ארה"ב חוגגת 250 שנים לעצמאותה.
התאריך הזה הוא ציון דרך חגיגי גם עבור עולם השירה העברית: לפני 150 שנה, לקראת יובל ה-100 לעצמאות, התפרסם השיר העברי הראשון שעניינו היה במשמעותה של ארה"ב כארה"ב. שמו של השיר שהתפרסם ב-1876 הוא "מנחת יהודה" והוא נכתב בידי משה אהרון שרייבר (1841-1912).
מלבד היותו השיר הראשון בעברית שעוסק בטיבה של הלאומיות האמריקנית ובהיסטוריה שלה, יש לשיר ייחוד גם מבחינת הטון שלו והלך הרוח שהוא יוצר. הוא קורן חיוניות והנימה שלו חגיגית ואופטימית. השמחה המתפרצת והתקווה שהוא משמיע, כמעט שאינם מצויים בשירה העברית של הגולה היהודית. גם אין זה שכיח למצוא בשירת הגולה שורות המייצגות אחווה והרמוניה דוגמת:
נוצרים ויהודים,
כאחים וידידים,
בצלה יחסיון,
דשנה ירויון
ואכן, מאז חגיגות המאה ועד לזמן האחרון, אמריקה והיהודים היו כמו זיווג משמיים; המפגש ההיסטורי ביניהם היה מעין נפץ שחולל מציאות מהפכנית, מוצלחת ומשגשגת מאין כמותה.
מצער לשמוע קולות עכשוויים הטוענים כי ירח הדבש הייחודי והארוך הזה יכול שהסתיים.
כך או אחרת, ה"מנחה" המוזכרת בשמו של השיר מתייחסת למתנה המיוחדת שיכולים היו יהודי ארה"ב להביא למולדתם המאומצת ביום חגה: שיר בשפת התנ"ך. כדברי המחבר בבית השמיני והמסכם:
וַאֲנַחְנוּ בְּנֵי-בְּרִית,
אֵין לָנוּ שְׁאֵרִית;
לְהָבִיא לך בְּרָכָה,
כְּגוֹי וּמַמְלָכָה!
כִּי אִם "שְׂפָתֵנוּ"
הִיא שְׁאֵרִיתֵינוּ —
שְׂאִי מִבְּנֵי עֵבֶר,
שִׁיר בִּלְשׁוֹן עֵבֶר,
וַאֲנַחְנוּ תְּפִלָּה
יְבָרֶכְךָ אֵל סֶלָה!
ככלות הכל, השפה העברית הייתה משאב ייחודי שאותו יכולים היו היהודים לתרום למורשת הלאומית האמריקנית.
המורשת הזו הייתה מבוססת ממילא על ידי האבות המייסדים הפוריטניים של האומה האמריקנית על התנ"ך, ובמרכזה עמד חזון היציאה מבית עבדים ועליה לארץ המובטחת. ברוח התפיסה ש"מעשי אבות סימן לבנים" (או בלשונם של הפוריטנים, "טיפולוגיה אידיאלית"), "ההגירה הגדולה" לניו אינגלנד, שהחלה בסביבות 1620 ונמשכה כדור, התפרשה להם כחזרה על סיפור יציאת מצרים וכיבוש הארץ.
לתפיסתם, הם יצאו משיעבודה של מצרים, היא אנגליה, והיגרו לכנען הלוא היא אמריקה.
הייעוד שראו לעצמם הפוריטנים היה לבנות בעולם החדש "עיר על ראשו של הר", שעיני כל העולם יהיו נשואות אליה. בחזונם זו הייתה מהדורה חדשה של ציון שבנו היהודים בארץ שהובטחה להם. מתוך כך, לתפיסתם, "בני ניו אינגלנד דומים ליהודים, דומים ככל שניתן לדמות;" כדברי שורות של שיר פופולרי שכתב המתיישב פיטר פולג'ר (סבו של בנג'מין פרנקלין מצד אמו), עוד במאה ה-17.
לא היה אם כן צורך ביהודים כדי להביא את מורשת התנ"ך כמנחה לציון יובלה של ארה"ב. אבל את שפת התנ"ך דווקא כן.
אלא שכאן מתעוררת בעיה.
אנגלית אמנם מעולם לא נקבעה או נחקקה כשפה הרשמית של ארה"ב, אבל ריבוי-שפות לא נתפס באותו זמן כמאפיין רצוי של הלאומיות האמריקאית. האם לא היה בהדגשת הייחודיות הלשונית של היהודים כדי לפגוע במאמצים הרטוריים של השיר להפגין נאמנות יהודית, פטריוטיות והזדהות עם המולדת המאומצת?
התשובה נראית פשוטה למדי, אם כי היא טומנת בחובה אירוניה. חוקרי העברית באמריקה מסכימים כי רק מספר זעום של יהודים אמריקניים באותה עת – לפני זרם ההגירה הגדול של יהודים ממזרח אירופה–היה להם ידע כלשהו בעברית. העברית, אם כן, לא הוותה איום על חד-הלשוניות האמריקנית.
אך, כאמור, הדבר מעורר תמיהה: אם העברית כמעט שלא הייתה ידועה ליהודי אמריקה, איך היא יכולה הייתה לייצג את מנחתו המיוחדת של יהודה? עד כמה משמעותית, שלא לומר אמינה, הייתה הצהרת השיר כי "רק לשוננו היא כל רכושנו"?
כדרך של תשובה, דומה שיש לפרש את המילה "לשון" באופן רחב וסמלי. מאחר שהשפה נתפסה ככזו שיוצרת, כמו גם מעבירה, את תפיסת העולם של אומה, העברית נחשבה – כפי שהציע החוקר אלן מינץ – ל-DNA התרבותי של העם היהודי, שורש השורשים של תרבותו הלאומית.
מכיוון שארצות הברית הייתה "לאומיות מרוכבת" (מונח שטבע העבד המשוחרר פרדריק דאגלס), או "אומה של אומות" (מונח שטבע המשורר וולט וויטמן), העברית, כייצוג של האומה היהודית, הייתה אבן בניין ולא חוצץ של הפרדה.
לשיר של שרייבר, מעבר לייחודו הנושאי ולייחוד בנימה שלו, יש עוד שני מאפיינים לשוניים בולטים. האחד הוא שהנוסח העברי המקורי הופיע מלכתחילה כשלצדו תרגום לאנגלית. ברוב המקרים תרגום נעשה לאחר הפרסום הראשון, עם חלוף הזמן. הייחוד השני הוא שהשיר נדפס לראשונה לא בספר או בעיתון אלא ככרזה (broadside). הכרזה, שאותה אייר אדולף לשצ'ינסקי, מושקעת מאוד באיכותה הגרפית ובמראה החזותי שלה, שמרמז ללוחות הברית – מצד אחד העברית ומהצד השני האנגלית.
כדי להבין מדוע השיר פורסם דווקא כך, יש מקום להכיר טוב יותר את מחברי הנוסח העברי והאנגלי, ואת המסגרת המוסדית לפרסום השיר. את הנוסח העברי חיבר, כאמור, משה אהרון שרייבר, משכיל עברי מקובנה שבליטא, שהיה תלמידו של סופר ההשכלה הנודע אברהם מאפו והוסמך על ידו כמורה. הוא גם הוסמך כ"חזן"—כלי קודש רב תכליתי–קודם בואו לארה"ב, על ידי הרב הראשי של בריטניה, נתן אדלר. שרייבר שירת בבית הכנסת "שערי תפילה" בניו יורק, שהוקם ב-1839 ושכן אז ברחוב 44. "שערי תפילה" היווה מוקד לאליטה היהודית-אנגלית של העיר, בעוד שהאצולה הספרדית של ניו יורק התרכזה סביב בית הכנסת הראשון באמריקה, "שארית ישראל", שהוקם ב-1654, מועד בואם של ראשוני היהודים לצפון אמריקה מרסיפה שבברזיל.
תרגום השיר לאנגלית נעשה על ידי הרב בפועל של "שערי תפילה", הרב ד"ר פרדריק דה סולה מנדס (1850-1927). פרדריק, שנולד בג'מאייקה שבעולם החדש וגדל באנגליה, היה נצר לשושלות רבנים בולטות של גולי ספרד. הוא למד באוניברסיטת לונדון, סיים את הדוקטורט באוניברסיטת הלה בגרמניה ולמד בבית המדרש לרבנים הנודע של ברסלאו. הוא הוסמך בלונדון על ידי החכם בנימין הארטום, והוזמן לשרת ב"שערי תפילה" בניו יורק זמן קצר אחר כך. גם אחיו, הנרי (חיים) פריירה מנדס שימש כרב בניו יורק, בקהילת "שארית ישראל", ותחת הנהגתו הקהילה הלכה והתחברה לאורתודוכסיה האירופית. פרדריק, לעומתו, שהוכתר רשמית כרב של "שערי תפילה" ב-1877, הוביל בה שינויים הדרגתיים, שהפכו אותה לבסוף לקהילה רפורמית. שינויים אלה היו ככל הנראה הסיבה לכך ששרייבר עזב את שערי תפילה והפך לרב בקהילות המחזיקות במסורת, בניו יורק ובבלטימור.
היה אם כן פער ניכר במוצאם ובבית גידולם של המחבר והמתרגם, ולא ייפלא שיש גם דגשים שונים מאוד בין שיר יובל המאה לעצמאות ארה"ב לבין תרגומו. עם זאת, יתכן ששרייבר ומנדס חברו ביצירת השיר מתוך שירותם המשותף ככלי קודש באותו בית כנסת. יש מקום לשער שהשיר נועד לשמש, באמצעות הדפסתו ככרזה, כחלק מסדר התפילה בבית הכנסת שלהם אולי במסגרת תפילה חגיגית ברביעי ליולי או בסביבתו.
ואכן, מתכונת השיר היא של שיר הלל חגיגי, שבה הקהל מגיב לקריאה של מוביל התפילה על ידי טקסט משלו, בקריאה סירוגית. הן בעברית והן באנגלית הבתים מחולקים לשניים, כשהחלק השני מיועד להיאמר על ידי "מקהלה" ”Chorus”. יתרה מזו, הבית האחרון מסתיים ב "תפילה".
המאפיין השני של הפרסום, הדפסת השיר ככרזה ולא כמרכיב בכתב עת או בספר, מעוררת מצידה שאלות לגבי ההתקבלות שלו. עד כמה הוא היה פופולרי? איזו מידה של תשומת לב ועניין מצטבר יכולה הייתה ליצור כרזה, שהיא מטבעה אפמרלית?
על פניו, פרסום השיר ככרזה (broadside) – ולא בעיתון או בספר – היה אמור להגביל את תפוצתו. ואכן, למרות ייחודיותו ההיסטורית, הדורות הבאים התעלמו מהשיר כמעט לחלוטין. הוא נדפס מחדש פעם אחת, בשנת 1900, במסגרת סקירה אקדמית נידחת של ספרות עברית חדשה באמריקה, סקירה שנקברה מצידה בתוך קובץ מאמרים של ה-JTS (בית המדרש לרבנים באמריקה). השיר גם מעולם לא זכה לניתוח אקדמי מפורט.
עם זאת, לפי ניסיון העבר במחקר הדפוס, התמונה עשויה להיות הפוכה לגמרי: שהכרזה זכתה לתפוצה רחבה בזמן פרסומה. המפתח להיפותזה זו טמון בעובדה שעל פי הידוע לנו, רק שני עותקים של כרזה מרשימה זו שרדו עד ימינו. עותק אחד שמור באוספים של בית המדרש לרבנים באמריקה (JTS) בניו יורק – אחת מספריות היודאיקה המקיפות בעולם, במיוחד לפריטים בעלי עניין יהודי-אמריקאי. העותק השני נמכר לפני יותר מעשור במכירה פומבית, שם הוא גרף תמורה של עשרים אלף דולר.
כעת, לפי אותו כלל אצבע המנוגד לאינטואיציה, ככל שמהדורת הדפוס גדולה יותר, כך נוטים לשרוד ממנה פחות עותקים (ולא רק באופן יחסי אלא גם באופן מוחלט). זאת משום שעותקים זולים בייצור המוני—דוגמת עיתוני החינם של ימינו—נשמרים פחות בהרבה מאשר, למשל, מהדורות יוקרה מוגבלות וממוספרות. לכן, במקרה זה, עצם נדירותם של העותקים ששרדו עשוי דווקא לשמש כראיה לתפוצתו הרחבה של המסמך כאשר הופיע לראשונה. אלא שזו השערה בלבד, ואנחנו לא באמת יודעים אל נכון על תפוצת הכרזה.
די לנו בכך שיש שני עותקים ששרדו והגיעו לידינו, ומהם אפשר ללמוד על תפיסה יהודית שרואה בארה"ב בשורה של חופש ודרור, אהבה וחירות בעולם חדש.
לסיום, נחזור למבט אחרון במילות השיר, במקרה זה, לצירוף לשוני המופיע בו, שמצביע על צירוף מקרים ספרותי. שרייבר כתב בשירו שלקראת יובל העצמאות "עין כל צופיה פילאדעלפיה!!" יש כאן שילוב מרים גבה של המשלב המקראי ששירת ההשכלה הרבתה לעשות בו שימוש, עם שמה של עיר מודרנית בארה"ב. שרייבר מפעיל את המפגש הדיסוננטי הזה בשורות שיר רבות—בין השאר הוא יחזור על כך בשורה "עיר יפה-פיה פילדלפיה".
פילדלפיה הייתה המקום שבו הוכרזה העצמאות ונכתבה החוקה. שם צלצל פעמון החירות שבישר על חופש, על פי הכתובת מספר ויקרא שחקוקה עליו: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה".
בלשונו של שיר יובל המאה:
יובל היא לנו !
כי אל גאלנו;
ויקרא הדרור!
אל-כל דור ודור.
שירת ההשכלה הרבתה לצטט מן התנ"ך.
אבל העין הצופיה המופיעה בהיגד "עין כל צופיה פילאדעלפיה" איננה צירוף מקראי מובהק. הפסוק עם הקרבה הרבה ביותר לצירוף הזה הוא מישעיהו (נב ח) "כל צופיך נשאו קול יחד ירננו כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון"—יש בפסוק צופים ויש בו עין ושרייבר משלב אותם ל"עין צופיה". שנתיים אחרי יובל המאה לעצמאות ארה"ב ישתמש משורר עברי אחר, שמן הסתם לא הכיר את שירו של שרייבר, בצירוף "עין צופיה".
ב"התקווה" של נפתלי הרץ אימבר, כמו בפסוק בישעיהו, העין צופיה לציון. ב"מנחת יהודה" של שרייבר ארץ הקודש כלל לא מוזכרת: ארה"ב, ביום חגה, היא חזות הכל.
