ביולי 1910 שהה ביאליק עם משפחתו בנופש בפרברי אודֵסה. את מנהגיו השגורים בעיתות נופש תיאר ביאליק במכתב משועשע ששלח שנים אחדות קודם לכן (כנראה ב-1903) לרבניצקי ולאלתר גוטמן:
"ואני בז'יטאמיר לפי שעה לא הייתי, ובעבוד החומר הקישינובי [כנראה כתיבת "בעיר ההריגה"] אין אני עוסק. אלא מה אני עושה? זולל וסובא וישן וגם מתפטם כעגל ועוד הפעם ישן וכן חוזר חלילה, לפרקים אני מטייל גם ביער ומשחק באשקוקי [שחמט]".

על אף דבריו אלה היה הנופש של 1910 נקודת מפנה בחייו של ביאליק. באותה תקופה היה ביאליק עייף אף מן הרגיל, המנוחה לא הספיקה לו כדי לאסוף כוח, ומטלותיו רק התרבו. מאחוריו היו שנים עמוסות של פעילות ציבורית, שכללה פעילות בקונגרס הציוני, באגודת "חובבי שפת עֵבֶר", בכתיבת מאמרים ומסות, בעריכת כתבי עת ועוד. ואולם לצד אלה הוא חש שלפועלו אין הד מספק, והמאבקים הפוליטיים והדיפלומטיים בתוך הגופים שפעל בהם גבו ממנו מחיר במשאבי הנפש.

התחושה הזו התבטאה גם ביובש יצירתי שביאליק חווה, שאותו הזכיר במכתב לרבניצקי מ-1909. במכתב זה התוודה ביאליק כי כבר אינו כותב כלל:

"בדבר קובצי אתאפק עוד. ובין כך ובין כך עוד אשים את שירי לעיניך ואתיעץ עמך ע"ד הדפסתם. לדעתי עדיין לא הגיעה העת לזה, מפני שרבים מהם עבר זמנם, וחדשים בעלי ערך תמידי, עדיין לא בראתי. אין פה מקום לדבר על זה די הצרך…

דבר פרוזי [פרוזה] אין לי, מיום ראיתיך לא כתבתי אפילו שורה אחת בפרוזה ובשיר".

את התשישות וחוסר התכלית שחווה היטיב ביאליק לתאר בשיר "חוזה לך ברח" שכתב בזמן הנופש באודסה. השיר הוא הכרזה נסערת של אדם שחש כי מוטלת עליו שליחות ציבורית, אך אינו מסוגל למלאה באופן מספק, בין היתר בשל חֶדלונו של הציבור עצמו. על כן הוא מוותר על שליחותו ועל שכרו ופונה למצוא נחמה בנופי מולדתו.

"לֵךְ בְּרַח?" – לֹא-יִבְרַח אִישׁ כָּמוֹנִי!
הֲלוֹךְ בַּלָּאט לִמְּדַנִי בְקָרִי,
גַּם דַּבֵּר כֵּן לֹא-לָמְדָה לְשׁוֹנִי
וּכְקַרְדֹּם כָּבֵד יִפֹּל דְּבָרִי.

וְאִם-כֹּחִי תַם לָרִיק – לֹא-פִשְׁעִי,
חַטַּאתְכֶם הִיא וּשְׂאוּ הֶעָוֹן!
לֹא-מָצָא תַחְתָּיו סְדָן פַּטִּישִׁי,
קַרְדֻּמִּי בָא בְּעֵץ רִקָּבוֹן.

אֵין דָּבָר! אַשְׁלִים עִם-גּוֹרָלִי:
אֶת-כֵּלַי אֶקְשֹׁר לַחֲגוֹרָתִי,
וּשְׂכִיר הַיּוֹם בְּלִי שְׂכַר פָּעֳלִי
אָשׁוּבָה לִּי בַּלָּאט כְּשֶׁבָּאתִי.

אֶל-נָוִי אָשׁוּב וְאֶל-עֲמָקָיו
וְאֶכְרֹת בְּרִית עִם שִׁקְמֵי יָעַר;
וְאַתֶּם – אַתֶּם מְסוֹס וְרָקָב
וּמָחָר יִשָּׂא כֻלְּכֶם סָעַר.

גם השיר "והיה כי תמצאו" נכתב באותה ישיבת נופש באודסה, ומתאר תחושה דומה של אדם מרוקן ותשוש הפונה אל הציבור בניסיון להסביר את עצמו:

וְהָיָה כִּי תִמְצְאוּ מְגִלַּת לְבָבִי
בֶּעָפָר תִּתְפַּלָּשׁ,
וַאֲמַרְתֶּם כֹּה: הָיָה אִישׁ תָּמִים וּפָשׁוּט,
וְעָיֵף וְחַלָּשׁ.

לצד שני אלה נכתב גם "לפני ארון הספרים", שבו ביאליק מתאר משאת נפש לשוב אל הקריאה בספרי הקודש כתכלית עיקרית שבה יוכל למצוא "שלוות עולם".

נבואת זעם, מנה אחת אפיים

הביטוי שבכותרת "חוזה לך ברח" לקוח ממאורע המתואר בספר עמוס פרק ז'. אמציה הכוהן דורש מעמוס הנביא שיִּגְלֶה לארץ יהודה ולא ינסה להתפרנס כנביא באמצעות נבואות זעם על שומרון:

וַיֹּ֤אמֶר אֲמַצְיָה֙ אֶל־עָמ֔וֹס חֹזֶ֕ה לֵ֥ךְ בְּרַח־לְךָ֖ אֶל־אֶ֣רֶץ יְהוּדָ֑ה וֶאֱכָל־שָׁ֣ם לֶ֔חֶם וְשָׁ֖ם תִּנָּבֵֽא׃
וּבֵֽית־אֵ֔ל לֹֽא־תוֹסִ֥יף ע֖וֹד לְהִנָּבֵ֑א כִּ֤י מִקְדַּשׁ־מֶ֙לֶךְ֙ ה֔וּא וּבֵ֥ית מַמְלָכָ֖ה הֽוּא׃
וַיַּ֤עַן עָמוֹס֙ וַיֹּ֣אמֶר אֶל־אֲמַצְיָ֔ה לֹא־נָבִ֣יא אָנֹ֔כִי וְלֹ֥א בֶן־נָבִ֖יא אָנֹ֑כִי כִּֽי־בוֹקֵ֥ר אָנֹ֖כִי וּבוֹלֵ֥ס שִׁקְמִֽים׃
וַיִּקָּחֵ֣נִי יְהוָ֔ה מֵאַחֲרֵ֖י הַצֹּ֑אן וַיֹּ֤אמֶר אֵלַי֙ יְהוָ֔ה לֵ֥ךְ הִנָּבֵ֖א אֶל־עַמִּ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
 

עמוס משיב לאמציה במענה עז-ביטוי שמבהיר כי הוא מודע לשליחותו האלוהית ולא יסור ממנה. גם לאחר שהוא מצהיר "לא נביא אנוכי ולא בן נביא", הוא ממשיך ומתנבא שהרי כך נצטווה. ההצהרה כי אינו שליח ציבור על פי טבעו משמשת אצל עמוס רק כהקדמה לנבואת זעם הולכת ומחריפה ממש אל מול פניו של אמציה הכוהן.

השיר של ביאליק מגיע לכאורה למסקנה הפוכה מזו של הנביא המקורי. בסוף השיר הדובר אומר, "אין דבר, אשלים עם גורלי", ומתאר גורל שבו הוא פורש ועושה לביתו ומשאיר מאחוריו את החיים הציבוריים. נחמה פּוּרְתָּא הוא מוצא בכך שלעסקנות הציבורית לא יהיו הד ושריד; הוא כמו משכנע את עצמו שממילא אין לה תוחלת:

אֶל-נָוִי אָשׁוּב וְאֶל-עֲמָקָיו
וְאֶכְרֹת בְּרִית עִם שִׁקְמֵי יָעַר;
וְאַתֶּם – אַתֶּם מְסוֹס וְרָקָב
וּמָחָר יִשָּׂא כֻלְּכֶם סָעַר.

אלא שההחלטה הנחרצת המוצגת ב"חוזה לך ברח" לא התגשמה במציאות. נהפוך הוא, לאחר שתמה המנוחה שהקציב לעצמו, חזר ביאליק והתערה ביתר שׂאת בחיי המעש של גדולי דורו. מכאן ואילך יש לו נוכחות מוגברת בחיים הציבוריים, הלאומיים והרוחניים של הקהילה היהודית-ציונית, והוא היה הרוח החיה בוועידות למיניהן, באוניברסיטאות, במפעלי הקרן הקיימת ועוד. לצד זאת עסק ביאליק רבות בתרגום, באיסוף ובהנגשה של טקסטים יהודיים, כמו "ספר האגדה", ובכתיבת מאמרים ומסות. תיעוד לפעילויותיו אלה ניתן לראות בהמוני מכתבים רשמיים ואישיים שהותיר גם מאודסה וגם בעת עלייתו לארץ.

במכתב משנת 1925 ניתן לראות שביאליק כבר קיבל עליו קבלה שלמה את גזירת הציבור, וכי הוא שב ומתייחס אל עצמו כאל מי שהאל שׂם דברים בפיו – קרי, חוזה. זאת ועוד, בניגוד לנאמר בשיר, ביאליק החוזה לא ברח כלל וכלל. רק חלק אחד של הנבואה בשירו התגשם: מתקופה זו ואילך אכן חווה המשורר הלאומי יובש יצירתי בכל הנוגע לכתיבת שירה; על אף תרומתו העצומה לחיי הרוח בקהילה העברית הוא לא כתב יותר מתריסר שירים מאז "חוזה לך ברח" ועד יום מותו.

"אם חברי ורבותי גוזרים עלי לעלות לדוכן – אין מסרבים. הנני מוכן ומזומן לעשות רצונם. אינני בטוח, כמובן, כי אצליח להיות פה ל'רגשות הנשמה העברית' ביום זה, כדבריך, ואולם את אשר ישים אלהים בפי אותו אשמור לכם".

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן

לאורך דורות תפסו הכיסופים לארץ ישראל חלק חשוב בתרבות ובכתיבה העבריות. בתוך נופי הארץ הייתה ירושלים גולת הכותרת – גם בעבור כותבים שעדיין לא ביקרו בה. היטיב לבטא את הגעגועים המרוחקים הללו יהודה הלוי בשירו "יפה נוף":

יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב.
לָךְ נִכְסְפָה נַפְשִׁי מִפַּאֲתֵי מַעֲרָב!

(ניתן להאזין לביצועים שונים של השיר באתר הספרייה הלאומית.)

טיבם של געגועים שהם מתמשכים על פני זמן ובתוך כך מעוררים את הדמיון ואת המחשבות על מחוז החֵפץ. מצב המתנה זה עומד בניגוד להגעה למקום הנכסף, שהיא חד-פעמית, ובניגוד לשהות במקום, אשר דורשת התמודדות יומיומית. זאת ועוד, בתקופה שבה המסע לארץ ישראל היה מסע הפלגה באונייה, אִפשר זמן המסע הממושך לחלום ולדמיין ככל אשר עלה על דעת הנוסע.

אם כן, אין פלא ששירים שלמים הוקדשו לחוויית ההפלגה, המסע המתמשך שסופו במפגש עם הארץ, ולציפיות הרבות הנלוות אליה.

אחד מאלה הוא, למשל, "הֲבָא מבול" של יהודה הלוי:

הֲבָא מַבּוּל וְשָׂם תֵּבֵל חֳרָבָה / וְאֵין לִרְאוֹת פְּנֵי אֶרֶץ חֲרֵבָה,
וְאֵין אָדָם וְאֵין חַיָּה וְאֵין עוֹף / הֲסָף הַכֹּל וְשָׁכְבוּ מַעֲצֵבָה?
וּבִרְאוֹת הַר וְשׁוּחָה לִי מְנוּחָה / וְאֶרֶץ הָעֲרָבָה לִי עֲרֵבָה.
וְאַשְׁגִּיחַ לְכָל עֵבֶר וְאֵין כֹּל / אֲבָל מַיִם וְשָׁמַיִם וְתֵבָה.
וְלִוְיָתָן בְּהַרְתִּיחוֹ מְצוּלָה / וְאֶחְשֹׁב כִּי תְהוֹם יַחְשֹׁב לְשֵׂיבָה.
וְלֵב הַיָּם יְכַחֵשׁ בָּאֳנִיָּה / כְּאִלּוּ הִיא בְּיַד הַיָּם גְּנֵבָה!
וְיָם יִזְעַף וְנַפְשִׁי תַעֲלֹז, כִּי / אֱלֵי מִקְדַּשׁ אֱלֹהֶיהָ קְרֵבָה.

מסעו של יהודה הלוי מספרד לארץ ישראל היה ממושך מאוד ועבר דרך מצרים, שבה ישב קרוב לשנה. כתבי יד ומכתבים משלו נמצאו, בין היתר, בגניזה הקהירית. הם מקוטלגים ונחקרים במפעל לחקר השירה והפיוט בגניזה ע"ש פליישר, וניתן לצפות ברבים מהם באתר הספרייה הלאומית. לפני שנים מספר התגלתה בגניזה גם קינה פרי עטו של יהודה הלוי שלא הייתה מוכרת עד אז. כתב היד הנראה בתמונה כאן לקוח מאוסף אברהם פירקוביץ' שנמצא בסנט פטרבורג.

ב-1141 עלה יהודה הלוי על האונייה המפליגה לארץ ישראל. לפי עדויות מאוחרות, הוא הגיע אליה אך נפטר כעבור זמן קצר, ומכאן שהמסע שהשיר נכתב עליו היה גם מסעו האחרון.

כשהים הגדול נדמה לעולם ריק

כל עוד האונייה מפליגה, הנוסע נמצא במצב של "לא שם ולא כאן", שבמהלכו עדיין ניתן לחלום על ארץ היעד, אם כי החלום הוא במרחק נגיעה מהגשמה מלאה.

המשורר כותב "ואשגיח לכל עבר ואין כול", אבל הוא יודע היטב כי הנוף שסביבו אינו נוף ריק. לִרְאיה, הוא מבחין היטב בפרטיו ומונה אותם: מים, שמיים, תיבה, לווייתן במצולות. הרִיק שהוא מרגיש הוא הריחוק ממקום היעד, ההימצאות בדרך. רק כאשר יראה את נופי הארץ, הר וערבה, ירגיש שהגיע למקום "ממשי".

השימוש של יהודה הלוי במילה "תיבה" מרמז לתיבת נוח, כמו גם לתחושה של הפלגה בתוך סיפור או מיתוס, שהות בתוך מצב לא ממשי. באונייה ממשית היה אולי מקום לתאר את גודל האונייה, את מרכיביה מן הסיפון ועד המפרשים, את הנוסעים האחרים עליה ועוד, אך כאמור כאן המוקד הוא המצב הנפשי, ולא הנוף הפיזי.

יש מקרים שבהם ההפלגה הופכת לעיקר החיים, והיא מתמשכת יותר מן המקוּוֶּה. רְאו, למשל, את "מאחורי השער" של ביאליק:

בַּת-יוֹנִים הוֹמִיָּה,
בַּת-יוֹנִים בְּהִירָה,
נָחַתְנִי בַיָּם
עַל כַּנְפֵי הַסִּירָה
וַתּוֹלִיכֵנִי
לְאֶרֶץ הַבְּחִירָה.

הוֹי, אִמְרוּ, הַגַּלִּים,
הַדָּגִים בַּמְּצוּלָה,
אֵיךְ אָבֹא בְּשַׁעֲרֵי
אֶרֶץ הַסְּגֻלָּה,
וּמַפְתְּחִי שָׁבוּר,
וְהַדֶּלֶת נְעוּלָה?

אֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה –
וְיוֹנָה עִם נָעַר
עֲדַיִן מִתְדַּפְּקִים
עַל דֶּלֶת הַשָּׁעַר.

"מאחורי השער" זכה ללחנים ולביצועים רבים, ולאחדים מהם ניתן להאזין באתר הספרייה הלאומית.

בניגוד ליהודה הלוי, שהפליג הפלגה "רגילה" והמתין להגעה, בשיר של ביאליק אפשרות ההגעה לארץ מורכבת יותר ותלויה באישור חיצוני. ניתן להסביר זאת הן בעובדה שבאותם ימים הייתה הארץ נתונה לשלטון המנדט הבריטי והן בצורך האישי (או היהודי) להתעמק ברגש הכיסופים. כך או כך, בשיר לא ברור  מי האחראי להשגת המפתח ולפתיחת הדלת, והאווירה היא של געגועים ללא תוחלת, מצב נצחי של היטלטלות אל מול השער.

גם השער אינו שער פיזי, שכן אין באמת שער עם מפתח בחופי הארץ (או בכל חוף שהוא). דומה שההפלגה שביאליק מתאר היא סמלית ומדגישה את חוסר האונים של הנוסע. זאת ועוד, אם ב"הֲבָא מבול" פרטי הנוף הם אדישים והדובר כמעט אינו משגיח בהם, אצל ביאליק דווקא פרטי הנוף באים לקראת הדובר. היונה, דגי המצולה, הגלים – כולם מלווים אותו, מורים לו את הדרך ועדים למצוקתו, אך אינם יכולים לפתוח לו את הפתח.

"אין קול ואין עונה" והשער נעול, עד כי דומה שיש כאן טעות בכתובת או ארץ שאין אליה כל דרך גישה, ובכל זאת הנוסע של ביאליק אינו מגיע אל סף הייאוש; הוא ממשיך להתדפק ולאחוז בתקווה שהינה ייפתח הפתח. בסופו של דבר יבוא המסע אל קיצו, מראות הארץ יופיעו באופק, וההפלגה תסתיים, כפי שיהודה הלוי מתאר: וְנַפְשִׁי תַעֲלֹז, כִּי / אֱלֵי מִקְדַּשׁ אֱלֹהֶיהָ קְרֵבָה.

במכתב של ביאליק מ-1932 מובא תיאור פחות לירי, אך מוחשי מאוד, של הפלגה לארץ בים סוער:

"ביום ב' בא ב' ברכבת מחיפה.
תיאר את הנסיעה באנייה: הדומם הנעשה חי. הארגזים מתחת המטה זזו ממקומם לצד הדלת וחזרו לאחור.
בערב בביתו סיפר על ההרס הגמור ביהדות הגולה בחומר וברוח. ואין במה לעודד את הנוער. רבים מהם השואפים לא"י ואין רשות לעלייה".

גם כאן ניכר מבין השורות המצב של "לא פה ולא שם" – ההמתנה המתוחה להרשאת העלייה לארץ מתחרה רק במסע הממושך. ועם זאת הירידה לחוף היא "ירידה לקרקע המציאות", תרתי משמע. עם ההגעה לארץ ישראל הופך "מצב הגעגועים" למציאות, והחלומות הנעימים נתקלים בדוחק ובַטרדות המעשיות.

לעיתים הצרימה ביניהם והמתח בין הארץ הנכספת לבין החלומות עליה גורמים ייסורים של ממש, כפי שקרה לגיבורי "חלום בדמי כבוד" ולנוסעים-חולמים רבים לפניהם. ברוב המקרים הבלבול והקשיים הנלווים לסוף המסע הם בגדר הסביר, אך הם עדיין נרשמים בתודעת הנוסע כחלק בלתי נפרד מן הנחיתה על קרקע המציאות.

ביאליק עשה שנים רבות בארץ, ואילו יהודה הלוי נפטר זמן קצר לאחר הגיעו אליה. עם זאת שני היוצרים הללו שמו אל ליבם לציין ולתעד פרק הנושא משמעות משלו: מִשְׁכם של ימי הציפייה, תוך כדי הפלגה, לראות את פני הארץ. הציוּן הנפרד של משך הזמן הזה מחדד את תהליך המעבר בין הגולה לבין הארץ, המתרחש גם בנפשו של הכותב פנימה.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן

למעלה מעשר שנים חוגגים בכל רחבי הארץ, במסגרות שונות ובהתכנסויות המוניות את עיד אל בנאת – חג הבנות, הידוע גם בכינויו ראש חודש הבנות. בכל הקהילות נחוג חג הבנות בנר שביעי של חנוכה, בראש חודש טבת. לכן נהוג לקשר את החג לנאמר במגילת אסתר על כך שאסתר הומלכה בראש חודש טבת, ולהעמיד לו שלוש גיבורות – שלוש נשים שהצילו את עמן מסכנה, והן: אסתר המלכה שהצילה את יהודי פרס, יהודית שהרגה את הולופרנס, שר צבאו של נבוכדנצר, וחנה בת מתתיהו שעודדה והתסיסה את אחיה למרוד.

אף על פי שנהוג לאתר (אולי בדיעבד) את מקורות החג במקרא ובספרות החיצונית – חג הבנות נשתמר בעת המודרנית בקהילות צפון אפריקה והמזרח: בתוניסיה ובלוב, בג'רבה ובמרוקו, באלג'יריה וגם בתורכיה ובשאלוניקי. מספר הקהילות בו נשתמר חג הבנות מרמז על המסורות העשירות והמגוונות לאופן ציונו. בתחילה עטה היום הזה מעטה סודי בין הנשים, אך עד מהרה הוא נפוץ ונחגג בקרב נשים ומשפחות באופן פומבי.

הכותבת ומספרת הסיפורים אסתר דגן קניאל שיתפה אותנו בזיכרונותיה על החג כפי שנחגג בתוניסיה, חג שהיא זוכרת אותו בשמו הצרפתי – la fete des filles. וכך סיפרה:

מסופר שאל האי ג'רבה הגיעו הכהנים שהוגלו בבית ראשון ושני, והם הביאו איתם את המסורות העתיקות – וביניהם את עיד אל-בנאת. זה מה שיפה במסורות של יוצאי תוניסיה – שאלו לא מסורות שנולדו בגולה. טקס חג הבנות מקורו בתקופה שבית המקדש היה קיים.

בחג הבנות אמא הייתה מספרת את גבורתה של יהודית שהצילה את עם ישראל, וציינה גם את יעל ואסתר המלכה – שהפכה למלכה ביום הזה. זה לא היה שונה מחגים אחרים, לכל חג קישרה אמא דמות אחרת. למשל בצום אסתר סיפרה שמי שצם לקח טעימה מאסתר.

כשאני מתגעגעת לתוניסיה, אני מתגעגעת לארץ ישראל. עבורי זה להתגעגע לבית הכנסת, לקהילה. כשהגעתי לארץ רציתי להיות צברית. מתישהו הבנתי שיש לי יתרון – שני העולמות חיים אצלי בהרמוניה מושלמת.

 

במאמרה של החוקרת יעל לוין אנו קוראים על הדרך הייחודית של כל קהילה לחגוג את חג העוצמה הנשית: בתוניסיה נהגו בנות הקהילה להחליף ביניהן משלוחי מנות ומתנות ולהימנע מכל מלאכה ביום זה, בלוב היו מבקרות צעירות הקהילה זו את זו ועורכות מסיבות שמחה. באי ג'רבה שבתוניסיה חגגו את החג גם רווקות, בחגיגה שנחשבה לסגולה לשידוך הגון כבר באותה שנה. בנוסף, הייתה שמחה השמורה למאורסים ולמאורסות. בשעות אחר-הצהריים משפחת הכלה הייתה מביאה למשפחת החתן מגש עמוס דברי מתיקה, על מנחות אלה היה משיב החתן לפנות ערב בהביאו אל בית כלתו המיועדת מתנות כגון בשמים, תכשיטים ועוד. בהמשך הייתה משפחתו מצטרפת ואת הערב היו שתי המשפחות מסיימות בסעודה משותפת ועולזת. כך גם נהוג היה לחגוג בתוניסיה מסיבות בת מצווה משותפות בחג הבנות. ועד כמה שהדבר מפליא יש שסעדו ליבם ביום זה בארוחות על טהרת החלב והגבינות, מן הסתם, לציין את גבורתה של יעל אשת חבר הקיני.

מספרת הסיפורים שושנה קרבסי סיפרה לנו על משמעותו של החג במרוקו. להבנתה היה חג הבנות נפוץ פחות בקהילות מרוקו, מן הסיבה הפשוטה שנשות הקהילה נהגו לציין בראש כל חודש חג בנות משלהן. וכך סיפרה לנו שושנה: "במשפחות ובחברה שהתרבות היא תרבות פטריארכלית – נשים היו צריכות לבטא את הרגשות שלהן, וכך נוצרו המעגלים הנשיים שהיו קבוצת תמיכה לנשים, ובייחוד לכלות הצעירות. כשחושבים על הטקס הזה, מדובר בסוג של חוזה בין נשים – אישה לאישה אחות."

שושנה סיפרה שבכל ראש חודש נהגו נשים להיפגש בחמאם. בחמאם נהגו הנשים לבקש סליחה בצורה לא מנומסת:

אחת הנשים  – המיילדת או המרפאה – מנהלת טקס שבו שתי חברות שרבו במהלך החודש צריכות לשחזר את הריב שלהן בחמאם. ואז הבוררת – אותה מיילדת או מרפאה חכמה – קובעת מי צריכה לבקש סליחה מחברתה. הסיבה לטקס: ראש חודש נחשב למעין יום כיפורים קטן, שבו חוגגות נשות מרוקו את חג הנשים ויוצרות מעגלי תמיכה. במסגרת המפגש היו קובעות הנשים סידור עבודה בו הן מחלקות משימות – מי תדאג לסייע בכל יום לנשים שילדו, להביא כיבוד ולבקר משפחות אבלות ועוד. טקס הסליחה נועד לפתור מתחים כדי שקהילת הנשים תעזור אחת לשנייה.

החג גדול יותר ממה שחושבים עליו: נשים בכל ראש חודש נפגשו בבית האישה החכמה, ולמדו סודו של מאכל מיוחד – קוסקוס העשוי מצמחי מרפא, ועצמות מח בקר. במסגרת טקס זה עשו חניכה לכלות הצעירות שרק התחתנו. הטקס כלל שירת חשק – שירים בוטים על אהבה ומיניות, מה שכונה לעתים "שירים פושטקים". מי שלא שיתפה בצרותיה, לא הוזמנה למסיבה הבאה.

בכל התיאורים שקראנו על חג הבנות, ברור שמדובר בחג של תמיכה הדדית ושלום. וכך גם בתיעוד ההיסטורי שנשמר: שירים שתועדו בקהילת שאלוניקי ונשמרו עד ימינו מלמדים אותנו שחג הבנות היה חג של שלום ופיוס, וכך שרו בנות הקהילה בשפתן – הלדינו: "פאס, פאס, פור לא קודא דיל פאפאס קי נון פוליאימוס מאס, אסטא נוג'י די חנוכה" – שלום, שלום, בחיי מחלפות ראש האב (הכוהן הנוצרי-אורתודוקסי המגדל שערו) שלא נריבה יותר עד ליל חנוכה.

תודה ליעל ברוך, חלי טביבי ברקת, יעל לוין אסתר קניאל דגן ושושנה קרבסי על עזרתן בחיבור הכתבה.

לקריאה נוספת:

יעל לוין, ר"ח טבת: ראש חודש הבנות, אתר כיפה, דצמבר 2014

חג הבנות במיזם הלו"ז העברי