"סוכות זה החג האהוב עלי" אומר גיא יהושע, שומרוני בן 44 מחולון. כשרואים איך נראות סוכות של העדה השומרונית – לא קשה להבין למה, כי בסוכה שומרונית אין סכך ענפי דקל, אלא פירות – והרבה. סוכות שומרוניות הן חגיגה של צבעוניות ותוצרת הארץ: הגג של הסוכה מורכב מהרבה פירות מרהיבים. הפירות הם חלק מהפולחן עצמו של החג, ולא משמשים ליופי בלבד, והנגיעה בהם אסורה שכן הם נחשבים לקדושים.
למה בונים השומרונים סוכות מפירות? הסיבות לכך נעוצות בתפיסה הדתית של השומרונים – בשילוב מנהגים היסטורים שהתקבעו על רקע הרדיפות. השומרונים הם חלק מבית ישראל – אך יש להם דת נפרדת משלהם, השונה מהדת היהודית. ככלל, השומרונים, שמשמעות שמם היא "שומרי התורה" נוהגים על פי הנהוג בחמשת חומשי תורה, ללא הפרשנויות שנוספו להלכה במהלך השנים. הם אינם מאמינים בכתבי המקרא מהנביאים ומהכתובים, ולא בתושב"ע. עבור השומרונים המקום הקדוש הוא דווקא הר גריזים, שם לתפיסתם נבנה בית המקדש – ולא בהר הבית בירושלים. גם הכתב העברי של השומרונים שונה – הכתב והשפה השומרונית הם כתב עברי קדום, שנשמר בצורתו המקורית. כולם בקהילה הקטנה יודעים לדבר שומרונית – אך זוהי שפת קודש בלבד, ולא שפת יום יום מדוברת.
הסוכה של מנשה, שומרוני מחולון, 2011. צלם: דנצ'ו ארנון. באדיבות הצלם דנצ'ו ארנון, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.
השומרונים מעולם לא הוגלו מארץ ישראל ומעולם לא חוו תקופת גלות, אבל תחת המשטרים הביזנטיים והעות'מאנים הקהילה היתה יעד לרדיפות חוזרות ונשנות, שדיללו את מספרם. גם הסוכות המעוצבות והצבעוניות עם תקרת הפירות, היו יעד נפוץ להתנכלויות מצד האוכלוסיה המקומית. לכן, כדי למנוע מקרים של הריסת הסוכות התקבע במהלך השנים המנהג שהשומרונים מקימים את הסוכה דווקא בתוך הבית – ממש באמצע הסלון.
אל דאגה, זה שהסוכות נמצאות כיום בתוך הבתים, לא אומר שהן נחבאות אל הכלים ושאף אחד לא רואה אותן – להיפך. מנהג ההאושפיזין השומרוני הוא שלבתים פתוחים – כך שכל מי שרוצה לבוא לראות את הסוכות החגיגיות והצבעוניות – מוזמן. זה אומר שלכל סוכה מגיעים הרבה מאוד מבקרים – ולא רק מקרב הקהילה השומרונית.
"כילד אני זוכר שתמיד היו מגיעים אלינו בחג כל מיני חברי כנסת למיניהם, שרים, וראשי ערים. ולצידם היו מגיעים לסוכות שלנו גם פשוט אנשים, משפחות, וגני ילדים שהיו באים לראות את הסוכות", אומר יהושע. גם השנה, הסוכות של העדה השומרונית בחולון יהיו פתוחות לציבור, והציבור הרחב מוזמן לבוא ולהתרשם במו עיניו מהסוכות עם הפירות. לצד הסוכות עצמן, הקהילה תקיים גם סדנאות והרצאות על הסוכות וההיסטוריה של הקהילה השומרונית.
להכין סוכה שכל הגג שלה מורכב מפירות זה לא דבר של מה בכך, ולא משהו שאפשר להכין מרגע לרגע. מדובר בפרויקט משפחתי של ממש – בכל זאת, כל סוכה מורכבת מכ-400-500 פירות. כדי לבנות סוכה כזו כל משפחה פוצחת בפרויקט משלה: הולכים לפרדסים, קוטפים פירות, ומכינים סקיצות לבניית הסוכה.
סוכה אצל משפחה שומרונית בהר גריזים, 2012. צלם: דנצ'ו ארנון. באדיבות הצלם דנצ'ו ארנון, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
"חשוב להבין, שכל סוכה כזו היא עבודה של 3-4 ימים, זה לא משהו של יום עבודה אחד. זה לקחת המון המון פירות יחד, לנקות, לסדר אותם, לקשור ולהרכיב אותם יחד. זה ממש עבודת השחלה וחיבור. אז זה הופך לפרויקט משפחתי – כולם חייבים להתגייס לזה", מסביר יהושע. "זה שעות על גבי שעות שכל המשפחה ביחד. מדובר בהמון עבודה, אבל כזו שמייצרת גם הרבה שעות של צחוקים וביחד, באופן מאוד מחבר שבטי. לוקח המון זמן לחבר הכל יחד, לסדר, לשים, לראות ולדייק את הסכך- ואלו שעות שהמשפחה מעבירה יחד לפני החג", מספר יהושע.
סוכה בהר גריזים, 2012. צלם: דנצ'ו ארנון. באדיבות הצלם דנצ'ו ארנון, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
השאלה המתבקשת היא כמובן, מה עושים עם כל כך הרבה פירות אחרי שהחג נגמר? ובכן, התשובה היא שאת רובם פשוט אוכלים. את הפירות שניתן לאכול לאחר החג – אוכלים. מהפירות שנותרים מכינים ריבות ומיצים – ואת היתר תורמים לנזקקים.
לא רק הסוכות שבונים בני הקהילה השומרונית שונות מבדילות אותה מהיהודים – גם בית הכנסת השומרוני עצמו שונה מזה היהודי. בבית כנסת שומרוני אין כסאות ואין שולחנות, וכל הקהילה יושבת יחד בצורת ח על שטיח. "זה דומה לאיך שנראה מסגד מבפנים", אומר יהושע. "אבל ככה היה נראה בית כנסת יהודי פעם, ואחר כך הגיעו המוסלמים וראו איך זה נראה אצל היהודים והחליטו לעשות אותו דבר. ואז היהודים הפסיקו עם זה בגלות. אבל השומרונים לא היו בגלות, אז אצלנו זה נשאר כמו פעם. אבל בגלל שאנחנו השומרונים עכשיו מיעוט, אז זה נראה כאילו אנחנו עשינו כמו המוסלמים במסגד ולא להיפך, אבל למעשה אנחנו נשארנו עם המקור".
תקרת סוכה שומרונית בבית פרטי בחולון, סביבות 1980. מתוך ארכיון יד יצחק בן צבי (ישראל נגלית לעין), אוסף אביבה בן-עמי. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
הקהילה השומרונית מרוכזת ב-2 מקומות בישראל: בחולון ובהר גריזים, ליד שכם, כשבכל אחד מהמקומות מתגוררת בדיוק מחצית מהקהילה הקטנה .שגודלה כ-800 איש בלבד. יחד עם זאת, מדובר בגידול עצום: בתחילת המאה ה-20 בעקבות הרדיפות נותרו בארץ ישראל ב-150 שומרונים בלבד, אך מאז הקמת המדינה הקהילה הזעירה מצליחה להשתקם ולגדול לאט לאט.
הכהן הגדול השומרוני מגביה ספר תורה, ומאחוריו בני העדה מתפללים, מתוך אלבום תצלומים מחיי השומרונים בשכם, ככל הנראה מהעשור הראשון של המאה ה-20. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
כמו רבים בעדה השומרונית יהושע נולד בחולון – ועדיין גר שם גם כיום. הוא למד בבית ספר ממלכתי-חילוני בעיר – והיה השומרוני היחיד בכיתה. ככה הפנים עד כמה שונים מנהיגי העדה השומרונית ממנהגי היהדות. בגלל גודל הקהילה הקטן, נישואי תערובת הם עניין די מקובל בקהילה השומרונית, וגם יהושע עצמו נשוי ליהודיה. בניגוד ליהודים, בקרב השומרונים אין תהליכי גיור. "כל מי שרוצה להיות שומרוני ומתחייב לחיות כשומרוני מוזמן", הוא אומר.
הקהילה השומרונית תקיים אירועים פתוחים לציבור הרחב בסוכות. האירועים ללא תשלום. ניתן להתעדכן באתר הקהילה השומרונית.
קבוצת נשים שומרוניות, נערות ילדות וזקנות, על פסגת הר גריזים, בעת התפילה. מתוך אלבום תצלומים מחיי השומרונים בשכם, ככל הנראה מהעשור הראשון של המאה ה-20. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.
אלבום תמונות נדיר חושף תצלומים מחיי השומרונים בשכם של ראשית המאה העשרים
סדרת התמונות המרתקת מתעדת את הטקסים והמסורות, שחלקם כבר לא קיימים עוד ביהדות הקלאסית.
בדומה למרבית העמים הקדומים, גם האמת לגבי מוצאם האמתי של עדת השומרונים לוט בערפילי הזמן. המסורת השומרונית טוענת שבני העדה הם ה"שומרים" – שומרי התורה שסירבו לקבל את הגרסה היהודית "השקרית והמאוחרת" שנולדה בתקופת הבית השני, הרואה בהר המוריה שבירושלים את המקום המקודש לעם ישראל.
על פי אותה מסורת, רק השומרונים – "ישראל הטהורים" – חיים על פי האמת האלוהית. זאת כיוון שהם קידשו את הר גריזים, שם בנה יהושע בן נון את המשכן הזמני עם כניסת בני ישראל לארץ, ובנו בו את מקדשם.
ספר מלכים ב" יז" כד", המקור הקדום ביותר למוצאם של השומרונים, גורס אחרת:
בהסתמכם על מקור זה, מאמינים היהודים כי מוצא השומרונים איננו מן העברים הקדמונים שהיו נאמנים למסורת האמתית בנוגע להר גריזים, אלא בתקופה מאוחרת בהרבה. לדידם מוצאם של השומרונים בעמים שהובאו לשומרון במקומם של "עשרת השבטים האבודים" על ידי מלך אשור אסרחדון (שלט 681 – 669 לפנה"ס), בנו של סנחריב. המתיישבים החדשים החלו לעבוד את אלהי ישראל ע"פ ספר מלכים, מפחד האריות שהאל שלח בהם (מל"ב יז" כו") ולכן נתכנו גם "גרי אריות". זו גם הסיבה לסירובם של שבי ציון לאפשר לשומרונים להצטרף ולסייע להם לבנות את בית מקדשם שחרב.
עם הזמן התרחקו שתי הקבוצות כך שהשומרונים, אשר יצאו מכלל עם ישראל לפני אלף שנה ויותר, מחזיקים גם בנוסח משלהם לתורה: נוסח המכונה בפיהם "ספר אבישע". השומרונים אינם מקבלים את ספרי הנביאים והכתובים, אלא את התורה בלבד, וממשיכים להשתמש בכתב העברי העתיק, כתב דעץ. הם דוחים גם את התורה שבע"פ.
חוקרים שהשוו בין נוסח המסורה (המקובל על היהודים) ובין ספר אבישע מצאו כ-6,000 הבדלים בין שני הנוסחים. חלקם הגדול של ההבדלים בנוסחים נוגע בשינויי כתיב, אך אחרים נוגעים ללב הסכסוך בין שני העמים הקרובים-רחוקים. הדוגמה הבולטת ביותר היא היכן יש למקם את "וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה" אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (ספר דברים, פרק י"ב, פסוק י"א). נוסח המסורה לא מספק תשובה ברורה לשאלה זו בעוד ספר אבישע מציין במפורש את הר גריזים.
העדה השומרונית המשיכה להתגורר בשומרון לאורך המאות. עם זאת העדה, שבתקופה הביזנטית הייתה עתירת השפעה ומשאבים, הידרדרה לאיטה באופן מתמשך לאחר דיכוי המרידות הקשות בתקופה הביזנטית ובהמשך עם חדירתם של שבטים ערביים לאזור לאחר הכיבוש המוסלמי. בראשית המאה העשרים מנתה העדה כמאה וחמישים נפש ונדונה לכליה על פי תחזיותיהם המאיימות של מטיילים מערביים אשר תרו את ארץ ישראל באותם ימים. למרות זאת המשיכה העדה לדבוק באתריה המקודשים ולקיים את פולחנה המסורתי ובכלל זה את טקס זבח הפסח בהר גריזים כבימי קדם. העניין המערבי המחודש בתולדות העדה ובהמשך הקמתה של מדינת ישראל, שיפר את מצבה החברתי והכלכלי. כתוצאה מכך, התבססה העדה הזעירה ומספר חבריה מונה כיום כשמונה מאות נפש, חלקם חיים בחולון והאחרים ממשיכים לחיות בשכם, סביב ההר המקודש.
אלבום תמונות נדיר השמור בספרייה הלאומית מספק הצצה נדירה לאחד מהחשובים שבמנהגי השומרונים – מצוות העלייה להר גריזים בחג הפסח.
אין ביכולתנו לקבוע במדויק את השנה בה צולמו התמונות, אך ככל הנראה מדובר בטקס שנערך בתחילת המאה העשרים ולא מאוחר משנת 1911, השנה בה נפטר מדריך התיירים רולה פלויד ששמו מופיע על אחד מהאוהלים שבתמונות.
עלייה לרגל אל הר גריזים
בשלושה מועדים שונים מצווים השומרונים לעלות להר הקדוש. מועדים אלו הם פסח, שבועות וסוכות. העלייה לרגל בפסח נחשבת לחשובה ביותר, עובדה זאת ניתן ללמוד מהתמונות עצמן.
העלייה אל הר גריזים התקיימה כמסע מלא הוד וקדושה, ובמהלכו נושא הקהל שורה של תפילות מיוחדות.
לאחר העלייה אל ההר הקדוש, יש להכין את הקורבנות. בתמונה אנו רואים נערים במחנה האוהלים שהוקם על הר גריזים לרגלי המזבח יחד עם הכבשים שהובאו לזבח הפסח.
בעת שקיעת החמה, כאשר מתחילה השמש לצלול מתחת להרי השומרון, נושא הכהן הגדול (אותו זיהינו כיעקב בן אהרן) את תפילת הזבח כשהוא מגביה את ספר התורה שהביא עמו. הפיוט הארמי המלווה את הטקס עוסק ביצחק ובאייל שהקריב אברהם במקומו – אירוע אותו בא לשחזר למעשה קרבן הפסח שמקריבים בני העדה. מדובר במנהג קדום שנעלם ביהדות, ולכן היה בו עניין רב לחוקרים ולתיירים אירופאים בני הזמן.
מלחמת יום הכיפורים כשמה כן היא – המלחמה הקשה שפרצה ביום התענית הקדוש והפתיעה את מדינת ישראל ביום שבת, 6 באוקטובר 1973, בשעה 13:55. אך המלחמה לא פסחה גם על חג הסוכות התשל"ד, והלוחמים בסדיר ובמילואים מצאו את עצמם מנסים לחגוג את חג האסיף בחזית, בקרבות הבלימה בדרום ובצפון.
סוכה מאולתרת על משוריין צה"לי, 17 באוקטובר 1973. צילום: אלי לנדאו, אוסף דן הדני
"חיילי צה"ל פטורים ממצוות סוכה", כך קבע הרב הצבאי הראשי תת-אלוף מרדכי פירון במנשר מיוחד שהופץ לקראת חג הסוכות, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים. "חובתם בשעה זו היא למגר את האויב ולהביסו עד תום", פסק הרב, "ומי שאין ביכולתו לקיים מצוות ישיבה בסוכה פטור ממנה".
אך למרות הפסיקה החד-משמעית, היו חיילים שניסו בכל זאת לקיים את מצוות הישיבה בסוכה, אפילו בחזית. אפשר להניח כי המניע לכך היה לאו דווקא הלכתי, אלא סביר הרבה יותר שהחיילים העייפים בעיצומה של המלחמה השתוקקו לקצת ריח של חג, לאווירה של חירות.
סוכה על זחל"ם בסיני. 11 באוקטובר 1973. צילום: שלמה ארד, לע"מ
כתב "על המשמר" שהתלווה לחיילים בקרבות הקשים בחזית התעלה בדרום דיווח ב-12 באוקטובר: "למרות הקרב המר אין שוכחים, כי קיימים גם חיים אזרחיים. בקו הראשון גילינו סוכה מאולתרת: זחל"מ עטור כפות אשלים, כשר למהדרין".
ובאמת באוספי הספרייה הלאומית מצאנו כמה וכמה צילומים נדירים המתעדים חיילים מקימים להם סוכה מאולתרת על ג'יפים ורכבים צבאיים אחרים. אנחנו לא בטוחים לגבי מידת כשרותן ההלכתית של הסוכות היצירתיות, אבל ייתכן מאוד שעבור החיילים בחזית הן היו מקור לקצת שמחה ותחושה של בית בימים קשים.
סוכה על רכב צה"ל בגולן, 1973. צילום: נתן פנדריך
בין התצלומים בולטות במיוחד תמונותיו של הצלם נתן פנדריך. התייר היהודי האמריקאי, בן 39, הגיע במקרה כמה ימים לפני פרוץ המלחמה לישראל כדי לתעד אתרים היסטוריים וארכיאולוגיים. העיתוי המקרי הפך להיסטורי, פנדריך נקלע לתקופת מלחמה, ושהותו בישראל התארכה ועברה תפנית חדה. מייד עם תחילת המלחמה הוא החליט לצאת למסע בין חזיתות המלחמה, חמוש במצלמה שלו. בתוך מאות התצלומים שצילם מצאנו בין היתר גם כמה סוכות מאולתרות.
סוכה מעל רכב צבאי ישראלי ברמת הגולן. צילום: נתן פנדריך
סוכה על רכב צה"לי. צילום: נתן פנדריך
חג הסוכות של 1973 החל בקרבות הבלימה הקשים, בימים שבהם היה חשש אמיתי לגורלה של מדינת ישראל. אך במהלך שבעת ימי חג הסוכות התרחשה נקודת המפנה של המלחמה, ועד סוף החג כבר עברו כוחות צה"ל ממגננה למתקפה. כך דיווח כתב מעריב ב-17 באוקטובר מעומק השטח הסורי: "על אם הדרך בואכה חושנייה – בתווך בין שני טנקים פגועים, מתבדר ברוח סכך מצהיב בראש סוכה מאולתרת. איש חיל הנדסה מספר: החבר'ה מהשריון הקימו את הסוכה. כן, הם הספיקו לקיים את מצוות הישיבה בה, בטרם נקראו למגר את כיס אויב הגדול האחרון בצומת חושנייה".
'מדארבת פסח וסוכה': השיר של יהודי מרוקו המספר על מריבת פסח וסוכות
פסח וסוכות מתקוטטים ומתפייסים: אחד השירים העממים הנפוצים ביותר של יהדות מרוקו זוכה לחיים חדשים (ולביצוע חדש) בבלוג הספרייה
יהודי מחזיק את ה׳לולב׳ והאתרוג ומסביבו שלוש בנותיו - באדיבות פאול דהן, בריסל
כתב: פרופ' יוסף שיטרית
השיר המעניין אותנו כאן מעלה את דימויי חג הפסח וחג הסוכות, טקסיהם, מנהגיהם והתנהלותם כפי שהתעצבו בקהילות מרוקו במשך הדורות דרך התנצחות אלגורית בין שני החגים. על פי אחד המקורות השיר נכתב בידי מסעוד בנון כנראה בסוף המאה ה-18. השיר כתוב בערבית יהודית ונושא כותרות שונות, כמו 'קצת פסח וסוכה' [=סיפור פסח וסוכות] או 'מדארבת פסח וסוכה' [=מריבת פסח וסוכות]. הוא היה נפוץ ביותר בקהילות יהודי מרוקו השונות — הן הקהילות דוברות הערבית היהודית הן הקהילות דוברות הספרדית היהודית שבצפון. במאה ה-20 הוא זכה להדפסות חוזרות בקזבלנקה ובפאס.
'קצת אסוכה ומעט פסח', כתב-היד המלא של השיר: כ"י הספרייה הלאומית בירושלים Heb. 5477, דפים קכג, א – קכו, ב כתב היד ממכּנאס, המאה הי"ט
העלילה
השיר שלפנינו שייך לתת-הסוגה הנקראת 'קצה' בשירת ה'קצידה' במרוקו והכוללת שירים בעלי ממד אירועי-סיפורי. ביסוד העלילה עומדות יוהרתו ושחצנותו הבלתי כבושות של פסח. הוא מתגרה בסוכה המסכנה, מתקיף אותה, מאיים עליה ומשמיץ אותה על לא עוול בכפה. למרות שזו ניסתה לפייס אותו ולהרגיע אותו, מזגו הסוער והגאוותן של פסח אינו נותן לו להירגע אלא להפך הוא הולך וגובר. גם הסוכה מחליטה לא להישאר חייבת לבן מחלוקתה ומצהירה שאין היא פוחדת מפניו. פסח רואה בכך התגרות כלפיו ומתנפל בשצף קצף על יריבתו. הוא משפיל אותה לעיני הנוכחים תוך תיאור הדלות של המבנה הרעוע המוקדש לה ודלות הטקסים המתנהלים בה. הוא מתגאה בעושרו ומעלה על נס את סימני הפאר וההדר המייחדים אותו כחג החרות ואת טקסיו המשפחתיים בליל הסדר וקריאת ההגדה. בלית ברירה, הסוכה נאלצת להגן על כבודה ולהחזיר לפסח מלחמה שערה בכליו הוא. אחרי ששמעה את התקפתו חסרת הרסן היא מסגלת את תכסיסי הפולמוס שלו ומטיחה בו את כל המצוקות הנפשיות והכספיות ואת כל העוולות שהוא גורם לבני הקהילה.
חג הפסח קשה בייחוד לחסרי האמצעים ולאומללים שביניהם, הנאלצים לעמוד מתוך מצוקתם בהוצאותיו הרבות. הסוכה מעלה על נס את גבורתם, תושייתם ומוכנותם לקרב של שני בניה ושתי בנותיה, שהם ארבעת המינים; היא בטוחה שיידעו להגן עליה מפני זדונו של פסח. בניה הם ההדס והלולב או כף התמר, ובנותיה הן הערבה והאתרוג על פי שמו של זה האחרון בערבית יהודית 'טרונזא'. לבסוף הסוכה מתארת את כל ההנאות הקולינריות והשפע הרב במוצרי השדה והבהמה הכשרה שמאפיינים אותה ומאפשרים לכולם לקבל אורחים בסבר פנים יפות ולאורחים להתארח בלא היסוסים ובלא בושת פנים. היא מעמתת רווחה זאת עם הצער והכאבים שגורמות המצות שנאפו בבתים והתייבשו חיש מהר לרמה של אבנים. היא כה משוכנעת בצדקת טענותיה עד שהיא מבקשת מן הנוכחים לשמש שופטים בינה ובין בן ריבה ולפסוק איזה חג עדיף עליהם ועל הקהילה. אלה מצדיקים את דבריה, ולא נשאר לפסח אלא להודות בפזיזותו ובשחצנותו ולבקש סליחה מן הסוכה על התקפתו חסרת השחר. עם ניצחונה המוחץ של הסוכה לא נשאר ליתר החגים, שבועות ושמחת תורה, אלא להשלים בין שני הניצים ולהזכיר להם שמבחינת הקהילה שניהם שווים באותה המידה. הפולמוס מסתיים אם כך בדברי סליחה ופיוס והסדר מוחזר על כנו.
הדמויות
עם כל הממד הסטראוטיפי של דמויות כה צפויות ושקופות כמו החגים פסח וסוכות, אין הן פועלות בשיר כשתי מריונטות בידי הפעלולן-המספר. להפך, התנהגויותיהן משתנות מתחילת השיר לסופו. בתחילת השיר, פסח מצטייר בדמות גבר 'מאצ'ואיסטי', שחצן ורברבן, נוח לכעוס וממהר להפעיל את נחת זרועו כלפי כל מי שהוא מחשיב אותו לנחות ולבזוי. לעומתו הסוכה מוצגת בדמות אישה מסכנה וכנועה המוכנה אף למחול על כבודה המועט מפני גדולתו ויוקרתו של פסח שהכתיר את עצמו כאדון וכמלך על כל החגים.
הראשונה המשנה את תדמיתה ותכונותיה היא הסוכה. היא מבינה שכדי לשרוד עליה להפעיל תוקפנות נגד תוקפנות. היא משילה מעליה את סטיגמת הפחדנות המלווה אותה ומעזה להתמודד עם פסח על פי התנאים שהוא עצמו קבע, היינו בדרך הפולמוס וההכפשה. לשם כך היא מתחזקת בגבורתם של בניה ובנותיה, שיידעו לרוץ להגנתה בשעת הצורך, ומטיחה ביריבה השחצן את כל העוולות שהוא גורם לבני הקהילה. היא מטיחה במישרין בפסח את מסכת ה'פשעים' וההצקות שהוא אחראי להם ואת העינויים שהחוגגים מתענים בהם בגלל צרכיו הרבים, האוכל הדל והמצות שמכינים בבית והמסוכנות לבריאות הקטנים והגדולים כאחד. לעומת זאת היא מעלה על נס את השפע והרווחה שהיא מענגת בהם את החוגגים ואינה שוכחת להשוות זאת למחסור ולדכדוך המאפיינים את פסח. התקפתה המוחצת מאלצת את פסח לחזור בו מעוינותו, לבקש סליחה על תוקפנותו חסרת היסוד ולהודות בעליונותה של הסוכה.
יצוין כאן שציור דמות מורכבת זו של הסוכה לא היה אפשרי אלמלא נשא המונח 'סוכה' בערבית יהודית שתי משמעויות שונות, האחת במובן של מבנה ארעי הבנוי לרוב מקני סוף והשנייה חג הסוכות עצמו; כידוע שתי משמעויות אלה נפרדות במקורות העבריים – הסוכה מצד אחד וסוכות מצד שני.
משפחה יושבת בסוכה בפאס, תחילת המאה ה-20. באדיבות פאול דהן, בריסל [לחצו על התמונה להגדלה]
אשר לפסח הוא מצטייר בשיר לא רק כיהיר וכשחצן המוכן אלי קרב, שהוא בעצמו מחליט עליו, אלא גם כאדם כעסן ורגזן הנתון לסערות נפש בלתי נשלטות; הנוכחים מודעים לכבודו וליוקרתו ומנסים בכל כוחם להרגיעו. הוא בטוח בעצמו ומשוכנע שהאל בחר בו מכל החגים, ולכן הוא מזדעזע מן החוצפה שבדברי הסוכה המעזה לעמוד מולו על כבודה ומאיים להרוס אותה אם לא תסתלק מעל פניו. את איומו אין הוא מוציא לפועל אך הוא פותח בהתקפה מוחצת נגד הסוכה שהוא רואה בה את יריבתו המעיבה על יוקרתו ועליונותו. הוא מתאר בזלזול את החומרים הזולים שמהם בנויה הסוכה ומתפאר בפאר המייחד את הבתים בתקופת חג הפסח ובהדר שבטקסי החג שלפני קריאת ההגדה ואחריה. לתגובה הניצחת והחריפה במיוחד של יריבתו הוא לבטח לא ציפה. לכן הוא נשאר המום מדבריה ונאלץ להודות בפזיזותו ובשחצנותו ולבקש ממנה סליחה על התנהגותו האלימה כלפיה לאחר שהכיר בעליונותה.
מיתקן להכנת מצות עגולות עם חורים, המאה ה-18 – באדיבות פאול דהן, בריסל [לחצו על התמונה להגדלה]
משמעויות פסיכולוגיות וחברתיות־תרבותיות של השיר
שני החגים הארוכים פסח וסוכות היו שני זמנים של חסד עבור הקהילות שניתקו אותן כל פעם למשך יותר משבוע מחיי השגרה של ימי השנה ואילצו אותן לנהל את חייהן ברמה שונה ובתנאים שונים. חוויות החגים שחזרו על עצמן בצורה כה אינטנסיבית כל שנה באותו תאריך במשך עשרות דורות הפכו את רישומיהם של חגי ישראל בנפשות החוגגים ובתרבות הקהילתית לממשויות חברתיות עצמאיות בעלות נוכחות מנטלית משלהן הנושאות משמעות אנושית ותרבותית שמעבר לטקסים ולהתנהגויות המייחדים כל חג וחג ומעבר למקורותיו הדתיים וההיסטוריים. עבור החוגג היהודי, החג הוא קודם לכול חריגה מן היומיום ומפעולות החולין. אולם מימוש כל הכרוך בו — טקסיו ותנאיהם, מנהגיו הכלליים והפרטיים, מלבושיו ומטעמיו המיוחדים — דורש הכנות מאומצות מן המשפחות ומציב אילוצים לא מעטים, ובמיוחד הוצאה כספית שמעבר לתקציב המשפחתי הרגיל, שהיה מצומצם בלאו הכי משום דלותם של רוב גדול מבני הקהילה. אין ספק בכך, שחוויות החג מפתחות רגשות התעלות מעל לשיגרה ואף תחושה של הוד והדר בטקסים מסוימים, כמו עריכת הסדר בפסח למשל.
קערה של פסח מכסף עם מקומות חרוטים, המאה ה-20 – באדיבות פאול דהן, בריסל
בו בזמן החג מציב בפני המשפחה החוגגת מכלול של פעולות, של החלטות, של אילוצים, של תסכולים ושל ערכים המכניסים אותה ללחצים רבים, בראש ובראשונה לחצים כספיים המופעלים על ראש המשפחה כדי שיעמוד בכבוד במילוי צורכי החג, אך באותה המידה גם לחצים פיסיים ופסיכולוגיים המופעלים על עקרת הבית דרך ההכנות המדוקדקות והתובעניות של טקסי החג, חפציו, מצרכיו וארוחותיו. כך למשל, לא כל הפתגמים הערביים-היהודיים שהיו בפי נשים יהודיות במרוקו ועניינם פסח קושרים שבחים לחג, אלא להפך. פתגם אחד אומר בתרגום קרוב למקור: "לא נאכל את המצה עד שנהפוך לעלה נידף" (בגלל המאמצים הפיזיים הכרוכים בניקיון ובהכנת המצרכים של החג); פתגם שני שהוא דו-משמעי מוסיף: "פסח חג המרור / חג המחסור".
רישום מנטאלי זה של החגים הביא גם ליצירת מעין היררכיה חברתית ותרבותית המדרגת את החגים בתודעה הקהילתית על פי המאמצים הכלליים שתובע כל חג וחג ועל פי מהות הטקסים והמשמעויות הכרוכים בו, וממקמת אותם זה ביחס לזה. בראש הסולם, עומד בלא כל ספק פסח, שהוא אמנם חג החרות אך הוצאותיו מרובות, הכנותיו ארוכות ומדוקדקות. טקסיו המפוארים ומצרכיו המיוחדים, אסור שיהיה בהם ספק חמץ כלשהו.
בגולה, פסח נמשך שמונה ימים וחג הסוכות תשעה ימים. גם בחג זה החל בסתיו מתקיימים טקסים מיוחדים, ובמיוחד בניית הסוכה והכנת ה"לולב", היינו ארבעת המינים עבור התפילות בבית הכנסת. לכן הוא יכול לשמש בר תחרות לפסח, כאשר לזכותו עומדים יתרונות משלו הנובעים מהעדר המגבלות שמטיל פסח על בן הקהילה בענייני חמץ ומצה. שלישי בסולם מנטאלי זה הוא חג השבועות, שאינו שווה משקל לשני הרְגָלִים הראשונים משום שהוא נמשך (בגולה) יומיים בלבד וטקסיו המשפחתיים מועטים ביחס. לכן בשיר על מריבת פסח וסוכות הוא משמש כמשכין שלום בסוף הקטטה בין שני הניצים ומצהיר עליהם כעל שווים בזכויותיהם וביתרונותיהם.
לקריאה נוספת
יוסף שיטרית, "היררכיית החגים ודמיונותיהם בקהילות יהודיות מסורתיות: מבנים פואטיים ולשוניים בשיר התנצחות בין פסח לסוכות בערבית של יהודי מרוקו מן המאה ה־18" בתוך: מלכה מוצ'ניק וצבי סדן (עורכים), מחקרים בעברית החדשה ובלשונות היהודים מוגשים לאורה (רודריג) שורצולד, ירושלים: הוצאת כרמל, עמ' 579-558.
שתי הכנות אחרונות נשארו לקראת המאורע המרכזי שהוא הקרבת הקורבנות: גזיזת הצמר והבערת הגחלים. 
כשהכל מוכן לקראת הקרבת הקורבנות, שוחטים את הכבשים ותולים אותם לצלייה. 
אין איסור על הימצאות אורחים שאינם בני העדה בזמן הטקס, ובטקס המתועד באלבום מתועדות גם מספר דמויות סקרניות בלבוש אירופי. 
זבח הפסח הוא החג היחיד במעגל השנה השומרוני בו הורשו נשים לעלות להר ולהשתתף בתפילה יחד עם הגברים. 
אכילת הקורבנות מותרת אך ורק לבני העדה, והיא נעשית בפיקוח הכהן הגדול – העומד במרכז ונשען על מקלו. החלקים שלא נאכלים נשרפים על המזבח. 
כתבות נוספות:
