תחנה ראשונה: קהיר, 1943 . אהבה וציונות
הוא: קצין מודיעין בריטי-יהודי צעיר, האחראי על הקשר בין הסוכנות היהודית לבין הכוחות הבריטיים במצרים. היא: בתו השניה של מהנדס יהודי בכיר בחברת תעלת סואץ. המקום: קהיר הלוהטת של שנת 1943. שניהם רחוקים מהמקומות בהם נולדו ומהם שאבו את השראתם וחינוכם, מסביבם משתוללת מלחמת עולם שמאיימת לחסל את כל מה שהם מכירים, ובכל זאת, הם עסוקים בהחלפת מבטים מבויישים מעט, אבל עקשניים.
אוברי סלומון מאיר איבן נולד בדרום אפריקה, והשם הזה – שמו המלא שבו לא השתמש כמעט בפועל, נושא על גבו שני אבות: אביו הביולוגי, שמת מסרטן כשאוברי היה רק פעוט, ואביו החורג, שהצטרף רשמית למשפחה כשאוברי היה רק בן שש, ומעולם לא באמת הסתדר איתו.
איבן הצעיר זכה לחינוך בריטי מעולה, במוסדות הנחשבים ביותר בממלכה המאוחדת, אבל גדל במקביל במשפחה שבה היהדות והציונות היו הדבר החשוב ביותר. שני הצדדים האלה של אישיותו הגיעו לידי ביטוי כבר בזמן לימודיו באוניברסיטה: הוא למד בקיימברידג', פסגת השאיפות של לא מעט בריטים, ואף כיהן כנשיא אגודת הסטודנטים בה. אבל הוא גם בחר להתמחות בשפות שמיות, היה חבר פעיל בתנועת הנוער הציונית ואף כתב לא מעט מאמרים לבטאונה.
עם פרוץ מלחמת העולם השניה הוא גויס לצבא הבריטי. בשנת 1943 הוא הוצב בקהיר בתפקיד שהיה מדיני במהותו – הקצין המקשר בין הכוחות הבריטיים במצרים לבין הסוכנות היהודית, וכל מה שהיא ייצגה בזמנו. זה היה מעין קרש קפיצה לקריירה דיפלומטית מזהירה שעוד תבוא.
סוזי אמב"ש נולדה באיסמעיליה, מעוז אירופאי במצרים בו התגוררו במעין בועה עובדים מכל העולם של חברת תעלת סואץ. אבל ליבם של בני משפחת אמב"ש היה מונח הרחק בצפון-מזרח, בארץ ישראל. בבית דיברו רק עברית, ואת השפה הצרפתית רכשה סוזי רק כשנאלצה ללכת לבית הספר.
השניים נפגשו ב"תה מנחה" בבית משפחת אמב"ש, אליו הוזמן הקצין הבריטי הצעיר והזר. בתחילה לא נראה היה שהוא מתייחס לבנות המשפחה, אבל אז, מספרת סוזי בזכרונותיה, "לפתע, ברגע כלשהו, העיף בי אוברי מבט; הוא רק התבונן. אני עדיין זוכרת את המבט. ידעתי כי המבט ביטא תחושה של תשומת לב מיוחדת". זו הייתה תחילתו של חיזור עקשני ונלהב, במסגרתו קיבלה סוזי לא מעט מכתבים עתירי רגש, סוערים ומנוסחים היטב.
עוד לפני שהסתיימה המלחמה, במרץ 1945, נישאו שני הצעירים, שהגיעו מתרבויות שונות כל כך, אבל היו שותפים לחלום הגדול על מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל.
הם יצרו לעצמם בית חדש, פרטי משלהם.
ואז עלו לישראל, ו"איבן" הפך לאבן.
תחנה שניה: ניו יורק, 1947-1959. קולה של מדינה שרק נולדה
בקושי שנה עברה מאז נישואיהם של סוזי ואבא אבן, ואבן נקרא לשוב בירה הבריטית. הוא הצטרף למחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, בה עבד בצמוד לשני דיפלומטים יהודים חשובים אחרים: חיים ויצמן ומשה שרת. כל מרצם וזמנם הוקדשו לנושא אחד: ההצבעה ההולכת וקרבה באו"ם בנוגע לתכנית החלוקה.
המצב לא נראה מזהיר. ארנסט בווין, שר החוץ הבריטי, בדיוק הצהיר כי "אין סיכוי לפתור סכסוך זה באמצעות סידור כלשהו", ויועצו הקרוב הסביר לחברי המשלחת היהודית כי "כדי להשיג החלטה חיובית, תצטרכו לרוב של שני שלישים בעצרת. תוכלו לזכות ברוב זה רק אם יתאחדו הגוש המזרחי וארצות הברית ויתמכו באותה החלטה עצמה, דבר כזה עוד לא קרה, אינו יכול לקרות ולעולם לא יקרה".
אבל דיפלומטיה אינה עסק לחלשים, או לקטני אמונה, ובקו הלוך ושוב בין לונדון למסדרונות בניין האו"ם בניו יורק, אבן לא נח לרגע, כשהוא פועל מעל ומתחת לפני השטח, כשהוא משתמש ברהיטותו ובשפתו העשירה דווקא כדי לפנות אל הרגש.
33 מדינות תמכו בסופו של דבר בהחלטת החלוקה של האו"ם, ומדינת ישראל נוסדה.
אבן, אז בן 35 בלבד, מונה לשגרירה של המדינה הצעירה באו"ם, וזמן קצר אחר כך גם לשגריר ישראל בארצות הברית. שני תפקידי מפתח שהפכו אותו ל"קולה של ישראל", כפי שכינה אותו בן גוריון. הוא ניצב במרכז החשוב ביותר בעולם, ברגע הרגיש ביותר – האם תקבל המדינה שזה עתה נולדה את תמיכתה של המעצמה הגדולה בעולם? איזה סוג תמיכה זה יהיה ומה יהיה יחסו של ארגון האומות המאוחדות אליה?
זה היה התפקיד שאבן נטל על עצמו – לעצב את תדמיתה ואת קשריה של ישראל בסביבה הזו, והוא עשה אותו בשילוב כזה של אלגנטיות, חוכמה ונחישות, שאיש לא יכול היה לעמוד בפניו.
למרות שהיה ארץ-ישראלי בליבו, הוא נראה רחוק ככל האפשר מדמותו של הישראלי הממוצע. הוא היה מנומס להפליא, גם כשהיו לו דברים קשים לומר, והוא דיבר באנגלית מהוקצעת, טובה יותר משל נציגי המדינות דוברות האנגלית במליאה.
"כשהוא נאם", אמר לימים אחיינו, הנשיא יצחק (בוז'י) הרצוג, "המשלחת האמריקאית הייתה מוציאה מילונים מהכיסים".
אבן, שלא תמיד הסכים עם החלטות ההנהגה בארץ או עם פעולותיה, היה צריך "למכור" אותן לעולם, גם אם הוא עצמו לא שוכנע עד הסוף. הוא הפך מומחה לדבר.
באחת הפעמים בהן פעולה מסוימת של צה"ל הועלתה לדיון במועצת הביטחון של האו"ם, הוא קם, כרגיל, להגן על העמדה הישראלית, למרות שבעצמו האמין (ואף אמר זאת למקורביו) שאפשר היה באותו מקרה לפעול אחרת.
לימים אמר לו בן גוריון על אותו נאום: "אבן היקר, עד ששמעתי את נאומך באו"ם לא הייתי כלל משוכנע שיש הצדקה לפעולת צה"ל. לאחר ששמעתי את דבריך, אני כעת משוכנע מעל כל ספק".
תחנה שלישית: רחובות, 1959. חלום על עולם אחר
בקיץ 1959 חזרה משפחת אבן לישראל. באותו זמן אבן היה דמות מוכרת ונערצת בעולם כולו, כשבאמתחתו אין ספור הישגים שהשיג למען מדינת ישראל. אבל גינוניו הבריטיים לא ממש עבדו במדמנה הפוליטית הפנים ישראלית, ובשנים הבאות הוא התקשה למצוא את מקומו.
על הנייר הוא זכה בתפקידים נחשקים – הוא נבחר לכנסת ושימש כשר החינוך ואף כסגן ראש הממשלה, אבל אף אחד מתפקידים אלו לא באמת רגש אותו, ובאף אחד מהם הוא לא הביא לידי מיצוי את יכולותיו הפנומנליות, כישוריו וקשריו הבינלאומיים.
במקביל, הוא שימש גם בתפקיד שכן הסב לו נחת – נשיא מכון ויצמן למדע.
במסגרת תפקידו הזה, כונסה בקיץ 1960 "הועידה הבינלאומית לקידום המדינות החדשות באמצעות המדע", או בעברית צחה: "ועידת רחובות".
עבור הקהל בארץ, זה היה אירוע שעבר כמעט מתחת לרדאר התקשורתי, פרט לכך שהביא לארץ שרשרת ארוכה של אורחים בינלאומיים חשובים אבל גם אקזוטיים מעט כמו ראש ממשלת נפאל, נשיא רפובליקת קונגו וסגני ראשי ממשלות מאפריקה ומאסיה. בנוסף, הגיעו גם מדענים בכירים מכל רחבי העולם.
מטרת הוועידה הייתה בחינת אפשרויות טכנולוגיות ומדעיות לקידום ופיתוח המדינות החדשות שנולדו לאחר החלוקה מחדש של מפת העולם בסוף שנות הארבעים ולאורך שנות החמישים.
הוועידה הייתה קרובה לליבו של אבן, שהאמין עד מאוד בתוצאותיו של שיתוף פעולה בינלאומי. הוא עשה הכל כדי להביא לוועידה אישים נחשבים מבחוץ, אבל גם מבפנים. הוא רצה מאוד שמנהיגים והוגי דעות יהודים וישראלים יקחו חלק בדבר הזה. בספרייה הלאומית שמורה התכתבות ענפה שלו עם מרטין בובר, במטרה לשכנע את האחרון להצטרף לוועידה, ואז לנאום בה, ואז להכיר במסקנותיה ובתוצאותיה.
אבל קצת כמו אבן עצמו, נראה כי בעולם הכירו בוועידה שיזם יותר מאשר בישראל. מסקנותיה הופצו כמסמך רשמי של האו"ם, ורעיונות שעלו בה היוו בסיס לשיתופי פעולה אנרגטיים ומקצועיים רבים בין מדינות. אבל בארץ קשה לומר שהיא נכנסה לרשימת האירועים המכוננים המוכרים לציבור, ולא רבים טורחים למנות אותה כאחד מהישגיו של אבן.
תחנה רביעית: ירושלים, 1966. שר החוץ של המלחמות
בשנת 1966 קיבל אבן, סוף סוף, את התפקיד שהיה תפור למידותיו: הוא מונה לשר החוץ. תחילה בממשלתו של לוי אשכול, ואז גם בממשלתה של גולדה מאיר.
זו הייתה תקופה מורכבת להחריד למדינת ישראל בעולם. שנה בלבד לתוך פעילותו כשר החוץ, הוא כבר עמד שוב על דוכן הנואמים באו"ם, מגן על הישגיה של מדינתו במלחמה שנלחמה זה עתה, כנגד כל צבאות שכנותיה הערביות, על עצם קיומה מלחמה שבה נחלה ניצחון מזהיר.
“זו המלחמה הראשונה בהיסטוריה", טען באנגלית צחה מול חבריה העוינים של מועצת הביטחון של האו"ם, "אשר הסתיימה בכך שהמנצחים מתחננים לשלום, והמובסים תובעים כניעה חד צדדית".
אבן האמין בשלום, ובמקביל האמין בחובתה של ישראל לשמור על הישגיה, ובזכותה, לדבריו שלו, לגבולות ברי הגנה שלא יהיו "גבולות אושוויץ".
כשמצרים פנתה לאו"ם בטענה שישראל "העקשנית" נשארת במקומות אותם כבשה במלחמה, היה זה אבן שהצליח להכניס את העמדה הישראלית לתוך אחת ההחלטות המכוננות של האו"ם – החלטה 242 – שטחים תמורת שלום בלבד.
בשנים הבאות הוא המשיך בתפקיד הזה, שהביא לידי ביטוי את מלוא יכולותיו. בתודעה הישראלית הוא קיבל הילה של "שר החוץ הנצחי", כאילו לא היו שרי חוץ לפניו ולא ייתכן שיבואו אחריו.
ביום כיפור של שנת 1973, העיר אותו מזכירו המדיני בבעיטות נמרצות על דלת חדרו (אבן ישן עמוק), היישר לתוך הקלחת המחרידה והאפלה של הימים הראשונים של המלחמה.
אבל לא הכבוד לו זכה בעולם, ואך לא קשריו האישיים עם הנרי קיסינג'ר, עזרו לו בבית. עם התפטרותה של גולדה מאיר לאחר המלחמה, הציע ראש הממשלה הנכנס, יצחק רבין לאבן את תפקיד שר ההסברה בממשלתו החדשה, אבל אבן ראה בכך הצעה "משפילה", ובזה הגיעה קריירה פוליטית ודיפלומטית מרהיבה ועתירת הישגים, לקיצה.
תחנה חמישית: מורשת
גם אם כבר לא היה שר בממשלה, אבן לא הסתגר בביתו. הוא הקדיש את כל זמנו ומרצו להמשך תפקיד חייו, על במות אחרות: הוא הפך למרצה מבוקש וכתב לא מעט ספרים (באנגלית). בעולם העריצו אותו, הוא נבחר לאחד מעשרת הנואמים הטובים בעולם וקיבל לא מעט תארי ד"ר לשם כבוד ממיטב האוניברסיטאות.
בגיל 75, ארגן לו לא אחר מאשר שר החוץ המיתולוגי של ארצות הברית, הנרי קיסינג'ר, אירוע יום הולדת בבניין האו"ם. לאירוע הגיעה סלתה ושמנה של החברה הדיפלומטית האמריקאית והבינלאומית, כולל ג'קלין קנדי, ושגריר מצרים. לשאלתו של אחד הכתבים אודות החגיגות "הרי זו מחווה לא רגילה בכלל באו"ם?" השיב קיסינג'ר בפשטות: "לפנינו אדם לא רגיל בכלל".
ואז, כשעשרות שנים של עשייה והישגים אישיים מאחוריו, הוא פנה ליצור את מה שהוא ראה כאחד הדברים החשובים שישאיר אחריו – הסדרה "מורשת".
הייתה זו סדרה שכוונתה העיקרית הייתה לספר לעולם, וגם, ואולי בעיקר, ליהודים עצמם, את סיפורו של העם היהודי. היא שודרה בתחילה בארץ, בשנות השמונים של המאה הקודמת, ואז גם בארצות הברית. שנים אחרי שידורה הראשון, היא עוד שמשה ככלי חינוכי ללימוד על ההיסטוריה היהודית.
"אני אבא אבן", כך הוא מכריז במונולוג הפתיחה של הסדרה, שאולי יותר מכל דבר אחר שאמר וכתב, מספר על איך הוא ראה את עצמו, ועל התפקיד שהוא האמין שהיה וישנו לעם היהודי בהיסטוריה העולמית.
"יהודי, ישראלי, שרכש את השכלתו באנגליה, חוקר בהיסטוריה, ספרות ולשון, דיפלומט במשך עשרות שנים, וחבר כנסת במדינת ישראל. הסיפור שנספר כאן יסופר לא רק בשל הדרמה, אלא מפני שרעיונות אלה מילאו תפקיד מרכזי ורב השפעה בקורות האנושות. דברי ימים אלה הם חוליה המקשרת בין עבר להווה. אי אפשר לספר את סיפור התרבות, בלי להתמודד פנים אל פנים עם מה שהיהודים חשבו, הרגישו, כתבו ועשו".
בשנת 2001 הוא הוזמן לקבל את פרס ישראל למפעל חיים, על "תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה", אבל אבן היה אז כבר חולה, ואשתו, סוזי, הגיעה לטקס כדי לקבל את הפרס בשמו.
אבן השאיר חותם בל יימחה על ההיסטוריה היהודית והישראלית. הוא ראה בתפקיד הדיפלומטי שליחות מהמעלה הראשונה, וכשהתבדחו לידו כי דיפלומטיה, "בניגוד לקו ישר – היא הדרך הארוכה ביותר מנקודה לנקודה" הוא לא היה צוחק, אלא עונה בכובד ראש על משמעותה העמוקה של מדינת ישראל שכל כך אהב והאמין בה, למרות הכל.
וגם אם לא קם אחריו דיפלומט כמוהו, וגם אם היו מבין הישראלים ששמו ללעג את שפתו הגבוהה וגינוניו הלא-ישראליים, הוא היווה השראה לרבים מאוד מאלה שייצגו את ישראל על במות שונות ובתפקידים שונים ברחבי העולם.
