"אבל הטמבל איש טוב לב לכן נראה לו / לחלק לעם את כל מה שהיה לו / הוא התעורר בערימה של קש וזבל / בבגדים בהם נולד עירום וטמבל".
מילים ולחן: ולדימיר ויסוצקי. תרגום: יהונתן גפן
מעטים הם הסמלים האייקוניים הישראלים שהפכו על-זמניים וחלק בלתי-נפרד מהתרבות הישראלית; אפשר להגיד בבטחה שכובע הטמבל נמצא גבוה בראש הרשימה. קשה לחשוב על פריט אופנתי מזוהה יותר עם ה"ישראליות" – בין אם בעבר ובין אם בהווה, בצבא ובאזרחות, בעבודה ובטיול – כובע הטמבל הפך לחלק בלתי-נפרד ממדינת ישראל. הוא מזוהה מאוד עם קיבוצים ועם התנועה החלוצית וההתיישבות. המאייר המיתולוגי דוש קיבע את מעמדו לדראון עולם כאשר צייר את הדמות המוכרת של "שרוליק", הילד-צבר הישראלי הנצחי, חבוש כובע טמבל. ואולם דוש לא המציא את כובע הטמבל, ולמעשה כיסוי הראש הכה-מוכר מלווה את מדינת ישראל כבר מאה שנים.
מתי "נכנס" הכובע לתוך התרבות הישראלית, ומאיפה הגיע? מדוע הוא נקרא כובע טמבל, ומה משמעות המילה "טמבל" בכלל?

בגדי הפועל החדשים
כדי להבין איך נכנס כובע פשוט ולא אסתטי במיוחד, עשוי בד זול, להיכל התהילה של הציונות ומדינת ישראל – יש לחזור לשנות ה-20 של המאה ה-20. באותן שנים, תקופת העלייה השלישית והתבססות של דור חדש "ארצישראלי" ומקומי, החלו מתחים קלים בין הצברים לבין העולים, הוותיקים מהם. הישראלים החדשים רצו להבדיל את עצמם מהיהודים הגלותיים וליצור מראה חדש ומקומי, שייצג את הערכים הבולטים של התנועה הציונית: חלוציות, עבודה ומקומיות, ואחת הדרכים הבטוחות לכך היא אופנה. כך נוצר למעשה דגם הלבוש ה"פשוט", אופנה מקומית של פועלים וחלוצים ישראלים, ששאבה השראה מהאידיאולוגיה המפאי"ניקית הסוציאליסטית של אותם ימים. כובע הטמבל השתלב היטב באסתטיקה החלוצית של התקופה.

בספרה "בגדי הארץ החדשה" מספרת ענת הלמן כיצד דגם בגדי העבודה הפשוט היה סוג של "אופנת נגד" שנועדה לסתור את הגנדרנות והקפדנות שאפיינו את האופנה העירונית שהתפתחה במקביל לדגם הפשוט (הלמן מכנה אותה "הדגם המהוגן"). הדגם הפשוט היה מרושל במכוון, כמו הכריז על חוסר חשיבות שלובשו מייחס לו; מכנסיים וחולצה פשוטים, לרוב בצבע חאקי, לצד חולצות פלנל או כותנה פשוטה. אופנת פועלים ישראלית זו התבטאה בצורה ברורה בתוצרת מפעלי "אתא" ("אריגים תוצרת ארצנו") והשלים אותה כיסוי הראש המוכר כל כך – כובע הטמבל.

שלוש פינות לכובע שלי
כיסוי הראש הוא חלק חשוב מאוד בכל מלתחה, ולעתים קרובות הוא מייצג מעמד, אידיאולוגיה וכמובן דת ושייכות. לכובע הטמבל המקורי היו כמה תכונות מיוחדות: הוא יוצר מכמה חתיכות בד בצורה המזכירה משולש, שנתפרו יחד כך שקודקודיהן יגעו זה בזה, ועוד פיסת בד רחבה שנתפרה לחלק התחתון כך שהיא מרחיבה את קוטרו של הכובע. בניגוד לכובעים בעלי צורה דומה שנתפרו מחתיכה אחת של בד, כובע הטמבל ה"מקורי" תוכנן כך שהוא יוכל להתקפל בצורה נוחה ולהיכנס לכיס בלי לתפוס הרבה מקום, או לשמש כמטלית לניגוב זיעה. הכובע הפשוט וכמעט חסר-הצורה עמד בניגוד מובהק למגבעות, לצילינדרים ולקסקטים שהיו נהוגים בעיר, ועלות ייצורו המינימלית הפכה אותו לפתרון זמין וקל בהרבה ביחס לכובעים אחרים שהיו יקרים מאוד באותה תקופה. כובעי הטמבל הראשונים החלו להיראות באמצע שנות ה-20, ובאמצע שנות ה-30 החלו לייצר אותם במפעלי "אתא".

בשנות ה-50 הפך כובע הטמבל לסמל מוכר ואופייני לדמות הישראלי והצבר, ולדמותו של "שרוליק" שצייר המאייר והקריקטוריסט דוֹש (קָרִיאֵל גַרדוֹש), ניצול השואה שעלה לישראל מהונגריה, יש חלק גדול בכך. דמותו הפשוטה ייצגה את כל מה שהצברים רצו להבליט כנגד היהודי הגלותי, במיוחד אחרי השואה, וכובע הטמבל שתמיד חבוש לראשו היה אחד הסממנים הבולטים לכך.
פוליטיקאים ישראלים חבשו כובע טמבל בהופעות ציבוריות, עולים חדשים קיבלו כובעי טמבל כסימן היכר של מקומיות, ובמחתרות ישראל ולאחר מכן בצה"ל חבשו גרסאות צבאיות של כובע הטמבל. שיא הפופולריות של כיסוי הראש הישראלי היה בין שנות ה-50 לשנות ה-70, והוא התקבע כסמל ישראלי לחלוציות, עבודה, מקומיות וציונות.
אחרי מלחמת יום כיפור, עת האתוס הישראלי של הצבר התערער ומתחים חברתיים צפו על פני השטח, החלה לרדת קרנו של כובע הטמבל. השד העדתי יצא מהבקבוק והכובע הפשוט, שאכן היה מזוהה עם הקיבוצים ותנועות העבודה של הציונות המוקדמת, הפך להיות גם סממן פוליטי. אנשי הקיבוצים והמושבים שהיו מזוהים עם הכובע באופן מובהק החלו להמעיט בשימוש בו, ושמו – טמבל – הפך גם למושא ללעג.
טמפלרים, תורכים, ושאר כובעים
לפני שנבין מאיפה הגיע כובע הטמבל ומתי נראה לראשונה, כדאי להתעכב על המונח "טמבל" בפני עצמו. כינוי הגנאי הכמעט-חביב הזה הפך לחלק בלתי-נפרד מהשפה העברית החדשה, ולעתים נדמה כאילו היה איתנו תמיד; אולם המילה "טמבל" מקורה כלל אינו בעברית. מחקר קצר בנושא מראה כי המילה "טמבל", ובגרסה דומה "טנבל", נמצאת בלא מעט שפות, בינן כמובן עברית, תורכית, ערבית, יוונית, רומנית, סרבית, וכן הלאה; מקורה בפרסית, ומשמעה "עצלן". לעברית המילה הגיעה ככל הנראה דרך התורכית בה דיברו העות'מאנים בזמן השלטון התורכי בארץ, ובאופן דומה גם בערבית מקומית משתמשים באותה מילה – "תמבל". בין עצלנות לטיפשות המרחק קצר, וכך התקבעה משמעות המילה בלהגים המקומיים – עברית וערבית פלסטינית – ככינוי גנאי כללי. ניכר כי מראהו המטופש של הכובע זיכה אותו בשם זה, אולם סיפורים שונים מביאים מגוון הסברים לתופעה.
עד לזמן כתיבת שורות אלה קיים עדיין ויכוח אודות מוצאו של כובע הטמבל, מי המציא אותו ואיפה, ומדוע הוא מכונה כך. אגדה אורבנית מוכרת היא שהכובע הובא לארץ על-ידי המתיישבים הגרמנים-טמפלרים שהתיישבו פה באמצע המאה ה-19, והיה קרוי "כובע טמפל" על שמם. לכאורה, עם ההגעה לארץ, כונה הכובע "טמבל" משום שזו הייתה הדרך בעגה הערבית המקומית להגיד "טמפל". קשה מאוד למצוא הוכחות ל"הסבר" זה, ולמרות זאת הוא שב ומופיע בסיפורים שונים, והפך עם הזמן לחלק מהפולקלור של כובע הטמבל. מקרים נוספים של דמיון למילה "טמבל" הציעו הסברים שונים: היו שטענו שמקור השם הוא ב"Dunce cap" ("כובע שוטים") האנגלי והאמריקאי, שמזכיר במידת מה את צורת הכובע ועל כן הכובע כונה "טמבל", ואחרים מזהים את הדמיון למונח האנגלי "dumbbell", שמשמעו משקולת, ומשמש כינוי עממי לשוטים וטיפשים. ואולם, נראה כי גם במקרים אלה מדובר באגדות אורבניות שהתווספו לסיפורים על אודות הכובע לאורך השנים.
כינים בין מקווה ישראל לתל-אביב
את ההסבר המשכנע ביותר למוצאו של כובע הטמבל ניתן למצוא בדברי הימים של בית הספר החקלאי הראשון בארץ, מקווה ישראל. אחד השמות הנוספים בהם מוכר כובע הטמבל הוא "כובע מקוואי", על שם בית הספר המיתולוגי. ציטוט מפורסם של יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח ב-1948, גורס כי "הכובע האוסטרלי הופך כל טמבל להעלד ("גיבור" ביידיש) ואילו הכובע המקוואי הופך כל העלד לטמבל". מסופר כי חניכי בית ספר מקווה ישראל היו הראשונים להשתמש בכובע הטמבל, היות והוא היה פתרון זול עבור כמות גדולה מאוד של תלמידים שהיו צריכים כיסוי ראש אחיד וזול לעבודה בשדות. חוקר הכובעים דנצ'ו ארנון העיד כי צאצאיו של הכובען התל-אביבי נחמיה קירש סיפרו כי האחראית על המשק בבית הספר מקווה ישראל פנתה לאביהם בבקשה ליצור כובע להגנה מפני השמש עבור התלמידים, שאפשר יהיה לקפלו בקלות מבלי לפגוע בו. הוא יצר כובע מבד פיקה בצורה נוחה לקיפול, וזו הייתה ראשיתו של כובע הטמבל. החובשים אותו, לרוב כאמור ממעמד הפועלים, שיוו לעצמם מראה מגוחך למדי – ועל כן זכו בכינוי המתאים; לעתים מספרים שהעירוניים בתל-אביב ראו את הפועלים שמגיעים מהשדות, חובשי כובע חסר צורה, זלזלו בהם, ועל כן הדביקו להם את כינוי הגנאי "כובע טמבל".

סיפור פולקלור דומה הקשור במקווה ישראל מספר כיצד זמן קצר לפני שמאות תלמידי בית הספר החקלאי היו אמורים לנסוע כולם להצגת תיאטרון בעיר העברית תל-אביב, התגלה כי הם כולם נדבקו במכה קשה של כינים. עקב כך נאלץ צוות הפנימיה לגלח את ראשם של כל החניכים, כנהוג באותה תקופה. ואולם, אי אפשר היה לשלוח אותם כך, גזוזי ראש, להצגה במוסד מכובד כמו התיאטרון בתל-אביב; לפיכך "אולתר" במהירות כובע פשוט מכמה חתיכות בד, ותלמידי מקווה ישראל הוכרחו לחבוש אותו כדי לכסות את קרקפתם. בהגיעם לתיאטרון בתל-אביב ראו אותם התלמידים העירוניים – "ילדי השמנת" – ומרוב שמראם היה מגוחך, קראו "הנה הטמבלים עם הכובע", והשאר היסטוריה. מקווה ישראל מתגאים בהיותם חלק מהמורשת של כובע הטמבל, ואף הקימו סדנאות עבודה בתוך בית הספר שבהן תפרו את הכובע.
טמבל, אבל לפניך
כובע הטמבל מלווה את ישראל כבר מאה שנים. הוא עבר בין השדות והחלוצים, דרך המחתרות והצבא, ולבסוף הפך להיות חלק בלתי-נפרד מהנוף הארצישראלי. כיום כמעט כל כובע בעל צורה דומה מכונה באופן אוטומטי "טמבל", אפילו אם מדובר בכובע "דלי" שאי אפשר לקפל בצורה נוחה כמו כובע טמבל "מקורי". הוא נקשר בדמות הישראלי החדש – הצבר, נכנס גם לפנתיאון האופנה המקומי והגיע עד לאחד מהמוזיאונים המפורסמים בעולם – MoMa בניו-יורק – כאייטם תרבות על-זמני. הוא היה חלק ממאבקי השד העדתי והפך לסמל לאומי בעיני כל עולה חדש שהגיע לארץ. בין אם הומצא במקווה ישראל ובין אם לא, ומבלי לדעת לבטח איזה מהסיפורים על אודות מקור השם הוא בהכרח הנכון, אפשר להכריז בבטחה שהכובע המצחיק הזה פה כדי להישאר – ומי שלא מכיר בכך, כנראה פשוט טמבל…