מלחמת יום הכיפורים כשמה כן היא – המלחמה הקשה שפרצה ביום התענית הקדוש והפתיעה את מדינת ישראל ביום שבת, 6 באוקטובר 1973, בשעה 13:55. אך המלחמה לא פסחה גם על חג הסוכות התשל"ד, והלוחמים בסדיר ובמילואים מצאו את עצמם מנסים לחגוג את חג האסיף בחזית, בקרבות הבלימה בדרום ובצפון.

"חיילי צה"ל פטורים ממצוות סוכה", כך קבע הרב הצבאי הראשי תת-אלוף מרדכי פירון במנשר מיוחד שהופץ לקראת חג הסוכות, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים. "חובתם בשעה זו היא למגר את האויב ולהביסו עד תום", פסק הרב, "ומי שאין ביכולתו לקיים מצוות ישיבה בסוכה פטור ממנה".

אך למרות הפסיקה החד-משמעית, היו חיילים שניסו בכל זאת לקיים את מצוות הישיבה בסוכה, אפילו בחזית. אפשר להניח כי המניע לכך היה לאו דווקא הלכתי, אלא סביר הרבה יותר שהחיילים העייפים בעיצומה של המלחמה השתוקקו לקצת ריח של חג, לאווירה של חירות.

כתב "על המשמר" שהתלווה לחיילים בקרבות הקשים בחזית התעלה בדרום דיווח ב-12 באוקטובר: "למרות הקרב המר אין שוכחים, כי קיימים גם חיים אזרחיים. בקו הראשון גילינו סוכה מאולתרת: זחל"מ עטור כפות אשלים, כשר למהדרין".

ובאמת באוספי הספרייה הלאומית מצאנו כמה וכמה צילומים נדירים המתעדים חיילים מקימים להם סוכה מאולתרת על ג'יפים ורכבים צבאיים אחרים. אנחנו לא בטוחים לגבי מידת כשרותן ההלכתית של הסוכות היצירתיות, אבל ייתכן מאוד שעבור החיילים בחזית הן היו מקור לקצת שמחה ותחושה של בית בימים קשים.

בין התצלומים בולטות במיוחד תמונותיו של הצלם נתן פנדריך. התייר היהודי האמריקאי, בן 39, הגיע במקרה כמה ימים לפני פרוץ המלחמה לישראל כדי לתעד אתרים היסטוריים וארכיאולוגיים. העיתוי המקרי הפך להיסטורי, פנדריך נקלע לתקופת מלחמה, ושהותו בישראל התארכה ועברה תפנית חדה. מייד עם תחילת המלחמה הוא החליט לצאת למסע בין חזיתות המלחמה, חמוש במצלמה שלו. בתוך מאות התצלומים שצילם מצאנו בין היתר גם כמה סוכות מאולתרות.

חג הסוכות של 1973 החל בקרבות הבלימה הקשים, בימים שבהם היה חשש אמיתי לגורלה של מדינת ישראל. אך במהלך שבעת ימי חג הסוכות התרחשה נקודת המפנה של המלחמה, ועד סוף החג כבר עברו כוחות צה"ל ממגננה למתקפה. כך דיווח כתב מעריב ב-17 באוקטובר מעומק השטח הסורי: "על אם הדרך בואכה חושנייה – בתווך בין שני טנקים פגועים, מתבדר ברוח סכך מצהיב בראש סוכה מאולתרת. איש חיל הנדסה מספר: החבר'ה מהשריון הקימו את הסוכה. כן, הם הספיקו לקיים את מצוות הישיבה בה, בטרם נקראו למגר את כיס אויב הגדול האחרון בצומת חושנייה".

השנה אנחנו מציינים 100 שנים להולדתה של חנה (אנה) סנש. חנה עלתה לארץ עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939 בתאריך העברי ו' תשרי, בין ראש השנה ליום כיפור. היא עזבה את בודפשט, ויחד איתה גם את אמה האלמנה, בעוד אחיה, גיורא נמצא בליאון שצרפת.

לפנינו דף מהיומן שנכתב בדיוק בערב יום כיפור 1940, בו היא מציינת שנה לעלייתה. מאז שהגיעה ארצה כתבה חנה סנש ביומנה בכל שנה ביום כיפור מעין וידוי, שבו היא מבקשת לערוך חשבון נפש על מה שהספיקה לעשות, על הצער העמוק שהיה כרוך בעזיבת אמה, מחשבות על "חטאים" וחלומות שתרצה להגשים בשנה הבאה.

ארכיון חנה סנש שמור בספרייה הלאומית, אשר חלקים ממנו אף סרוקים ופתוחים לעיון. 

על מה חולמים כל ילד וכל ילדה לקראת שמחת תורה? על דגל של שמחת תורה כמובן. כזה עם נוצצים ועם ארון שנפתח, ובפנים נגלים אלינו ספרי תורה קטנטנים. בעבר היו הדגלים מפוארים אפילו יותר, ונשאו עליהם תפוח מתוק או אפילו נר דולק. אם היה בבעלותך דגל כזה, או אז אפשר לשמוח שמחה שלמה בשמחת התורה. ואפילו סיפור שמתמקד בשמחה ששמח ילד אחד עם דגל, אפילו סיפור כזה יש. זהו הסיפור "הדגל", מאת שלום עליכם. רבים מקוראי העברית מכירים את הסיפור בשמו "טופלה טוטוריטו", לאחר שעובד וקוצר על ידי הסופר וחוקר ספרות הילדים אוריאל אופק.

במוקד הסיפור הקצר שכתב שלום עליכם עומד הילד טופלה, כלומר קופלה (כינוי לבעל השם יעקב). טופלה מסביר בפתיחת הסיפור מדוע הוא נקרא כך: "ראשית מפני שקולי היה קול דק וצורח, כזה של תרנגול רך. ושנית, מפני שלא הייתי יכול להגות כהלכה את האותיות ג', כ' ו-ק'". במקום ק' הוגה קופל הצעיר את האות ט', ועל כן נקרא בפי כל "טופלה". וטוטוריטו – הרי זה קוקוריקו, על שם קול התרנגול הצעיר שלו.

טופלה חולם כל הימים על דגל לשמחת תורה. בניגוד לעידן הייצור ההמוני של ימינו, דגל שמחת התורה אז היה מוצר יוקרתי, ומטופלה העני נמנעת רוב הזמן הזכות להיות בעל דגל כזה. אך הנה שנה אחת מתגלגל לידיו של טופלה סכום כסף נכבד שהרוויח בזכות חלוקת משלוחי מנות בפורים. למרות הפיתוי לבזבזו הוא חוסך אותו, ובתקרית אחת מסרב לתת את הכסף לבן הגביר, שמנסה לפתות אותו ולתת לו תמורת הכסף סוכריות, אגוזים ואולר משוכלל. סירובו של טופלה מעורר את חמתו של בן הגביר שמבטיח שהנקמה תוגש קרה.

בעזרת הכסף שברשותו זוכה טופלה להשיג דגל יפהפה, עם ציור מרשים של אריות שתוקעים בשופר וכיתוב באותיות קידוש לבנה. הוא פונה לנגר שמקציע לו מוט, או בשפתו של טופלה "מטל לדדל". הוא מציב בראש הדגל תפוח יפהפה ומעליו כנהוג נר – משעווה ולא נר חֵלב, כך שאם תטפטף השעווה לא ייפסל התפוח לאכילה מטעמי כשרות. דגלו של טופלה הוא מופת של דגלי שמחת תורה.

טופלה ממהר אל בית הכנסת, ושלום עליכם מתאר באופן מרהיב את ימי ההקפות של חול המועד סוכות. הילדים, שבימים כתיקונם לועגים לטופלה, מתמלאים קנאה למראה דגלו המרהיב. שם הוא פוגש שוב את בנו של הגביר העשיר, שהדגל שבידו נראה חיוור לעומת זה של טופלה. בן הגביר מתפעל ממנו ושואל כיצד הגיע לידיו. טופלה עונה בגסות ומלגלג על הדגל העקום של בן העשירים. וכך מגיעים אל הסיום הטרגי. ילד אחר שב אל טופלה עם הדגל העקום, ומבקש ממנו להדליק את הנר שעליו. ברגע שטופלה מסכים, הילדים מעלים את דגלו של טופלה באש. הדגל נשרף כליל וטופלה נותר עם כפיס עץ שרוף ועלוב בכף ידו. שוועתו של טופלה עולה אל השמים, והוא תוהה במה חטא שנענש כך. מרוב צער הוא נופל למשכב.

האם שלום עליכם נבהל מסופו העצוב של הסיפור? הסופר מציין שבחג שמחת תורה מצווה לשמוח ועל כן עליו לתת לסיפור סוף טוב. במין אחרית דבר שנראה כאילו הודבקה לסיפור מאוחר יותר, סיפק שלום עליכם את הסוף הראוי בעיניו לסיפור חג שכזה. טופלה אמנם חולה ומרותק למיטתו, אך לאחר כמה חלומות מפחידים הוא מחלים ובשנה שלאחר מכן יש לו שוב דגל יפהפה, יפה יותר אפילו, והוא חוגג בהקפות בבית הכנסת בשמחה רבה. 

מה מסרו של הסיפור? האם גאוותנותו של טופלה עלתה לו במחיר הדגל שכל כך ציפה לו? נראה שמתרגמי ומעבדי הסיפור בעברית גם כן התחבטו בשאלה. רוב המתרגמים נשארו נאמנים לסיפור המקורי ביידיש. אך חלק מהם עיבדו את הסיפור ביד חופשית יותר. חלק מהמתרגמים הרשו לעצמם לעצב את סוף הסיפור כרצונם, באופן שאולי משפיע על משמעותו.

חתנו של שלום עליכם והמתרגם הראשון של הסופר היידי לעברית, י.ד. ברקוביץ', החליט להוריד את אחרית הדבר בכללותה. הסיפור בעיבודו של ברקוביץ' נגמר בשריפת הדגל ובתהייתו קורעת הלב של טופלה: "הוי ריבונו של עולם! הוי אל רחום וחנון! מה פשעי ומה חטאתי? למה הרעות לי כל כך?…". מהו באמת חטאו של טופלה? הסיפור לא עונה לנו במפורש. האם חשב ברקוביץ' שתוספת אחרית הדבר מלאכותית? אולי חשב שהיא פוגעת במסר החינוכי של הסיפור? הקורא בגרסתו של ברקוביץ' חווה את הדרמה במלוא עוזה, ונותר ללא הנחמה שבסיום המקורי של הסיפור.

בסרטון: השחקן שמוליק סגל מקריא את הסיפור "הדגל" בתרגומו של י.ד. ברקוביץ'.

התרגום והעיבוד מרחיק הלכת ביותר של הסיפור הוא זה של אוריאל אופק, סופר הילדים והנוער הנודע. אופק פרסם את הסיפור תחת השם "טופלה טוטוריטו" במקום "הדגל", שמו המקורי של הסיפור אצל שלום עליכם. זה השם שבו מוכר היום הסיפור לקהל הרחב, וזה השם שבו הופיע הסיפור גם לאחר שעובד לבמה בשלל הצגות. רוב קוראי העברית נתקלו בוודאי בהוצאה הזו של "ספריית עפר" הידועה באיוריה הצבעוניים שמופיעים בכתבה זו. בעוד גרסתו של י.ד. ברקוביץ' פנתה לקהל בוגר והייתה אמורה להיות נאמנה למקור, קהל היעד של אופק היה במובהק ילדים וטף. זהו אולי שורש ההבדלים בין הגרסאות שמיד נעמוד עליהם.

אופק לא הסתפק בשינוי השם, ובעיבוד לעברית קלה ועדכנית – לפחות נכון לזמן הכתיבה. אופק, שאולי רצה לגונן על הילדים הקוראים, לא הסתפק גם בסוף השמח ששלום עליכם עצמו הדביק לעלילה. הוא מונע מהדגל של טופלה להישרף כליל, אך הנזק עדיין גדול והשינוי הזה לבדו לא מצליח לשפר את מצב הרוח ולא מונע את נפילתו למשכב של טופלה. בלי כותרת של "אחרית דבר" כפי שמופיעה בסיפור המקורי, בעיבודו של אופק מגיע מיד בן הגביר אל מיטת חוליו של טופלה ומתחנן לסליחתו. טופלה סולח ומיד כוחותיו שבים אליו, הוא מחלים, ויותר מכך. מיד לאחר מכן נרפא טופלה מליקוי הדיבור שלו ומצליח לבטא כראוי כל משפט שובר שיניים שמשגר אליו מורהו מ"החדר".

אופק הוסיף לסיפור בקשת סליחה, חמלה ומחילה, וסיום ניסי שמרפא את קופלה – כפי שהוא נקרא מעתה כמובן – מכל תחלואיו. האם ביקש בכך לרכך את המסר? האם ביקש להוסיף ממסריו שלו, על חשיבותה של בקשת הסליחה, ולא פחות מכך על התמורה שבמתן המחילה? ואולי גם הוא חשב פשוט שמכיוון שבסיפור חג כזה מצווה לשמוח, וביקש להגביר את השמחה אפילו יותר. מפתיע אולי, שבגרסתו של אופק, לא מוזכר החג של השנה שלאחר מכן. הדגל כנראה, היה שולי בעיניו לעומת פגם הדיבור של טופלה, זאת אומרת קופלה.

את כל סוגיות הפרשנות נשאיר לכן ולכם, הקוראים והקוראות. אם תרצו להוסיף תובנות, הערות ותיקונים, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

ניתוח ספרותי מעמיק של ההבדלים והמשמעויות בסיומות השונות של הסיפור "הדגל", תוכלו לקרוא במאמרם של ד"ר יניב גולדברג וד"ר נגה לוין-קייני, "בין מקור לתרגום – ניתוח פסיכואנליטי ואתי לאפילוג בסיפור הדגל מאת שלום עליכם" שזמין לקריאה ברשת.

התמונות בכתבה כולן מתוך החוברת "טופלה טוטוריטו", מאת אוריאל אופק, הוצאת ספרי עֹפר, 1975.