האם זה היה הפריט הכי מוזר שאוהד סופר, ראש מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל של הספרייה הלאומית, מצא אי פעם בספרייה? לא בטוח, אבל אין ספק שהוא מתחרה מוביל במקומות הראשונים.
נחזור כמה שנים אחורה – סופר היה אז ספרן שנתן שירות למבקרים ולקוראים באולמות הקריאה. באחד הימים הוא נתקל בפריט חריג בנוף ארכיוני אוסף המוזיקה – תיבת עץ מעוטרת. בתוכה הייתה כרית, עליה נח זר עלי זית מנחושת ולצידו נייר בודד, מקופל היטב.
כשהוא פתח – בזהירות המתבקשת – את הקיפולים הרבים, הוא נדהם למצוא שם קווצת שיער, ומילים ספורות, בכתב יד מוקפד ויפהפה, שטענו כי שיער זה הוא שערו של לא אחר מאשר פליקס מנדלסון-ברתולדי, המוזיקאי היהודי המומר שהיה נכדו של משה מנדלסון המפורסם.
התיבה הזו הייתה חלק מאוסף של מלחין יהודי-גרמני עלום שענה לשם פרידריך גרנסהיים.
מי היה האיש הזה? ומה עושה הארכיון שלו בספרייה הלאומית? סופר צלל לנבכי הארכיון, שכולל בין השאר חליפות מכתבים ענפות מאד עם מוזיקאים כמו מקס ברוך ויוהנס ברהמס, ולאט לאט הפציעה ההבנה כי מדובר במלחין מחונן, ידוע ונערץ בזמנו, ידיד קרוב של גדולי המוזיקאים הרומנטיים של המאה ה-19, שכתב מוזיקה מופלאה ממש.
איך קרה שמלבד קירותיו של ארכיון הספרייה (מקום מכובד מאוד, אנחנו לא מזלזלים בו), אין כמעט מי שמכיר אותו בארץ? לשלטון הרייך השלישי יש יד בדבר, אבל לא בטוח שרק לו.
***
פרידריך גרנסהיים נולד ב-17 ביולי 1839 בעיר וורמס שבגרמניה. הוא היה בנם היחיד של אברהם גרנסהיים, רופא יהודי מכובד ושל רעייתו ג'וזפין. פריץ הקטן גדל בבית ספוג במוזיקה – שני הוריו היו מוזיקאים חובבים נלהבים – אביו ניגן בחליל ואמו בפסנתר, ובעקבותיהם הוא עצמו החל לנגן בגיל צעיר מאד, בתחילה בהדרכתה של אמו ואז אצל מורים מקצועיים.
הוא היה ילדון בן שש כשחיבר את היצירה הראשונה שלו לפסנתר, ובמקביל החל ללמוד תיאוריה של המוזיקה ולהרחיב את מיומנותיו בכלים אחרים כמו כינור. בגיל המופלג של תשע שנים, בעזרת מורו, הוא הלחין אוברטורה שלמה לתזמורת.
בשנת 1849, בעקבות המצב הפוליטי בגרמניה, נאלצה המשפחה הקטנה להימלט מביתם ולנדוד קצת בסביבה – הם עברו למיינץ, ואז לפרנקפורט, שם זכה גרנסהיים לראשונה לחוות חיי מוזיקה עשירים ולשמוע יצירות של מלחינים מפורסמים (ביניהם גם ריכרד וגנר, אותו פגש בהמשך ושמיצירתו התרשם עמוקות). בשנת 1850, כשהוא רק בן 11, הוא הופיע לראשונה בפומבי (כנראה ככנר) בקונצרט שבו בוצעה גם האוברטורה שלו.
בהופעתו בציבור ובמפגשים פרטיים אם מוזיקאים מקצועיים, הוא יצר סערה קטנה בחוג המוזיקלי הגרמני. הוא היה ילד הפלא שלהם, וכונה בחיבה "מוצרט הקטן".
בגיל 13 הוא התקבל לקונסרבטוריון של לייפציג, שנחשב לאחד המוסדות היוקרתיים ביותר ללימודי מוזיקה באירופה של אותה מאה. לייפציג בכלל הייתה אז מרכז מוזיקה ותרבות מכובד מאד, וגרנסהיים הצעיר מצא את עצמו שם מתחכך במוזיקאים מהשורה הראשונה כמו פליקס מנדלסון ורוברט שומאן.
אחרי שכבש את הברנז'ה המוזיקלית הגרמנית, הגיע הזמן לכבוש גם את בירת התרבות האירופאית – פריז. רשמית, הוא הגיע לפריז כדי ללמוד. הוא היה בן 17. אבל כמו בגרמניה, גם כאן, תוך כדי שהוא לומד אצל מיטב המוזיקאים שהעיר יכולה הייתה להציע לו, הוא גם כותב ומופיע. הופעת הבכורה הצרפתית שלו, באמצע 1856, זכתה להצלחה רבה והפגישה אותו עם דמויות מפתח נוספות בעולם המוזיקה, ביניהן ג'ואקינו רוסיני, קאמי סן-סאנס, פרנץ ליסט, וגם אנטון רובינשטיין והרמן לוי.
בפריז הוא גם פגש לראשונה את המלחין מקס ברוך, שהפך לידידו הקרוב. גם חברות זו מתועדת היטב באינספור מכתבים וקטעים מיומנו השמורים בארכיונו בספרייה.
לאחר סיום לימודיו בפריז, הוזמן גרנסהיים ללמד בקונסרבטוריון של קלן והפך כמעט מיד לאחת הדמויות המרכזיות בחיי התרבות של העיר. אחד מתלמידיו באותה תקופה היה המלחין אנגלברט הומפרדינק, מי שהלחין את "הנזל וגרטל".
ב-1870, בצילה של מלחמת גרמניה צרפת, ניצח בקלן על ביצוע "רקוויאם גרמני" של ברהמס. מכתב אחד שנמצא בספרייה מספר על התרגשותו של ברהמס עצמו, מגדולי המוזיקאים הגרמנים ומי שנחשב רשמית ל"יורש" של בטהובן, מהאירוע באופן כללי, אבל בפרט מהמנצח.
את ברהמס פגש גרנסהיים לראשונה עוד בשנות החמישים, בלייפציג. הם התרשמו כבר אז זה מזה, ושמרו על קשר. בארכיונו של גרנסהיים בספרייה שמורים מכתבים רבים מאותה חליפת מכתבים ארוכת שנים, מכתבים שמספרים סיפור על ידידות שחרגה מהתחום המקצועי, למרות שרובם המוחלט אכן עוסקים במוזיקה – ובזו של גרנסהיים לא פחות מאשר בזו של ברהמס. החברות בין השניים העמיקה מאוד לאחר מות אבותיהם ב-1871, בהפרש של ארבעה ימים בלבד.
שלוש שנים אחר כך, עזב גרנסהיים את קלן ומונה למנהל המוזיקלי של "החברה לקידום המוזיקה" ברוטרדם שבהולנד. בתקופה זו חיבר את הסימפוניות השנייה והשלישית שלו והמשיך לכתוב מוזיקה קאמרית. רוטרדם הייתה אז מרכז האופרה הגרמנית בהולנד, וגרנסהיים ניצח על ביצועים מופתיים של "פידליו" של בטהובן, "דון ג'ובאני" של מוצרט ו"טנהויזר" של וגנר.
ב-1 במאי 1877, חזר גרנסהיים לעיר הולדתו וורמס, כשהמטרה הפעם אינה מקצועית אלא אישית – הוא נישא להלן הרנסיים, ולזוג נולדו שתי בנות. הן תשפענה על מורשתו באופנים שונים.
הם עברו, הפעם כמשפחה, לברלין, שם שימש כמנצח וכמורה – בתחילה בקונסרבטוריון ע"ש שטרן ואז באקדמיה לאומנויות, בה היה חבר.
אפשר ללמוד על מידת החשיבות שייחסו לו בתקופתו מהאירוע הבא: בשנת 1914, לכבוד יום הולדתו ה-75, ערכה העיר דורטמונד פסטיבל שנמשך יומיים לכבודו (Gernsheimfest), ובו הופיע הן כמנצח והן כפסנתרן.
בשנת 1915 חוותה משפחת גרנסהיים אבדן ושכול – ביתם הבכורה של פרידריך והלן נפטרה. לזכרה הלחין גרנסהיים את השיר "Nänie" מאת שילר, אבל למרבה הצער הוא לא הספיק לסיים את היצירה.
פרידריך גרנסהיים נפטר בלילה שבין 10 ל-11 בספטמבר 1916 מהתקף לב. הוא היה בן 75 במותו. מאחוריו כמעט 70 שנה של יצירה מוזיקלית עטורת שבחים. מדוע הוא נעלם לו לתהום הנשיה?
בשנת 1928 פרסם קרל הול את הביוגרפיה היחידה על חייו ויצירתו של גרנסהיים. אבל היא עמדה על מדפי חנויות הספרים וספריות המוזיקה בגרמניה רק חמש שנים. עם עליית הנאצים לשלטון, "הועלם" שמו של גרנסהיים כמעט לחלוטין מהזיכרון המוזיקלי הגרמני "הטהור", כפי שנעשה גם ליוצרים יהודים אחרים. נאסר לנגן או להקליט את יצירותיו, פרסומיו כולם הוצאו מספריות המוזיקה הרשמיות והוא נכנס ל"רשימה השחורה" של היוצרים האסורים – שמו הופיע במהדורה הראשונה של "לקסיקון היהודים במוזיקה" (Lexikon der Juden in der Musik) מאת הרברט גריגק ותיאופיל סטנגל, שפורסם בשנת 1940.
במשך 30 שנים נראה שגרנסהיים ופועלו נשכחו לחלוטין, כמו לא היו.
בשנות השישים, תרמה בתו השניה, שעלתה לארץ והתגוררה בתל אביב, את ארכיונו ל"בית הספרים הלאומי" – שהיום הוא הספרייה הלאומית. בתחילה נראה היה שזה לא יקרה, שכן היא כמעט נענתה לפניות הרבות שקיבלה מברלין. מי שהצליח לשכנע אותה להשאיר את הארכיון כאן היה ישראל אדלר, האיש שייסד את מחלקת המוזיקה של הספרייה הלאומית.
בתחילה, הגעתו של הארכיון עוררה הד גדול בארץ – התקיים אירוע מתוקשר אליו הוזמנו כל המי ומי של תעשיית המוזיקה הישראלית (192 מהם ליתר דיוק), אבל מאז – דממה.
עד כה, מעולם לא נערך בארץ אף קונצרט בו נוגנה יצירתו של פרידריך גרנסהיים, שמו נותר עלום ויצירותיו – שתקו.
העוול הגדול הזה מתוקן, לאיטו, בשנים האחרונות. גל חדש של התעניינות ביצירתו עלה, בעיקר בגרמניה, שם קמו יוזמות שונות להקלטת יצירותיו. וכך, הוזמנו מידי פעם פריטים מתוך ארכיונו על ידי חוקרי מוזיקה או מוזיקאים שעמדו להקליט מיצירותיו – דפי תווים בכתב ידו, הדפסות שהוא עצמו ערך על גבן תיקונים בעיפרון, ועוד. אבל ההתעניינות הזו לא חרגה מגבולות אירופה.
אבל השנה, לראשונה בארץ, הפרויקט הקאמרי הישראלי יבצע יצירה מפרי עטו של פרידריך גרנסהיים, לצד יצירותיהם של חבריו לעט, שהם כמה מהמוזיקאים החשובים של דורם, ובשילוב קטעים נבחרים מתוך חליפות המכתבים.
הקונצרט, שיתקיים בספריה הלאומית ב-30 במרץ 2025 מתאפשר הודות לנדיבותם של סוזי וברוס קובנר. זוהי הפקת מקור של הספרייה הלאומית בשיתוף פסטיבל פליציה בלומנטל, וקונצרט נוסף יתקיים ב־27 במרץ במוזיאון תל אביב, כחלק מהפסטיבל.
