציאו לאור תנ"ך שלם בספרדית. לפי הכיתוב בעמוד השער, הדבר נעשה באישור דוכס פרארה. הכותרת המלאה של התנ"ך שהוציאו הייתה: "התנ"ך בשפה הספרדית המתורגמת מילה אחר מילה לפי העברית האמיתית על ידי חוקרים מעולים שנראו ונבדקו על ידי משרד האינקוויזיציה". ובקיצור הוא מכונה עד ימינו "תנ"ך פרארה".

מכיוון שהתרגום בספר מילולי ממש, הוא מעט מוזר לקורא הספרדי שכן במקום לכתוב את סיפורי המקרא בלשון ספרדית, הטקסט מתורגם לפי מילה, לפעמים ללא מילות חיבור וקישור, בדיוק כפי שכתוב במקור בעברית. למרות שתנ"ך פרארה הודפס באותיות לועזיות, יש הרואים בשפת התרגום את השפה היהודית־ספרדית לאדינו, מכיוון שהתרגום מנסה להיצמד לטקסט העברי המקורי.

תנך
תנ"ך פרארה, 1553. בכותרתו נכתב: iblia en lengua española traduzida palabra por palabra de la verdad hebrayca por muy excelentes letrados vista y examinada por el officio de la Inquisicion

בראש ובראשונה נועד תנ"ך פרארה לאנוסים שרצו ללמוד את ספר הספרים אך לא הכירו מספיק טוב, אם בכלל, את שפת המקור. לקוחות נוספים של תנ"ך זה היו נוצרים דוברי ספרדית.

בעבר שיערו חוקרים שכדי לשרת את שני סוג הלקוחות, תנ"ך פרארה הודפס בשתי גרסאות דומות שההבדלים ביניהן שיקפו את ציפיות שני קהלי היעד. בכל מקרה, לנו בספרייה הלאומית יש עותק מכל סוג.

בתנ"ך "הנוצרי" כתוב שהודפס בידי ג'רנימו דה וורגס ודוארטה פינל. בעמוד הראשון יש הקדשה ארוכה לדוכס ארקולה השני משושלת משפחת אסטה, ששלט בפרארה והעניק שוויון זכויות ליהודים. התנ"ך "היהודי" הודפס בידי אותם שני מוציאים לאור, אך בגרסה זו הם מופיעים בשמם היהודי – יום טוב אטיאס (יש טענה שהוא אביו של ג'רנימו דה וורגס) ואברהם אושקה. הפעם ההקדשה נכתבה לדונה גרציה נשיא, האנוסה הפורטוגזית והפילנתרופית היהודייה המפורסמת. ייתכן שדונה גרציה מימנה את הפרויקט או תמכה בו בדרכים אחרות.

הקדשה דונה גרציה
ההקדשה לדונה גרציה נשיא בתנ"ך פרארה "היהודי"

בקולופון – הערת הסיום שבה מי שהכין את הספר לדפוס מסכם את מלאכת ההדפסה – שבסוף התנ"ך נכתבה בחלק מהעותקים השנה הלועזית, 1553, ובחלק מהעותקים השנה המקבילה בלוח השנה העברי, 5313 (שנת שי"ג).

קולופון
הקולופון בסוף הספר עם ציון שנת ההדפסה, העברית בעותק הזה, שנת 5313 (שי"ג)

אולם השינויים בין העותקים של תנ"ך פרארה לא הסתכמו רק בקולופון ובהקדשה. בין יתר ההבדלים, הספר יצא לאור בשני גדלים ובסוגים שונים של נייר.

בשנות החמישים של המאה ה־20 ערך פרופסור סטנלי רייפינס, חוקר ספרות אנגלית, בדיקה יסודית של העותקים הקיימים של תנ"ך פרארה. הוא מצא 49 עותקים שונים ברחבי העולם והראה שיש ביניהם שינויים רבים, אם כי קטנים ולרוב לא מאוד חשובים.

בניגוד להשערות החוקרים מהעבר בדבר גרסה יהודית וגרסה נוצרית לתנ"ך פרארה, לדברי רייפינס לא הייתה גרסה שהתאימה לקורא הנוצרי. להפך, לאורך השנים היו שטענו אפילו כי התנ"ך הזה הוא אנטי נוצרי וכי התרגומים בו של חלק מהפסוקים המהווים בסיס היסטורי לנצרות, שומרים על הטקסט המילולי המקורי.

למרות זאת בחלק מהעותקים בולט שינוי משמעותי אחד לטובת הנצרות. אחד הפסוקים המנוצלים בנצרות למטרות מיסיונריות מופיע בספר ישעיהו פרק ז פסוק י"ד. במקור מופיע כך:

הִנֵּה הָעַלְמָה, הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן, וְקָרָאת שְׁמוֹ, עִמָּנוּ אֵל.

בספרות הנוצרית תרגמו את הפסוק בהתאם לתיאולוגיה הנוצרית, הטוענת שאימו של ישו היא הבתולה מריה:

Behold, a virgin shall conceive, and bear a son, and shall call his name Immanuel.

בחלק מהעותקים של תנ"ך פרארה מתורגמת המילה "עלמה" ל־moca (אישה צעירה), בחלק למילה virgen  (בתולה), וברוב המקרים המדפיסים פשוט כתבו Alma באותיות לועזיות ובכך נמנעו ממחלוקת. בכמחצית מהעותקים שנמצאו הופיעה המילה Alma, ורייפינס הוכיח שכך נדפס התנ"ך במקור. לדבריו רק לאחר זמן הוחלפה המילה ל־virgen, כנראה מסיבות פוליטיות־דתיות זמניות, ולאחר מספר הדפסות למילה moca. כל שינוי כזה דרש מהמדפיס לשנות את אותיות הדפוס כדי לשמור על אורך זהה של השורה. לפעמים הדבר נעשה באמצעות הרחבת מילים מקוצרות לצורתן המלאה, ולפעמים באמצעות הוספת רווחים קטנים בין המילים.

Alma
שלוש הגרסאות למילה "עלמה" (המילה הראשונה בפסוק). מתוך מאמרו של פרופ' רייפינס

במשך תקופת ההדפסה תוקנו בעותקים השונים טעויות כמו סדר העימוד וחלק מהאותיות. ולמרות זאת עדיין אפשר למצוא פה ושם טעויות דפוס בחלק מהעותקים. רייפינס ראה בכל אלו הוכחה שהדפסת תנ"ך פרארה הייתה תהליך מתמשך ומתעדכן של תיקוני דפוס ושלא מדובר בשתי גרסאות לשני קהלים שונים – יהודי ונוצרי. לשיטתו, כל העותקים של תנ"ך פרארה נועדו לאנוסי ספרד ופורטוגל באמצע המאה ה־16. מהעותקים שמצא רייפינס הסתבר גם שבגלל האיסור לכתוב ולהגות את שם ה' שלא לצורך, ברוב העותקים של תנ"ך פרארה נכתבה האות A גדולה כתחליף לשם ה'. בחלק מהעותקים גם הוכנסה רשימת ההפטרות לפרשות השבוע הנקראות בבית הכנסת.

A
שם ה' נכתב באמצעות האות A. מתוך תחילת פרשת ואתחנן בתנ"ך פרארה

בעמוד השער המאויר של תנ"ך פרארה מתנוסס ציור של אונייה הנטרפת בים. אחד מתרניה שבור והיא נאלצת להתמודד מול הגלים, הרוחות הנושבות וכמה מפלצות ים. אפשר לראות בציור רמז למצב של העם היהודי בכלל ושל אנוסי ספרד ופורטוגל בפרט. המדפיסים מרמזים לנצחיותה של היהדות, הנדרשת להילחם מול אויביה הרוחניים אך שורדת למרות הכול.

שער פררה
עמוד השער של תנ"ך פרארה. האונייה הנטרפת בים כסמל לעם היהודי

על האונייה מצויר גם אצטרולב ספרי (Armillary sphere) , מכשיר שמציג תבנית של השמים ועוזר בין היתר בניווט ימי. האצטרולב היה סמלו של בית הדפוס של אברהם אושקה ומופיע גם בספרים אחרים שהדפיס.

אושקה הדפיס יותר מ־25 ספרים עד לסגירת בית הדפוס שלו ב־1558. אחד מספריו, "שלטי הגיבורים" של הרב יעקב מפאנו, הכיל קינה על 24 אנוסים שהוצאו להורג באנקונה בשנת 1556. דבר ההדפסה הגיע לאוזני הבישופ אנטוניו גיסליירי (לימים האפיפיור פיוס החמישי), והוא ציווה לשרוף את הספר ולהעניש את אושקה.

Ushka
מתוך הקינה על קדושי אנקונה, ספר "שלטי הגיבורים", פרארה 1556

בשנת 1996 הוציא לאור חוקר הספרות והתיאטרון משה לזר מהדורת פקסימיליה מדויקת (כלומר הדפסה חדשה הזהה לגמרי למקור) של תנ"ך פרארה, מהדורה שהודפסה ב־1,000 עותקים. מוקדם יותר, לציון 500 שנה לגירוש ספרד, ב־1992 יצאה מהדורה ביקורתית (כזו העוקבת אחרי כל המהדורות שאותרו) של תנ"ך פרארה בעריכת לזר. בהקדמה כתב לזר שלהכנת מהדורה זו מצא כ־60 עותקים של התנ"ך. עותקים אלה ואחרים, שאולי מסתובבים להם עדיין ברחבי העולם, היו אמצעי חשוב לחזרתם של האנוסים היהודים לחיק היהדות אי שם במאה ה־16.

זוג מנצח: על פועלה הנשכח של יהודית מונטיפיורי

שמו של משה מונטיפיורי מוכר כמעט לכולם – אבל שמה של אשתו – שהייתה עשירה יותר, מקושרת יותר ופעלתנית לא פחות – כמעט שנשכח. רעות אודם, חוקרת ירושלים ודוקטורנטית מאוניברסיטת בר אילן מספרת לורד ליון-ירושלמי על חייה ופועלה של יהודית מונטיפיורי ובסוף הפרק – הפתעה קולינרית מלפני מאתיים שנה

1

יהודית מונטיפיורי

 

הירשמו לפודקאסט "הספרנים":

מגישה ועורכת ראשית: ורד ליון-ירושלמי

אורחת: רעות אודם

הפקה: KeyPod הפקות הסכתים

עריכה: עמית נאור

 

מכירים את זוגות הפאוור קאפל? כאשר שני בני הזוג הם מצליחנים, מוכשרים ודומיננטיים כל אחד בתחומו, אבל ביחד הם מסייעים אחד לשני בקריירה ולעיתים קרובות מתגייסים ביחד למען מטרה משותפת?

אנחנו מכירים לא מעט כאלו: ויקטוריה ודיוויד בקהאם; ביונסה וג'יי זי; ביל והילרי קלינטון. וגם בארץ יש כמה זוגות בולטים כאלו בתקשורת, בתיאטרון…

עכשיו לכו 200 שנים אחורה – לאנגליה הוויקטוריאנית – ונסו לדמיין איך נראה זוג כזה של הפאוור קאפל הכי נוצץ ומשפיע בקרב יהדות לונדון ובכלל בקרב בני המעמד העליון באנגליה.

קראו להם משה ויהודית מונטיפיורי והם היו צמד בלתי נפרד. עליו בטח שמעתם – הוא עלה למרכבה; דמותו עיטרה את שטר ה 10 לירות בשנות השבעים; ולא פחות מחמש שכונות בירושלים נקראות על שמו.

1
ציור של משה מונטיפיורי יושב מול דיוקנה של יהודית. מתוך ארכיון יד יצחק בן צבי, חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

את יהודית – זוגתו – אנחנו מכירים הרבה פחות. רק שני רחובות נקראים על שמה בירושלים ותל אביב ואפילו את שם הגשר המפורסם מעל נתיבי איילון – גשר יהודית – שינו לאחרונה לגשר נבון.

אז איך קרה שדווקא היא שהביאה לנישואים האלו את הכסף הגדול, הקשרים החברתיים ואת המסירות והמחויבות הפילנטרופית – למה היא נשכחה?

רעות אודם, חוקרת ירושלים ודוקטורנטית מאוניברסיטת בר אילן, הגיעה לפרק הזה של הסכת "הספרנים" כדי לספר לנו על אחת הנשים היהודיות החזקות, המשפיעות והמעניינות ביותר שפעלו במחצית הראשונה של המאה ה-19. בפרק הזה של הפודקאסט נכיר לכם את האישה שנולדה אומנם לאחת המשפחות העשירות ביותר באנגליה, אבל הצליחה להסתדר מצוין עם הקיץ הישראלי הלוהט – רכובה על סוסים וחמושה באקדח.

1
דיוקנה של יהודית מונטיפיורי. מתוך ויקיפדיה

בירושלים, למשל, היא התעקשה לדאוג לחינוך בנות העיר. "ליהודית מונטיפיורי קשה מאוד לעמוד מהצד ולראות את הנשים של ירושלים באותה תקופה", מספרת אודם. "אני לא יודעת כמה היא מגיעה עם אג'נדה פמיניסטית כמו שהיא מגיעה עם הדפוסים שאיתם היא גדלה בבית. כאן היא פוגשת חברה שלא מחנכת את הבנות. חברה אורתודוקסית שבה ילדות בנות 12 הן כבר אימהות, ואת זה היא מנסה לשנות", היא מוסיפה. בסופו של דבר הקימו הזוג מונטיפיורי בית ספר לבנות בירושלים – ראשית החינוך המודרני ליהודים וליהודיות בעיר.

נספר לכם עוד על הפגישות שלה עם צארים, מלכים ואפילו עם האפיפיור; על היותה האישה הראשונה בארץ ישראל שישבה בעזרת הגברים בבית הכנסת וזכתה להכניס ספר תורה; ואם אתם חובבי קולינריה – חכו לסוף הפרק. גם שם יהודית מונטיפיורי תפתיע…

 

לכל פרקי הסכת הספרנים – לחצו כאן

פרשת קרן בליליוס: המאבק על בית הכנסת הראשי בירושלים

בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת התחולל בירושלים פולמוס חריף בין אשכנזים לספרדים, בשאלה מהו בית הכנסת הראשי בעיר. הפולמוס הידרדר למערכה משפטית בינלאומית, שנמשכה שנים רבות

832 629 Blog

דיוקן משוער של סימה בליליוס מאת אמן לא מזוהה. מקור: באדיבות Susan Hyam

בשנת 1926 נפטרה בהונג קונג הגברת סימה בליליוס, בגיל קרוב ל-90. סימה הייתה ביתו של דוד יוסף עזרא, מנהיג הקהילה היהודית הבגדדית בקולקטה, הודו. היא נישאה בגיל 20 בקירוב לעמנואל בליליוס, אף הוא ממשפחות האצולה היהודיות של העיר. לאחר מספר שנים עבר עמנואל להונג קונג כדי להשתלב שם במסחר באופיום. בעת שהותו בהונג קונג פגש עמנואל צעירה סינית, התאהב בה ונשא אותה לאישה. כשסימה שמעה על כך, היא החליטה לא לוותר על בעלה. סימה הפליגה אחריו להונג קונג, ושם הגיעו בני הזוג להסכם שעמנואל ימשיך להיות נשוי לשתי הנשים, וכולם יגורו יחדיו באותו בית.

עמנואל נפטר בשנת 1905 וסימה המשיכה לנהל במרץ את עסקיו של בעלה עד מותה, כאשר זקני ירושלים מרננים כי האופיום היה החלק היותר מוסרי בעסקיה. טרם פטירתו, עמנואל החליט להקדיש בצוואתו סכומים נכבדים בתחום החינוך. שני בתי ספר נפתחו על שמו, האחד בקולקטה, שנסגר בינתיים, והשני בהונג קונג, אשר פועל עד ימינו. לעומת בעלה, סימה החליטה להקדיש בצוואתה כספים לטובת עניי ירושלים. ותרמה סכום של 75,000 לירות סטרלינג, סכום אשר שווה בערכים של היום לעשרות מיליוני שקלים. ככל הנראה, סימה הושפעה מפרשה שאירעה מספר שנים קודם לכן, כאשר אליאס כדורי, אף הוא יהודי עשיר מהונג קונג, תרם סכום כסף למען הקמת בית ספר חקלאי בארץ ישראל, אך השלטונות הבריטיים טענו שאין זה מובן מאליו שכוונתו של כדורי היתה דווקא לבית ספר יהודי, ולבסוף הוקמו שני בתי ספר חקלאיים, יהודי ליד כפר תבור, וערבי ליד טול כרם. בליליוס רצתה למנוע מצב דומה ולכן הקדישה בצוואתה את הכסף לעניי ירושלים באמצעות קרן שתנוהל על ידי חבר הנאמנים של בית הכנסת הראשי בירושלים. יחד עם זאת, סימה לא הבהירה במפורש לאיזה בית כנסת התכוונה לתרום.

עם קבלת הידיעה על צוואתה של בליליוס, החל מאבק עז בין העדה האשכנזית, בתמיכתו של הרב הראשי האשכנזי, הרב קוק, אשר טענו שבית הכנסת המרכזי הינו בית הכנסת "בית יעקב", או בשמו הידוע יותר, חורבת רבי יהודה החסיד. לבין ועד העדה הספרדית, בתמיכת הראשון לציון, הרב יעקב מאיר אשר טענו כי בית הכנסת הראשי הינו בית הכנסת על שם רבן יוחנן בן זכאי (ריב"ז). גם אנשי ישיבת מאה שערים הצטרפו לפולמוס, וטענו לבעלות על הכסף, אך שום גורם אחר לא קיבל את טענותיהם.

990039040400205171
ביקור הרב יעקב מאיר במזכירות ועד העדה הספרדית בירושלים. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

משה דוד גאון, חוקר יהדות המזרח, שארכיונו מופקד בספרייה הלאומית בירושלים, היה מעורב במשפט בתור מזכיר ועד העדה הספרדית וכעד מומחה, אשר העיד בפני בית המשפט על מקומו וחשיבותו של בית הכנסת ריב"ז.

כל עדה הציגה טיעונים שונים, טובים וטובים פחות. למשל, האשכנזים טענו שבית הכנסת החורבה הוא בית הכנסת הגדול ביותר בעיר, ומנגד, הספרדים טענו שמבנה בית הכנסת ריב"ז הינו בית הכנסת העתיק ביותר בעיר. האשכנזים טענו כי גם השלטון הבריטי מכיר בחורבה, ולראיה השתתפותו של הנציב העליון הרברט סמואל בתפילה במקום, אך הספרדים הביאו הוכחות לתפילות בהשתתפות הנציב העליון שהתקיימו בבית הכנסת ריב"ז ,ולתפילות חגיגיות שנערכו בבית הכנסת לציון יום הולדתו של המלך, ולכיבוש ירושלים במלחמת העולם הראשונה.

העדה הספרדית הביאה הוכחה אשר לדעתם הייתה ניצחת: הגברת בליליוס הייתה ממוצא ספרדי ולכן ברור שהתכוונה לתרום לבית הכנסת של עדתה. לעומת זאת, האשכנזים טענו שהשם סימה הינו שם אשכנזי ולפיכך היא בוודאי אשכנזייה. לא ידוע האם האשכנזים טעו בתום לב או בכוונה, אבל שמה הפרטי של הגברת בליליוס היה שמחה. סימה היה רק הכינוי שלה. כך או כך, טענתם של האשכנזים נדחתה לאחר שאחותה של סימה בליליוס העידה כי המשפחה ממוצא ספרדי.

עתה עברו הצדדים לדון בשאלה כללית: מה מגדיר את עדתו של היהודי ומהי העדה היהודית המרכזית? ברנרד (דב) יוסף, עורך הדין מטעם בית הכנסת החורבה, ולימים שר בממשלת ישראל, העיד בתצהיר לבית המשפט כי כלל היהודים הינם אשכנזים, אלא אם נולדו בפורטוגל, ספרד, יוון, מרוקו או פרס. בתגובה, הצהיר מאיר חי ג'יניאו, עורך הדין מטעם ועד העדה הספרדית, כי כלל היהודים הינם יהודים ספרדים, למעט אם הם אשכנזים. הצדדים עברו להתווכח מהי העדה המרכזית בירושלים. האשכנזים טענו שהם מהווים 80% מיהודי העיר ואילו הספרדים טענו שרק 55% מיהודי העיר הינם אשכנזים. האשכנזים הוסיפו שכלל מוסדות הציבור בעיר הינם מוסדות אשכנזים, והספרדים מסרו כתגובה רשימה של כלל מוסדות החינוך והחסד של עדתם.

כל עדה ניסתה להפחית מחשיבותה ומרכזיותה של העדה השנייה. האשכנזים טענו שהעדה הספרדית מייצגת לכאורה רק את צאצאי מגורשי ספרד, ואילו יהודי ארצות ערב האחרות מאוגדים בעדות נפרדות, ובית הכנסת ריב"ז לא מייצגם. בתגובה, טענו הספרדים, כי גם העדה האשכנזית איננה מקשה אחת, אלא מחולקת לעשרות כוללים וקבוצות שונות. הספרדים ציינו כי על שער בית כנסת החורבה מופיעה כתובת "בית כנסת לכוללות אשכנזים פרושים בירושלים", וזוהי עדות לכך שבית כנסת זה איננו מייצג את כלל הציבור היהודי בעיר, אלא את האשכנזים הפרושים בלבד.

הטיעונים המשיכו לכאן ולכאן והעיתונאי נחום מליץ, אשר דיווח על הפרשה כתב כדלקמן: "ספרי "לוחות א"י", וכרכי "ירושלים" מאת הרא"י לונץ, "משה וירושלים" מאת השר משה מונטיפיורי, ספרי ר' יוסף שווארץ, בידיקרים (Baedeker, הוצאת מדריכי נסיעות גרמנית ידועה) גרמנים ואנגלים, וכו' כאילו לא נוצרו מלכתחילה, אלא מלשמש "תנא דמסייעה" לצדדים המדיינים בעניין עזבון בליליוס".

בתי המשפט בהונג קונג לא ידעו כיצד לפתור את הסכסוך. השופטים ניסו לבקש סיוע משלטונות המנדט, אולם אלו העדיפו שלא להתערב, והחזירו תשובה שאיננה חד משמעית לפיה "בירושלים ישנם שני בתי כנסת ראשיים". גם שליח מטעם בית הדין שנסע לירושלים, חזר ובפיו אותה תשובה. המשפט המשיך להתנהל ושני הצדדים, הספרדים והאשכנזים, החלו לחשוש שבסופו של דבר הממשלה הבריטית תנצל את הסכסוך, ותפקיע לחזקתה את הכסף.

לבסוף, בתיווכו של עורך הדין היהודי-בריטי נורמן בנטוויץ', הושגה פשרה על הקמת ועד משותף לספרדים ולאשכנזים. הוועד יכלול 12 חברים, 9 ספרדים ו-3 אשכנזים, וינהל את כספי העיזבון שיחולקו בשיעור של 75% לספרדים ו-25% לאשכנזים. כספי הצוואה אמנם התדלדלו עקב הדיונים המשפטיים הארוכים, ונפילת הבורסה במהלך המשבר הכלכלי בשנת 1929, אך מועצת העיזבון הצליחה לקנות מספר בתים ברחבי העיר, כהקדש שהכנסותיו הוקדשו לעניים, ונדמה שהכל בא על מקומו בשלום.

למרות זאת, כ-25 שנה מאוחר יותר, צצה הפרשה מחדש, בשל טענות האשכנזים כי ועד הספרדים מקפח אותם ומעביר אליהם רק חלק קטן מהסכום בו הוא מחויב. הפרשה חזרה להתנהל בבתי דין, הפעם רבניים, וגרמה בעקיפין לפרישתם של שני רבנים ראשיים ספרדיים, הרב יצחק נסים והרב עובדיה יוסף. בסופו של דבר, היא התמוססה לאיטה. כיום, הדבר היחידי המזכיר אותה הוא שלט רחוב צנוע על שם סימה בליליוס, במרכז העיר ירושלים.

ברצוני להודות לסופר סימון צ'ואה ג'ונסטון על סיועו בהכנת הכתבה.

ארכיון משה דוד גאון נמצא בתהליך רישום והנגשה בספרייה הלאומית, הודות לתרומתה האדיבה של קרן סאמיס, סיאטל, וושינגטון, המוקדשת לזכרו של שמואל ישראל. אריק קיציס הוא הארכיונאי האחראי על הטיפול בארכיון משה דוד גאון.