"כיצד אפשרי שבגן החיות שלנו לא יהיה פיל?", זו השאלה שילדי תל אביב שאלו פעם אחר פעם את ברוך גופר, מנהל גן החיות ההיסטורי ששכן ב"גן הדסה" בתל אביב.
ילדי העיר העברית לא ידעו את מה שברוך ידע: לא קל להעלות לארץ פיל. לא קל בכלל. לאחר ניסיונות להביא פיל מהודו שלא צלחו בשל משוכות בירוקרטיות שונות, החליט ברוך גופר שלנו להפנות את מבטו לאפריקה. אולי משם תבוא הישועה?
אבל הייתה לארץ ישראל שלנו מתחרה גדולה. קראו לה מצרים. וגם היא רצתה פילים. מתוך ארבעה פילים שנמצאו מתאימים באפריקה לאזורנו, המצרים קיבלו שלושה. אבל הפיל שהיה אמור לעלות לארץ ישראל, היה פיל – איך נאמר – "לא קל" (תרתי משמע). זה דרש אי אילו התאמות, כי הוא לא היה "מתורבת" דיו. וזה לקח עוד זמן, ועוד כסף.
השמועות על בוא הפיל החלו להתפשט ברחבי היישוב. "עוד רגע הוא מגיע!", בישרו העיתונים. כותב שכינה עצמו "י.ק.", אף פרסם ב"הארץ" שיר מיוחד לכבודו של הפיל. הנה תחילתו:
אך אבוי! רגע לפני שהפיל היה צריך לצאת למסע, רצה הגורל, והיונק העצום חטף דלקת עיניים.
ילדי ישראל כבר התחילו לאבד את סבלנותם. כבר תהו בינם לבין עצמם, האם באמת העלייה לארץ תתרחש?
הפיל שלנו נולד ב"קונגו הבלגית" – וקיבל שם את השם "בנגדי". והוא היה ממש, אבל ממש מפונק. היה צריך לשחד אותו בכמות מסחרית של בננות, רק כדי שיואיל בטובו להיכנס לארגז העצום שהכינו לו באונייה שהייתה צריכה לצאת למסע אל ארץ ישראל. ואז יצאה הבשורה: האונייה יצאה לדרך. תוך שבועיים היא תגיע לנמל חיפה.
השמועה עשתה לה כנפיים, וילדי ישראל היו כחולמים. הנה זה קורה!
ומי שזכתה ללוות את המסע של בנגדי הייתה לא אחרת מאשר משוררת הבית של "דבר לילדים", לאה גולדברג, שפרסמה את החלק הראשון של "המסע הגדול", סדרה שתלווה את הגעתו והשתלבותו של הפיל הציוני במדינה שבדרך.
וביום רביעי, ה-30 באוקטובר 1946, המסע הגדול של בנגדי הסתיים בנמל חיפה.
"בהתקרב האונייה, עלינו על סיפונה", שחזר בהתרגשות ברוך גופר, "והנה הפיל שלנו בתוך ארגז ענקי וכאילו מבין שידידיו אנו – מרים הוא את חדקו הארוך לקראתנו כאילו לאות ברכה. לשמחתנו אין קץ. לפנינו פיל, פיל ממש."
וממש בשעות שהפיל נכנס לשערי גן החיות, פרסמה גם גולדברג שיר נוסף ב"מסע הגדול" כדי שבנגדי ירגיש פה אהוב ומקובל.
אין עיתון שלא דיווח על העולה החדש.
ההתרגשות הייתה עצומה, וההסתערות על גן החיות הייתה בלתי ניתנת לתיאור. כולם רצו לראות את הפלא הפילי במו עיניהם.
והמפרסמים? הם כמובן "רכבו" על הסנסציה ארוכת החוטם.
היינו יכולים לסיים פה את סיפורינו, אך אי אפשר להתעלם מהפיל שבחדר: הפיל שלנו היה בודד. ופיל בודד, כך למדו בגן החיות בדרך הקשה, הוא פיל עצבני.
"ואם כי נוח הוא למטפליו ואוהב להשתעשע איתם", סיפר המנהל גופר על "מצבי הרוח" של בנגדי, "נראה היה כי מדי פעם בפעם תוקף אותו רצון של השתוללות. בזמן זה היה הופך את מריצתו של המטפל ותופס מידיו את המטאטא ואת כלי עבודתו. בהחזיקו את הכלים בין שיניו הארוכות וחדקו רץ אנה ואנה, עד אשר נרגע לבסוף והחזיר את כלי העבודה למטפל".
גופר ידע כי לא־טוב היות הפיל לבדו, והחליט להביא עזר כנגדו.
זה לקח שנה שלמה למצוא אותה, אך בסופו של דבר היא הגיעה. הפעם דווקא מהודו. קראו לה מגומבה, והיא הייתה צעירה בשנותיה, ורגועה באופיה. וגם: הרבה יותר קטנה מבנגדי.
האם הזיווג יצליח?
"מה נדהמים ומבוהלים היינו בבואנו השכם בבוקר לגן ולעינינו תמונה מרהיבת עין", דיווח גופר. "בנגדי והאורחת הצעירה, שניהם עומדים זה לצד זה, ומעבירים בחדקיהם הארוכים מזון לתוך פיהם. ממש כזוג ידידים ותיק. ולא זו בלבד, שבנגדי הרשה למגומבה לאכול מתוך הארגז, אלא לנו, לעומדים מהצד, נראה היה שבמתכוון הוא מרשה לה לחטוף את הפירות הטובים והטריים ביותר מתוך הארגז".
והם חיו באושר ועושר עד שבנגדי מסר את חדקו לבורא בשנת 1960.
