שני דגלים מתנוססים ברוח הקלה מעל לראשיהם של המוני בני האדם הגודשים את רחובות ברלין. הם עליזים, נרגשים לקראת האירועים הקרובים. האם שילוב הסמלים מעל ראשיהם מטריד אותם? האם מי מהם נחרד למראה דגל חמשת הטבעות האולימפי לצד צלב הקרס הנאצי?
ברלין, 1936.
כמעט חמש שנים קודם לכן, נבחרה בירת גרמניה לארח את המשחקים האולימפיים של 1936. זו הייתה מעין מחוות פיוס שהגישו מדינות אירופה לאחותן הגאה שהובסה והושפלה על ידן זה לא מכבר בתום מלחמת העולם הראשונה. השנה הייתה 1931, ולמרות שהמפלגה הנאצית כבר הייתה בעלת כוח משמעותי בגרמניה, איש באירופה לא צפה את הבאות.

ב-1936 הכל כבר נראה אחרת. גרמניה נשלטה על ידי הנאצים ותורת הגזע כבר לא הייתה רק ערימות של טקסטים מעוררי חלחלה, אלא מדיניות מעשית. מחנות ריכוז הוקמו, חוקים גזעניים נחקקו, שלטי "אין כניסה ליהודים ולכלבים" נתלו. דמם של היהודים הותר והם הודרו מהמרחב הציבורי שכלל, בין השאר, את כל קבוצות, נבחרות ומגרשי הספורט הרשמיים.
לפי חוקי נירנברג שנחקקו בשנה שקדמה לאותה אולימפיאדה – יהודי לא יכול להיות אזרח גרמני, ולפיכך גם לא יכול, כמובן, לייצג את גרמניה בתחרויות ספורט כלשהן.
ככל שהשמועות על מה שקורה בגרמניה של היטלר הלכו והתפשטו ברחבי העולם, גברו הקריאות, בעיקר בארצות הברית, להעביר את האולימפיאדה למדינה אחרת, או לפחות להחרים את המשחקים האולימפיים בסבב זה.
לרגע אחד הרעיון הזה השתלב עם דעתו של היטלר עצמו – הוא חשב שלארח את האולימפיאדה זה רעיון גרוע, שלא משתלב עם האידיאולוגיה הפשיסטית שיצר. איך ייתכן שגרמניה תארח אירוע שאינו טהור? אירוע בו עלולים ספורטאים ארים, בהירי שיער ועיניים, למצוא את עצמם מובסים על ידי תתי אדם שחורים, יהודים או הומוסקסואלים?
אבל שר התעמולה יוזף גבלס, האיש שלא בחל באף פרקטיקה כל עוד היא משרתת את האינטרס הנאצי, שכנע אותו אחרת. האולימפיאדה יכולה להיות הזדמנות פז כדי להוכיח לעולם המערבי שגרמניה היא מדינה שאפשר לבטוח בה. מדינה נאורה, שכל הדברים הרעים שמספרים עליה מעל דפי העיתונים הם שקר וכזב. מדינה שבסופו של דבר המדינות החופשיות תשמחנה לתת לה, ולא לקומוניסטים, לשלוט במרחבי המחיה עצומים של מזרח אירופה.
הגרמנים יצאו לדרך. הם תיכננו והקימו את הכפר האולימפי המפואר ביותר שהוקם עד אז בהיסטוריה של האולימפיאדות בעידן המודרני, ושיפצו ובנו מתקנים שנדרשו לענפי התחרות השונים ברמה שלא נראתה עד אז, כשגולת הכותרת היא האיצטדיון המרכזי של התחרות, שהכיל 110,000 מקומות.
לצד המאמצים הללו הם נדרשו לשכנע את העולם, ובעיקר את ארצות הברית, לא להחרים את האירוע הקרוב. המשלחת האמריקאית הייתה המשלחת הגדולה והחשובה בעולם. אם היא תחרים את המשחקים האולימפיים, או יותר גרוע – תכריז על משחקים אולימפיים חלופיים – כל המאמץ הגרמני ירד לטמיון.
מכונת התעמולה הנאצית, שכבר הייתה משומנת מספיק ועמדה להשתכלל עוד, החלה לעבוד על תכנית פעולה שכללה שלושה נתיבים עיקריים: "ניקוי" העיר ברלין מסממני דיכוי שלא היו קלים לעיכול בעולם שהתיימר להיות ליברלי, בחירת נציג גרמני עם דם יהודי להשתתפות במשחקים, והנתיב הבוטה ביותר – הזמנת משלחת אולימפית מארץ ישראל שתשתתף בתחרויות לצד שאר מדינות העולם.
מי שהוזמן לחזות במו עיניו בברלין "הנקיה", "המחודשת", היה נשיא הועד האולימפי האמריקאי, אוורי בראנדג'. בראנדג' לא היה אגוז קשה יותר מדי עבר הנאצים, הוא מלכתחילה היה ממתנגדיו הגדולים ביותר של ניסיון החרם האמריקאי, ולא היסס להביע את דעתו כי היהודים מגזימים בכוונה, ושבכלל מדובר במזימה שלהם לפגוע ברוח האולימפית העולמית.

גם אם הקהל היה שבוי מראש, הגרמנים לא השאירו דבר ליד המקרה, או לידיו של איזה עיתונאי אוהב יהודים שישתרבב בטעות לאירוע. כל השלטים האוסרים על כניסת יהודים למקומות ציבוריים, הוסרו. היומון הנאצי "דר שטימר" לא נמכר בדוכני העיתונים, הנוער ההיטלראי צווה שלא לשיר שירים בעלי אופי גזעני, ברים ומועדוני הומוסקסואלים שנסגרו בשנים האחרונות, נפתחו מחדש באופן מסביר פנים והמשטרה הונחתה שלא לפגוע במרחב הציבורי ביהודים, בצוענים או בהומוסקסואלים.
לא היה מדובר, כמובן, בחשבון נפש או שינוי מדיניות קבוע. במרחב שמחוץ לברלין, זה שלא אמור להיחשף למצלמות עיתונאי העולם, הכל המשיך להתנהל כרגיל. בדכאו ובמחנות הריכוז האחרים המשיכו להעביד בפרך, יהודים, צוענים ושאר אוכלוסיות ש"טימאו" את המרחב הארי הטהור, להתעלל בהם ולרצוח אותם בדם קר. אבל ברלין עצמה, בדמיון מצמרר להפקה דומה שתתבצע עוד שנים מספר בגטו טרזיינשטאט – התהדרה לכמה רגעים בנוצות של סובלנות ושוויון.
בראנדג' חזר לאמריקה ופסק – מצב היהודים בגרמניה סביר לגמרי, וכל הרעש והקריאות לחרם – מיותרות.
זה היה האות להפעלת השלבים האחרים בתוכניתו של גבלס.
הלנה מאייר הייתה עלה התאנה היהודי של היטלר. בתחילה הפיהרר איים לבטל את האולימפיאדה כליל אם יהודי כלשהו ייצג את גרמניה, אבל אז ראשי הוועד האולימפי הגרמני הציגו את הסייפת המוכשרת. הצעירה החצי יהודיה הייתה הסרינה ויליאמס של גרמניה בשנות העשרים של המאה העשרים. באולימפיאדת 1928 היא זכתה במדליית זהב, ולמרות שחזרה מלוס אנג׳לס ב 1932 בלי מדליה, היא עדיין הייתה נערצת מאד, והיה ברור שרמתה המקצועית מזהירה. הפרט החשוב שהיטה את הכף לטובתה – היא לא הייתה יהודיה ״ממש״. רק אביה היה יהודי. אמה הייתה ארית והיא עצמה ניהלה אורח חיים חף מכל סממן יהודי, שכלל הצהרות פומביות שאינה רואה את עצמה כיהודיה. כתוספת מבורכת – היא החזיקה בגאווה במראה ״ארי״ מושלם. אתלטית בלונדינית, גבוהה וירוקת עיניים – היא יכולה הייתה להיות המודל המושלם לאיך אישה גרמניה צריכה להיראות בזמן שלטון הרייך השלישי.

היטלר אישר את בחירתה, ואף התיר את קיומו של ״מחנה אימונים״ לספורטאים יהודיים שממנו, באופן לא מפתיע כלל, אף אחד לא יצא עם הישג מספיק לייצוג אולימפי.
אחרי שהמרחב הציבורי בברלין עוצב מחדש, והמשלחת הגרמנית התהדרה בעלה תאנה בצורת סייפת מרשימה. הגיע הזמן לחלק השלישי של התוכנית.
כדי שהתמונה תהיה מושלמת, גבלס היה צריך להביא לאולימפיאדה משלחת יהודית לתפארת.
הוועד האולימפי הארץ ישראלי הוקם בשנת עליית הנאצים לשלטון – 1933. כעבור שנה הוא קיבל את הכרת הוועד האולימפי הבינלאומי ובתחילת 1935 התקבל כשותף בעל זכויות מלאות.
על ההישג הזה, העיב ענן כבד של תהיות: איך התקבל גוף, שעדיין לא היה שייך למדינה ריבונית, למועדון היוקרתי, ומדוע דווקא בעיתוי הזה? האם ידו של המשטר הנאצי, שרצה להציג לראווה אירוח של משלחת שרוב חבריה יהודים, תחת דגל הכחול לבן, היא שבחשה בקדירה?
כך או כך, בקשה רשמית להשתתפות משלחת מטעם הוועד האולימפי הארץ ישראלי באולימפיאדת ברלין הונחה על שולחנו של פרדריק קיש, יו"ר הועד.
הבקשה הגיעה בצינורות דיפלומטיים – ד"ר תיאודור ליוואלד, נשיא הוועדה המארגנת בברלין, שלח את הבקשה לד"ר היינריך וולף, הקונסול הכללי של גרמניה הנאצית בארץ ישראל. היום זה נשמע מוזר מאד, אבל עד לשנת 1939 פעלה בירושלים, במלון פאסט קונסוליה נאצית. היינריך וולף לא היה נאצי נלהב, בלשון המעטה, וסירב בתחילה להניף את הדגל עם צלב הקרס בקונסוליה. אבל הוא נאלץ בסופו של דבר ליישר קו עם השלטונות.
כשקיבל וולף את ההזמנה, הוא לא התאפק ואמר לליוואלד את דעתו: אין סיכוי שהיהודים ישתתפו באולימפיאדיה בברלין, "ואינני חושב שיש צורך להסביר לך את המניעים" הוא חתם.
בינתיים החלו העיתונים העבריים בארץ ובעולם לדווח על המגעים הללו, והדיון הציבורי התפוצץ. טענות קשות הופנו לקיש, יו"ר הועד האולימפי בישראל, על כך שלא דחה את ההזמנה על הסף.
רק לאחר שפורסמו חוקי נירנברג בשנה שלאחר מכן, סרב קיש סופית בשם הועד האולימפי, בטענה החלושה כי ספורטאי הועד הארץ ישראלי עדיין לא מוכנים להתמודדות אולימפית.
לטענתו, הוא חשש כי דחייה מוחלטת ובוטה של ההצעה תפגע ביהודי גרמניה, אבל יהודי ישראל והעולם לא התרשמו.

ב-1 באוגוסט 1936, נפתחו באופן רשמי המשחקים האולימפיים בברלין. עשרות אלפי הצופים צרחו כאיש אחד "זיג הייל" כשהיטלר עלה ליציע הכבוד. ספירידון לואיס, היווני שזכה במדלית זהב באולימפיאדת אתונה, הראשונה מאולימפיאדות העת החדשה, הגיש לפיהרר ענף של עץ זית. חברי המשלחת האוסטרית, ומשלחות אירופאיות נוספות הצדיעו במועל יד כשעברו לידו. האמריקאים "רק" הסירו את כובעיהם במחוות כבוד שלטענתם מאוחר יותר הייתה "מינימלית".
גרמניה הנאצית הוצגה לראווה במלוא כוחה, מול עיני העולם כולו.
כשהלנה מאייר עלתה על הפודיום לאחר זכייתה במדלית כסף (לצידן של שתי סייפות יהודיות אחרות שזכו בזהב ובארד), היא לבשה את מדי המשלחת הרשמיים שכללו את צלב הקרס בחזית, והצדיעה במועל יד.
האמריקאים, במחווה שנויה במחלוקת עד מאד כלפי מארחיהם הגרמנים, העלימו ממשלחתם את שני היהודים האחרונים שנשארו בה, והעלו על המגרש במירוץ השליחים רצים אחרים במקומם. ג'סי אוונס, הרץ השחור שהיה הכוכב הבלתי מעורער של אותה אולימפיאדה, אפילו לא בא בטענות להיטלר, שלדבריו ראה בו "איש של כבוד", בשונה מרוזוולט, שכלל לא טרח להזמינו לבית הלבן לאחר זכייתו.
אבל ספורטאים יהודים ייצגו מדינות אחרות, וזכו בשלל מדליות, למגינת ליבם של הנאצים.
עם תום האולימפיאדה, חזרה מכונת ההשמדה הנאצית לעבודה ביתר שאת. ברלין רושתה שוב בכרזות נאצה נגד היהודים, אבל מהר מאד האיסור על כניסה למקומות ציבוריים או קריקטורות מעליבת בעיתונים הפכו לבעיה הקטנה ביותר של יהודי גרמניה, ואז של יהודי אירופה כולה.
שתי האולימפיאדות הבאות – זו של 1940 וזו של 1944 – לא התקיימו, שכן העולם היה עסוק בניסיון לעצור את אותה גרמניה שאירחה אותם יפה כל כך ב-1936. באולימפיאדה הראשונה לאחר סיום המלחמה בשנת 1948, גרמניה לא הורשתה להשתתף, ובארץ ישראל היו עסוקים בעניינים קיומיים יותר, אבל השתתפו בה יותר מ-70 ספורטאים יהודיים שייצגו 20 מדינות.
בין הספורטאים היהודיים באולימפיאדה זו היה גם השחיין היהודי-צרפתי אלפרד נקש. שלוש שנים לפני כן הוא שוחרר ממחנה הריכוז אושוויץ, בו נרצחו אשתו וביתו.
רק בשנת 1952, בהלסינקי, הונף סוף סוף הדגל הכחול הלבן בראש משלחת ספורטאים ישראלית עצמאית.