סתיו 1927. אחד מגדולי הרבנים במזרח אירופה מתעניין ברווחתה של אלמנה שלא פגש מעולם.
חורף 1942. אלמנה צעירה בלי ילדים נשלחת יחד עם תושבי דווינסק שבלטביה לגיא ההריגה בעמקי הרייך הנאצי. היא לא הייתה אמורה להיות שם.
פברואר 1948. מוכר ספרים ירושלמי כורע על המדרכה ספוגת הדם של רחוב יפו ואוסף דפים חרוכים של ספרים שעמדו עד אתמול על מדפי חנותו הקטנה.
שנים רבות אחרי האירועים הללו, סיפורי חייהם של השלושה נשזרים יחד בצורת מכתבים מתויקים בקפידה באחד מארכיוני הספרייה הלאומית.
מוכר הספרים
ב־22 בפברואר 1948 הרעיד פיצוץ עז את רחוב בן־יהודה שבמרכז ירושלים. משאית תופת החריבה שלושה בניינים, וכשישים בני אדם נרצחו. למחרת האסון נראה אדם כורע בין ההריסות, אוסף דפים חרוכים ומוכתמים בדם מתוך מה שנותר מחנות הספרים "דרום".
היה זה בעל החנות עצמו – מיכל יצחק רבינוביץ.
רבינוביץ נולד בשנת 1879 בעיירה מיר, בתחומי האימפריה הרוסית. מאז ומעולם הוא היה איש של מילים. כבר בנעוריו נודע כעילוי, למד בישיבות טלז וסלובודקה והוסמך לרבנות, ובה בעת היה מן הראשונים שהצטרפו לתנועה הציונית, ומאמרים פרי עטו פורסמו בעיתונות העברית המזרח-אירופאית.
לאחר נישואיו עבר למינסק, שם החל לעסוק במסחר ספרים, חדשים ועתיקים, בחנותו של חמיו, מאיר היילפרין. אבל הספרים לא היו סתם "סחורה", ועד מהרה החנות הפכה למרכז תרבותי חי ותוסס, ששאב אליו צעירים ומשכילים מכל הסביבה. בשעות בהן לא היה בחנות היה רבינוביץ פעיל במספר ארגונים יהודיים וציוניים, פעילות אשר הביאה שוב ושוב למעצרו, ולבסוף גם לפיטוריו ממשרתו כמרצה בבית המדרש הממשלתי למורים יידיים.
בשנת 1925, חודשים אחדים לאחר פטירת רעייתו, עלה לארץ ישראל עם שלוש בנותיו והשתקע בירושלים. בדרך לא דרך הוא הצליח להביא מרוסיה את ספרייתו הפרטית, אוסף מרשים של כתבי יד וספרים נדירים שהיווה את הבסיס לבית המסחר לספרים "דרום" שפתח ברחוב בן־יהודה. ההשראה לשמה של החנות החדשה הגיעה מהמאמר התלמודי "הרוצה להחכים ידרים", והיא הציעה לירושלמים מבחר מרשים של ספרים, ישנים וחדשים, והציגה ספרי קודש לצד ספרי קריאה והשכלה.
כמו במינסק, החנות הפכה עד מהרה למוקד עלייה לרגל לחכמים, סופרים ואנשי רוח, ורבינוביץ עצמו התערה בחיי התרבות והספרות של היישוב. הוא מסר שיעור קבוע ברמב"ם בשבתות בבית הכנסת ישורון, הרצה ברדיו "קול ירושלים" במגוון רחב של נושאים, היה פעיל במגוון ארגונים, ובין היתר, בחברת "מקיצי נרדמים", הפועלת עד ימינו להוצאת מהדורות מדעיות של ספרי יסוד וכתבים נדירים מארון הספרים היהודי.
ירושלמי אחד בשם ש"י עגנון, שהיה מיודד עימו, הספידו במילים אלה:
"ר' מיכל רבינוביץ עליו השלום למדן מופלג היה, ובקי בכל חדרי תורה היה. לא היה דבר של תורה שלא נתעסק בו. ספרים ישנים וספרים חדשים היו פתוחים לפניו תמיד בכל עת ובכל שעה… אף הוא חידש חידושי תורה אבל לא העלה אותם על הכתב… אמרתי לו כתוב דבריך בספר ופרסם אותם בדפוס. הושיט ידו כלפי כל הספרים שמילאו את האצטבאות שבחנותו והראה לי עליהם, כאדם שאומר: מי אני שאבוא אחריהם."
כדמות ייחודית שרגלו האחת הייתה נטועה בעולם הישיבות הליטאי והשנייה בעולם ההשכלה והציונות, ניהל רבינוביץ בחייו תכתובת ענפה עם רבנים, סופרים ואנשי רוח מרחבי העולם היהודי. ארכיונו הופקד בספרייה הלאומית בידי בנותיו בשנת 1985, והוא פותח חלון נדיר אל חייהם, מחשבותיהם והתמודדויותיהם של אנשי התקופה.
הרב
אחת הדמויות המרכזיות במכתביו של רבינוביץ היא דמותו של הרב יחזקאל אברמסקי, מגדולי רבני ליטא, אשר שימש לימים ברבנות בלונדון ובירושלים. המכתבים עוסקים בעיקר בהבאתם לדפוס של ספריו של הרב אברמסקי "חזון יחזקאל" על ידי רבינוביץ, ובמאמצים להסדיר את יציאתו מרוסיה הקומוניסטית, שבה חש מבודד ומנותק מעולם התורה, ובה נשקפה סכנה אמיתית, אם לא לחייו לפחות לחירותו.
"הלא חנותך היא משמשת גם שם לבית ועד לחכמים וליודעי תורה", כתב הרב אברמסקי לרבינוביץ במכתב משנת 1928 השמור בספרייה הלאומית, "ובודאי הקשיבו שם אזניך דעות שונות אודות ספרי "חזון יחזקאל". ואנכי היושב בדד ויחידי בד' אמות של תורה, רוצה אני לדעת אם יש דורשים את עבודת הקדש הזאת שהיא משאת נפשי לשבח? ואם דורשים אותה לגנאי מאיזה טעם ומאיזה מבט דבריהם נאמרים? […] ואולי לא זכה ספרי כלל לתשומת לב מצד חכמי ארץ ישראל? כי רע מהם, מהמשבחים והמבקרים, הוא זה שאינו מעיין כלל. […] סלח נא לי, ידידי, אם הלאתיך הפעם בדברי, אין לי פשוט עם מי להחליף דברים בנידון זה ושפכתי את שיחי לפניך. הלא אתה היית היחיד והמיוחד להתענין בעבודתי."
כאשר גברו הרדיפות מצד השלטון הקומוניסטי, ביקש הרב אברמסקי לעזוב את רוסיה. רבינוביץ השתדל למענו בקרב ראשי המושבה פתח תקווה, שביקשו באותם ימים למנות רב חדש. במסגרת ההתכתבות אודות מאמצים אלו נחשף באחד המכתבים רגע אנושי, צובט לב: הרב אברמסקי מבקש לברר אצל מנהיגי המושבה אודות מצבה של אלמנת הרב הקודם, הרב ישראל אבא ציטרון (העתק המכתב ששלח הרב אברמסקי למנהיגי המושבה צורף למכתבו אל מיכל רבינוביץ):
"נעים יהיה לי לדעת עד כמה מבוסס הוא המצב של הרבנית אלמנת הרב המנוח ז"ל. אמנם לבי סמוך ובטוח ברוחכם הנעלה ובטוב לבכם, שבודאי גמלתם חסד עם החיים והמתים. […] בודאי הואלתם ידידי היקרים להרגיע את רוחה בנידון זה, שלא תצטרך ח"ו לדאוג באלמנותה לקיומה. והי' כאשר אדע גם אני פרטי הענין הזה כי בטוב הוא תהי' נחת רוחי שלמה."
הרבנית האלמנה
הרב ישראל אבא ציטרון (קטרוני), נולד בדווינסק ולמד בילדותו ב"חדר" ובבית הספר העממי, במקביל. בגיל 14 הוא עזב את בית הוריו והלך ללמוד בישיבות טלז ו-וולוז'ין. כשחזר, נשא לאישה את רחל, בתו של הרב יוסף רוזין שנודע בכינוי "העילוי מרוגאצ'וב". למרות שעמדו בפניו הצעות לכהן ברבנות בערים גדולות באירופה בחר בשנת 1911 (תרע"א) להתיישב דווקא במושבה הקטנה פתח תקווה, באומרו "מוטב להיות רב בכפר קטן בארץ-ישראל מבכרך גדול בחוץ-לארץ".
הרב ציטרון כיהן כרבה של פתח תקווה במשך כשבע עשרה שנה, ונפטר במפתיע בשנת 1927, כשהוא בן ארבעים ושש בלבד. לו ולרעייתו רחל לא היו ילדים, ולפיכך, על פי ההלכה היהודית, נדרשה רחל ל"חליצה" מאחד מאחיו על מנת שתוכל להינשא מחדש.
אבל כאילו לא די היה בכאב עקרותה ומותו של בעלה, האחים סרבו לחלוץ אותה. שניהם נטשו את דרך היהדות: האחד התנצר והשני, שלא האמין ולא קיים אורח חיים דתי כלל, התגורר ברוסיה הבולשביקית. הם אולי לא הסכימו על הרבה, אבל בדבר אחד הם היו תמימי דעים: הם התנגדו לטקס החליצה הדתי.
כך נותרה הרבנית האלמנה עגונה, ללא אפשרות להינשא מחדש וללא מקור פרנסה.
כששמע הרב אברמסקי על פטירתו של הרב ציטרון, נכמרו רחמיו על אלמנתו, ולפני הכל, רצה לוודא כי הגעתו לשמש כרב עיר לא תפגע בתמיכת הקהילה בה.
סוף דבר
מינויו של הרב אברמסקי לרב המושבה פתח תקווה לא יצא לבסוף אל הפועל. השלטונות הסובייטיים סירבו להעניק לו אשרת יציאה, והוא נאסר באשמת "פעילות אנטי־סובייטית" (כלומר: רצון לעלות לארץ ישראל). לאחר מאמצים רבים ולחצים שהופעלו מכל הקשת הדתית של העולם היהודי – החל מהרב חיים עוזר גרודזנסקי ועד חיים נחמן ביאליק – שוחרר הרב אברמסקי, בתנאי שיעזוב את ברית המועצות לצמיתות. תנאי השחרור היו מקובלים על כולם.
הרב אברמסקי הוגלה ללטביה, ורק לאחר חודשים ארוכים הצטרפו אליו אשתו ושניים מילדיו. שני בניו הבכורים נותרו מאחור לעוד שנים רבות, כאב שתועד במכתבים רבים שכתב הרב למיכל רבינוביץ ואשר שמורים גם הם בארכיון. בחורף 1931 השתקע הרב אברמסקי בלונדון ושימש שם ברבנות כעשרים שנה. רק בשנת 1951, לאחר פרישתו לגמלאות, עלה לארץ והתיישב בירושלים.
הרבנית ציטרון נשארה עגונה עד סוף ימיה. פרשת החליצה עוררה פולמוס הלכתי הנוגע לכשרותה של חליצה המבוצעת על ידי משומד או אתיאיסט. לאחר מות בעלה המשיכה הרבנית ציטרון להתגורר בפתח תקווה והתפרנסה מפנסיה זעומה שהעניק לה ועד המושבה. בהמשך היא החליטה להוציא לאור את כתבי בעלה, ואת כתבי אביה, "הרוגאצ'ובר". לשם כך היא חזרה בשנות השלושים ללטביה והשתקעה בעיר בה נישאה ואותה עזבה יחד עם בעלה שנים רבות לפני כן, דווינסק.
במהלך שנת 1941 הוצאו מרבית יהודי העיר להורג ביער פוגליאנקה, ובחורף 1942 אספו הנאצים את שארית הפליטה שנותרה בגטו והוציאו גם אותם להורג. בין ההרוגים הייתה גם הרבנית רחל ציטרון.
בעל הארכיון בו נשמרו המכתבים, מיכל רבינוביץ, התקשה להתאושש לאחר הפיגוע שהחריב את חנותו. כוחותיו לא עמדו לו לשקם את החנות ולהתחיל מחדש, והוא הלך לעולמו בצער רב מקץ מספר חודשים. לאחר פטירתו התברר שרבינוביץ שמר את ספריו היקרים ביותר בביתו שבשכונת רחביה, ובנותיו החליטו לתרום את הספרים הללו, כמו גם את הארכיון שלו, לספרייה הלאומית. עשרות שנים לאחר מותו הנציחה עיריית ירושלים את רבינוביץ' ואת חנות הספרים המיתולוגית שלו, וקראה לסמטה הסמוכה רחוב דרום.
סיפוריהם של מיכל רבינוביץ, הרב אברמסקי והרבנית ציטרון שזורים זה בזה במכתבים, במסמכים ובדפים שנשמרו בארכיון אחד. ארכיון זה, המצוי כיום בספרייה הלאומית, מאפשר לנו לשוב ולפגוש את בני האדם שמאחורי האירועים ההיסטוריים, את רגשותיהם ואת מאבקיהם היומיומיים – בקולותיהם, במילותיהם ובכתב ידם.
ארכיון מיכל יצחק רבינוביץ נמצא בתהליכי קטלוג וסריקה בספרייה הלאומית, וחלקים גדולים ממנו סרוקים ופתוחים לציבור הרחב באמצעות אתר הספרייה הלאומית.
