למה רצה היטלר משלחת יהודית באולימפיאדה הנאצית? 

אולימפיאדת ברלין, 1936, הייתה אירוע ספורט בינלאומי שנוצל על ידי היטלר למפגן ראווה אימתני. הוא רצה להראות לעולם את גרמניה הארית שקמה לתחייה, זו שמצדיעה במועל יד וצורחת "הייל" במלוא גרונה. ובכל זאת, אתלטים יהודים השתתפו בתחרויות, ואף נשלחה הזמנה למשלחת אולימפית ארץ-ישראלית, שתצעד תחת הדגל הכחול לבן. מה עשתה גרמניה הנאצית כדי להכשיר את אירוע הספורט הגדול בעולם? מה רצו הגרמנים באמת? ואיך ההצעה לשלוח משלחת ארץ ישראלית למלתעות הרייך השלישי התקבלה ביישוב היהודי בארץ?

1

היטלר מגיע לטקס הפתיחה של אולימפיאדת ברלין, 1936. הארכיון הפדרלי הגרמני

שני דגלים מתנוססים ברוח הקלה מעל לראשיהם של המוני בני האדם הגודשים את רחובות ברלין. הם עליזים, נרגשים לקראת האירועים הקרובים. האם שילוב הסמלים מעל ראשיהם מטריד אותם? האם מי מהם נחרד למראה דגל חמשת הטבעות האולימפי לצד צלב הקרס הנאצי? 

ברלין, 1936. 

כמעט חמש שנים קודם לכן, נבחרה בירת גרמניה לארח את המשחקים האולימפיים של 1936. זו הייתה מעין מחוות פיוס שהגישו מדינות אירופה לאחותן הגאה שהובסה והושפלה על ידן זה לא מכבר בתום מלחמת העולם הראשונה. השנה הייתה 1931, ולמרות שהמפלגה הנאצית כבר הייתה בעלת כוח משמעותי בגרמניה, איש באירופה לא צפה את הבאות. 

Sm 2013 7779dfhb Enhanced
רחובות ברלין מעוטרים לכבוד המשחקים האולימפים, 1936. תצלום עיתונות G.m.b.H

ב-1936 הכל כבר נראה אחרת. גרמניה נשלטה על ידי הנאצים ותורת הגזע כבר לא הייתה רק ערימות של טקסטים מעוררי חלחלה, אלא מדיניות מעשית. מחנות ריכוז הוקמו, חוקים גזעניים נחקקו, שלטי "אין כניסה ליהודים ולכלבים" נתלו. דמם של היהודים הותר והם הודרו מהמרחב הציבורי שכלל, בין השאר, את כל קבוצות, נבחרות ומגרשי הספורט הרשמיים. 

לפי חוקי נירנברג שנחקקו בשנה שקדמה לאותה אולימפיאדה – יהודי לא יכול להיות אזרח גרמני, ולפיכך גם לא יכול, כמובן, לייצג את גרמניה בתחרויות ספורט כלשהן. 

ככל שהשמועות על מה שקורה בגרמניה של היטלר הלכו והתפשטו ברחבי העולם, גברו הקריאות, בעיקר בארצות הברית, להעביר את האולימפיאדה למדינה אחרת, או לפחות להחרים את המשחקים האולימפיים בסבב זה. 

לרגע אחד הרעיון הזה השתלב עם דעתו של היטלר עצמו – הוא חשב שלארח את האולימפיאדה זה רעיון גרוע, שלא משתלב עם האידיאולוגיה הפשיסטית שיצר. איך ייתכן שגרמניה תארח אירוע שאינו טהור? אירוע בו עלולים ספורטאים ארים, בהירי שיער ועיניים, למצוא את עצמם מובסים על ידי תתי אדם שחורים, יהודים או הומוסקסואלים? 

אבל שר התעמולה יוזף גבלס, האיש שלא בחל באף פרקטיקה כל עוד היא משרתת את האינטרס הנאצי, שכנע אותו אחרת. האולימפיאדה יכולה להיות הזדמנות פז כדי להוכיח לעולם המערבי שגרמניה היא מדינה שאפשר לבטוח בה. מדינה נאורה, שכל הדברים הרעים שמספרים עליה מעל דפי העיתונים הם שקר וכזב. מדינה שבסופו של דבר המדינות החופשיות תשמחנה לתת לה, ולא לקומוניסטים, לשלוט במרחבי המחיה עצומים של מזרח אירופה. 

הגרמנים יצאו לדרך. הם תיכננו והקימו את הכפר האולימפי המפואר ביותר שהוקם עד אז בהיסטוריה של האולימפיאדות בעידן המודרני, ושיפצו ובנו מתקנים שנדרשו לענפי התחרות השונים ברמה שלא נראתה עד אז, כשגולת הכותרת היא האיצטדיון המרכזי של התחרות, שהכיל 110,000 מקומות. 

לצד המאמצים הללו הם נדרשו לשכנע את העולם, ובעיקר את ארצות הברית, לא להחרים את האירוע הקרוב. המשלחת האמריקאית הייתה המשלחת הגדולה והחשובה בעולם. אם היא תחרים את המשחקים האולימפיים, או יותר גרוע – תכריז על משחקים אולימפיים חלופיים – כל המאמץ הגרמני ירד לטמיון. 

מכונת התעמולה הנאצית, שכבר הייתה משומנת מספיק ועמדה להשתכלל עוד, החלה לעבוד על תכנית פעולה שכללה שלושה נתיבים עיקריים: "ניקוי" העיר ברלין מסממני דיכוי שלא היו קלים לעיכול בעולם שהתיימר להיות ליברלי, בחירת נציג גרמני עם דם יהודי להשתתפות במשחקים, והנתיב הבוטה ביותר – הזמנת משלחת אולימפית מארץ ישראל שתשתתף בתחרויות לצד שאר מדינות העולם. 

מי שהוזמן לחזות במו עיניו בברלין "הנקיה", "המחודשת", היה נשיא הועד האולימפי האמריקאי, אוורי בראנדג'. בראנדג' לא היה אגוז קשה יותר מדי עבר הנאצים, הוא מלכתחילה היה ממתנגדיו הגדולים ביותר של ניסיון החרם האמריקאי, ולא היסס להביע את דעתו כי היהודים מגזימים בכוונה, ושבכלל מדובר במזימה שלהם לפגוע ברוח האולימפית העולמית. 

The American Illustrated News, August October, 1936 (olympic Number) Dpla 1750bc0f2db7f8b5158b5868e002d32a (page 27)
פרסומים בארה"ב אודות אולומפיאדת ברלין. באדיבות אוניברסיטת אילינוי

גם אם הקהל היה שבוי מראש, הגרמנים לא השאירו דבר ליד המקרה, או לידיו של איזה עיתונאי אוהב יהודים שישתרבב בטעות לאירוע. כל השלטים האוסרים על כניסת יהודים למקומות ציבוריים, הוסרו. היומון הנאצי "דר שטימר" לא נמכר בדוכני העיתונים, הנוער ההיטלראי צווה שלא לשיר שירים בעלי אופי גזעני, ברים ומועדוני הומוסקסואלים שנסגרו בשנים האחרונות, נפתחו מחדש באופן מסביר פנים והמשטרה הונחתה שלא לפגוע במרחב הציבורי ביהודים, בצוענים או בהומוסקסואלים. 

לא היה מדובר, כמובן, בחשבון נפש או שינוי מדיניות קבוע. במרחב שמחוץ לברלין, זה שלא אמור להיחשף למצלמות עיתונאי העולם, הכל המשיך להתנהל כרגיל. בדכאו ובמחנות הריכוז האחרים המשיכו להעביד בפרך, יהודים, צוענים ושאר אוכלוסיות ש"טימאו" את המרחב הארי הטהור, להתעלל בהם ולרצוח אותם בדם קר. אבל ברלין עצמה, בדמיון מצמרר להפקה דומה שתתבצע עוד שנים מספר בגטו טרזיינשטאט – התהדרה לכמה רגעים בנוצות של סובלנות ושוויון. 

בראנדג' חזר לאמריקה ופסק – מצב היהודים בגרמניה סביר לגמרי, וכל הרעש והקריאות לחרם – מיותרות. 

זה היה האות להפעלת השלבים האחרים בתוכניתו של גבלס.

הלנה מאייר הייתה עלה התאנה היהודי של היטלר. בתחילה הפיהרר איים לבטל את האולימפיאדה כליל אם יהודי כלשהו ייצג את גרמניה, אבל אז ראשי הוועד האולימפי הגרמני הציגו את הסייפת המוכשרת. הצעירה החצי יהודיה הייתה הסרינה ויליאמס של גרמניה בשנות העשרים של המאה העשרים. באולימפיאדת 1928 היא זכתה במדליית זהב, ולמרות שחזרה מלוס אנג׳לס ב 1932 בלי מדליה, היא עדיין הייתה נערצת מאד, והיה ברור שרמתה המקצועית מזהירה. הפרט החשוב שהיטה את הכף לטובתה – היא לא הייתה יהודיה ״ממש״. רק אביה היה יהודי. אמה הייתה ארית והיא עצמה ניהלה אורח חיים חף מכל סממן יהודי, שכלל הצהרות פומביות שאינה רואה את עצמה כיהודיה. כתוספת מבורכת – היא החזיקה בגאווה במראה ״ארי״ מושלם. אתלטית בלונדינית, גבוהה וירוקת עיניים – היא יכולה הייתה להיות המודל המושלם לאיך אישה גרמניה צריכה להיראות בזמן שלטון הרייך השלישי. 

Elek Ilona Berlin (1936)
הלנה מאייר מצדיעה במועל יד על הפודיום, אולימפיאדת ברלין.

היטלר אישר את בחירתה, ואף התיר את קיומו של ״מחנה אימונים״ לספורטאים יהודיים שממנו, באופן לא מפתיע כלל, אף אחד לא יצא עם הישג מספיק לייצוג אולימפי. 

אחרי שהמרחב הציבורי בברלין עוצב מחדש, והמשלחת הגרמנית התהדרה בעלה תאנה בצורת סייפת מרשימה. הגיע הזמן לחלק השלישי של התוכנית. 

כדי שהתמונה תהיה מושלמת, גבלס היה צריך להביא לאולימפיאדה משלחת יהודית לתפארת. 

הוועד האולימפי הארץ ישראלי הוקם בשנת עליית הנאצים לשלטון – 1933. כעבור שנה הוא קיבל את הכרת הוועד האולימפי הבינלאומי ובתחילת 1935 התקבל כשותף בעל זכויות מלאות. 

על ההישג הזה, העיב ענן כבד של תהיות: איך התקבל גוף, שעדיין לא היה שייך למדינה ריבונית, למועדון היוקרתי, ומדוע דווקא בעיתוי הזה? האם ידו של המשטר הנאצי, שרצה להציג לראווה אירוח של משלחת שרוב חבריה יהודים, תחת דגל הכחול לבן, היא שבחשה בקדירה?

כך או כך, בקשה רשמית להשתתפות משלחת מטעם הוועד האולימפי הארץ ישראלי באולימפיאדת ברלין הונחה על שולחנו של פרדריק קיש, יו"ר הועד. 

הבקשה הגיעה בצינורות דיפלומטיים – ד"ר תיאודור ליוואלד, נשיא הוועדה המארגנת בברלין, שלח את הבקשה לד"ר היינריך וולף, הקונסול הכללי של גרמניה הנאצית בארץ ישראל. היום זה נשמע מוזר מאד, אבל עד לשנת 1939 פעלה בירושלים, במלון פאסט קונסוליה נאצית. היינריך וולף לא היה נאצי נלהב, בלשון המעטה, וסירב בתחילה להניף את הדגל עם צלב הקרס בקונסוליה. אבל הוא נאלץ בסופו של דבר ליישר קו עם השלטונות.

כשקיבל וולף את ההזמנה, הוא לא התאפק ואמר לליוואלד את דעתו: אין סיכוי שהיהודים ישתתפו באולימפיאדיה בברלין, "ואינני חושב שיש צורך להסביר לך את המניעים" הוא חתם. 

בינתיים החלו העיתונים העבריים בארץ ובעולם לדווח על המגעים הללו, והדיון הציבורי התפוצץ. טענות קשות הופנו לקיש, יו"ר הועד האולימפי בישראל, על כך שלא דחה את ההזמנה על הסף. 

רק לאחר שפורסמו חוקי נירנברג בשנה שלאחר מכן, סרב קיש סופית בשם הועד האולימפי, בטענה החלושה כי ספורטאי הועד הארץ ישראלי עדיין לא מוכנים להתמודדות אולימפית. 

לטענתו, הוא חשש כי דחייה מוחלטת ובוטה של ההצעה תפגע ביהודי גרמניה, אבל יהודי ישראל והעולם לא התרשמו.

Kishpress
עיתנות התקופה לא מקבלת את טיעוניו של יו"ר הועד האולימפי קיש. פרסום ב"חזית העם", 1934. מתוך אוסף עיתונות היסטורית של הספרייה הלאומית

ב-1 באוגוסט 1936, נפתחו באופן רשמי המשחקים האולימפיים בברלין. עשרות אלפי הצופים צרחו כאיש אחד "זיג הייל" כשהיטלר עלה ליציע הכבוד. ספירידון לואיס, היווני שזכה במדלית זהב באולימפיאדת אתונה, הראשונה מאולימפיאדות העת החדשה, הגיש לפיהרר ענף של עץ זית. חברי המשלחת האוסטרית, ומשלחות אירופאיות נוספות הצדיעו במועל יד כשעברו לידו. האמריקאים "רק" הסירו את כובעיהם במחוות כבוד שלטענתם מאוחר יותר הייתה "מינימלית". 

גרמניה הנאצית הוצגה לראווה במלוא כוחה, מול עיני העולם כולו. 

כשהלנה מאייר עלתה על הפודיום לאחר זכייתה במדלית כסף (לצידן של שתי סייפות יהודיות אחרות שזכו בזהב ובארד), היא לבשה את מדי המשלחת הרשמיים שכללו את צלב הקרס בחזית, והצדיעה במועל יד. 

האמריקאים, במחווה שנויה במחלוקת עד מאד כלפי מארחיהם הגרמנים, העלימו ממשלחתם את שני היהודים האחרונים שנשארו בה, והעלו על המגרש במירוץ השליחים רצים אחרים במקומם. ג'סי אוונס, הרץ השחור שהיה הכוכב הבלתי מעורער של אותה אולימפיאדה, אפילו לא בא בטענות להיטלר, שלדבריו ראה בו "איש של כבוד", בשונה מרוזוולט, שכלל לא טרח להזמינו לבית הלבן לאחר זכייתו. 

אבל ספורטאים יהודים ייצגו מדינות אחרות, וזכו בשלל מדליות, למגינת ליבם של הנאצים. 

עם תום האולימפיאדה, חזרה מכונת ההשמדה הנאצית לעבודה ביתר שאת. ברלין רושתה שוב בכרזות נאצה נגד היהודים, אבל מהר מאד האיסור על כניסה למקומות ציבוריים או קריקטורות מעליבת בעיתונים הפכו לבעיה הקטנה ביותר של יהודי גרמניה, ואז של יהודי אירופה כולה. 

שתי האולימפיאדות הבאות – זו של 1940 וזו של 1944 – לא התקיימו, שכן העולם היה עסוק בניסיון לעצור את אותה גרמניה שאירחה אותם יפה כל כך ב-1936. באולימפיאדה הראשונה לאחר סיום המלחמה בשנת 1948, גרמניה לא הורשתה להשתתף, ובארץ ישראל היו עסוקים בעניינים קיומיים יותר, אבל השתתפו בה יותר מ-70 ספורטאים יהודיים שייצגו 20 מדינות. 

בין הספורטאים היהודיים באולימפיאדה זו היה גם השחיין היהודי-צרפתי אלפרד נקש. שלוש שנים לפני כן הוא שוחרר ממחנה הריכוז אושוויץ, בו נרצחו אשתו וביתו. 

רק בשנת 1952, בהלסינקי, הונף סוף סוף הדגל הכחול הלבן בראש משלחת ספורטאים ישראלית עצמאית. 

תפילה לשלום המלכות בגרמניה הנאצית

המשנה מביאה את דברי רבי חנינא סגן הכהנים אומר "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו" כך נהגו היהודים לאורך כל השנים בגלות. השאלה המתבקשת היא: מה עושים כשהמלכות רשעה למדי?

במאמר זה, נעשה סקר של סידורים ומחזורים שיצאו בגרמניה בתקופות שונות, כולל תקופת הנאצים, ובסוף נתייחס קצת לרוסיה הסובייטית.

היום כבר כמעט שאי אפשר לשאול אנשים שהתפללו בבתי כנסת בגרמניה באותה תקופה, שהרי רובם היו צעירים ולא זוכרים פרטי פרטים כאלה, ואם כן נצטרך לסמוך על ספרים שנדפסו באותה תקופה (כמובן, אם מישהו זוכר משהו בענין זה, מאוד אשמח לשמוע את זכרונותיו). בדקתי כמה מהדורות של סידורים ומחזורים, ושמתי דגש מיוחד על סידורי שפה ברורה ושפת אמת, בעריכת ר' וולף היידנהיים, שיצאו בקרוב למאתיים מהדורות בשנים שונות (ידועים גם בשם "סידורי רעדלהיים", על שם הוצאתם במקום זה).

נתחיל בדוגמה אחת שמלמדת כי יהודי גרמניה היו כנראה מאוד מרוצים ממלכם. במחזור (מתוך האוסף הפרטי שלי) בעריכת הרב יחיאל מיכל זקש, שיצא בברלין בשנת תרמ"ג (1883), מופיע תפילת "הנותן תשועה" (הנאמרת עד היום בצורה זו אחרת ברוב הקהילות בחו"ל), בהבלטת שם הקיסר ווילהעלם הראשון ואשתו אויגוסטא (השימוש בשם "ווילהעלם הראשון" תמוה כשלעצמו, שהרי בשעה שהיה הקיסר הראשון בשם זה, המילה "הראשון" נשמע מיותר). נוסח התפילה:

הַנּוֹתֵן תְּשׁוּעָה לַמְּלָכִים וּמֶמְשָׁלָה לַנְּסִיכִים, מַלְכוּתוֹ מַלְכוּת כָּל־עֹלָמִים, הַפּוֹצֶה אֶת־דָּוִד עַבְדּוֹ מֵחֶרֶב רָעָה, הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה, הוּא יְבָרֵךְ וְיִשְׁמוֹר וְיִנְצוֹר וְיַעֲזוֹר וִירוֹמֵם וִיגַדֵּל וִינַשֵּׂא לְמַעְלָה אֶת־אֲדוֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ הַקֵּיסָר ווילהעלם הָרִאשׁוֹן וְאֶת-הַמַּלְכָּה הַקֵּיסָרִית הַגְּבִירָה אויגוסטא יָרוּם הוֹדָם. מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים בְּרַחֲמָיו יְחַיֵּם וְיִשְׁמְרֵם וּמִכָּל־צָרָה וְיָגוֹן וָנֶֽזֶק יַצִּילֵם, וְיַדְבֵּר עַמִּים תַּחַת רַגְלֵי הַמֶּלֶךְ וְיַפִּיל שֹׂנְאָיו לְפָנָיו וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַצְלִיחַ. מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים בְּרַחֲמָיו יִתֵּן בְּלִבּוֹ וּבְלֵב כָּל־יוֹעֲצָיו וְשָׂרָיו רַחֲמָנוּת לַעֲשׂוֹת טוֹבָה עִמָּנוּ וְעִם כָּל־יִשְׂרָאֵל. בְּיָמָיו וּבְיָמֵינוּ תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל, וְכֵן יְהִי רָצוֹן, וְנֹאמַר אָמֵן.

כך מצאנו נוסח דומה בכל מהדורות סידורי רעדלהיים, וסידורים ומחזורים אחרים שבדקתי עד וכולל מהדורת תרע"ט (1919), ולפעמים בשינוי שם המלך, או פשוט "פלוני".

במהדורת תרפ"ב (1922), אנו מוצאים נוסח חדש לתפילה לממשלה. מאוד ייתכן שטעם השינוי הוא בגלל שגרמניה נהפכה להיות דמוקרטיה אחרי מלחמת העולם הראשונה, ושוב לא היה מלך, וסברו שלא שייך לומר את התפילה הנ"ל (ובניגוד למנהג בארה"ב ומדינות אחרות שנוהגים לברך את התפילה הנ"ל לנשיא). בכל מקרה, בתפילה זו יש התייחסות פחות חיובית לממשלה.

נוסח התפילה:

נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם (איכה ג:מא). אָנָּא אָב הָרַחֲמִים מְקוֹר הַבְּרָכוֹת, אַתָּה מַשְׁבִּיחַ שְׁאוֹן גַּלִּים, וּבְיָדְךָ פְּקֻדַּת נֶפֶשׁ כָּל חָי, אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה. יְהִי נָא חַסְדְּךָ עִם אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ אֶרֶץ גֶּרְמַנִיאַ יָרוּם הוֹדָהּ, לְרַפְּאוֹת אֶת שִׁבְרָהּ, לְקוֹמֲמָהּ לְהַאֲדִירָהּ לְשֶׁכָּלְלָה לַחַזְּקָהּ בִּיָתֵד בֵּל תִּמּוֹט לְעוֹלָם. הָסֵר מִנְּאוֹת אַרְצָהּ דֶּבֶר וְחֶרֶב וְרָעָב וְיָגוֹן, לְמַעַן יָנוּחוּ כָל בָּנֶיהָ בְּשַׁלְוָה וְהַשְׁקֵט, וְכָל מַשְׁחִית לֹא יִקְרַב לְאָהֳלֵיהֶם, לֹא יִשָּׁמַע קוֹל שׁוֹד בִּגְבוּלֵנוּ, בְּהַשְׁבִּיתְךָ מִלְחָמוֹת עַד קְצֵה הָאָרֶץ, לְהָשִׁיב אִישׁ אֶל גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, בִּמְהֵרָה תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכּוֹן לָבֶטַח וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל, וְכֵן יְהִי רָצוֹן, וְנֹאמַר אָמֵן.

נוסח זה מופיע גם במהדורת תרפ"ו (1925), במהדורת תרפ"ז (1926), במהדורת תרצ"א (1931) ובכל סידורי הרעדלהיים שיצאו גם בתקופת שלטון הנאצים (כגון מהדורות תרצ"ה (1935), תרצ"ו (1936), תרצ"ז (1936) ותרצ"ח (1938)), והוא באמת מתאים לממשלת הנאצים. במהדורות תרפ"ד (1924), תרפ"ט (1928), תרצ"ג (1933) ותרצ"ז (1937) שיצאו עם הוראות למתפלל באנגלית, מופיע הנוסח הישן. מאחר שיש הוראות למתפלל באנגלית, סביר שלמרות שנדפסו ברעדלהיים, הכוונה הייתה להפיצם באנגליה או בארה"ב, ולכן הכניסו את התפילה שמתאימה יותר למקומות אלה. מפתיע אולי שנוסח התפילה שונה עוד לפני שהנאצים עלו לשלטון. נראה אם כן, שהנוסח השתנה בעקבות העדר מלך, והתייחסו לממשלה בצורה פחות חיובית בגלל המשבר הכלכלי בגרמניה של אותה תקופה, והשינוי לא נועד במקור להתייחס לנאצים.

גם במחזורי זקש שיצאו בברלין ובפרנקפורט באותה תקופה מופיע שינוי דומה, אלא שבחלק ממחזורי אלו, לא מופיע שנה, ולכן קשה לעמוד על שנת השינוי.

בכל מהדורות סדר עבודת ישראל של ר' זליגמן בר שבדקתי, כולל המהדורות שיצאו בהוצאת שוקן בברלין תרצ"ז (1937), מופיע נוסח "הנותן תשועה". סביר להניח שלא אמרו תפילה זו בנוסח זה בפועל בגרמניה בתקופה זו, אלא שלמרות שכתוב בשער 'מהודרה חדשה מתוקנת', פשוט העתיקו ממהדורות הקודמות. כמו כן, בסדור שפה ברורה מתרפ"ד (1924) מופיע הנוסח הישן, וסביר שפשוט העתיקו ממהדורות קודמות.

במהדורות של סידור רעדלהיים שיצאו לאור בשוויץ אחרי המלחמה, השאירו את התפילה השלילית, בהשמטת שם המדינה (ובמקום גרמניא, מופיע רווח או כמה נקודות). כך הוא במהדורות 1945, 1956, ואפילו 2014 (האחרון מהאוסף שלי). אלא שבפועל, בשלושת הקהילות שמשתמשות עד היום בסידורי רעדלהיים (בניו יורק, בלונדון ובציריך) חזרו לומר איזשהו נוסח של "הנותן תשועה".

ומה עשו יהודי ברית המועצות?

בשלוש המהדורות של סדור השלום שיש בספריה, שיצאו במוסקבה בשנות תשט"ז (1956), 1968 ו-1980, מופיע תפילה מאוד חיובית לס.ס.ס.ר., דהיינו ראשי התיבות הקריליות של ברית המועצות. עם זאת, קשה לדעת אם כתבו ואמרו את תפילה זו לרצונם או על פי כפיית הממשל הסובייטי.

 

 

אולימפיאדת מינכן 1972

טבח ספורטאים ישראלים על אדמת גרמניה

אילנה רומנו, אלמנתו של יוסף רומנו, מתוך אוסף דן הדני

בשנת 1972 נערכה האולימפיאדה העשרים. לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, נבחרה גרמניה לארח אירוע ספורט עולמי בעל חשיבות עליונה. המשחקים האולימפיים ומשחקי הגביע העולמי בכדורגל נחשבו אז, כפי שהם נחשבים היום, לאירועים החשובים והיוקרתיים ביותר בספורט העולמי. שנות מלחמת העולם השנייה הביאו לקטיעתם של שני המפעלים. מפעל המשחקים האולימפיים במיוחד, נשא את עול הזיכרון הקשה של אולימפיאדת 1936, שהתקיימה בברלין ונוצלה על ידי המשטר הנאצי בראשותו של היטלר כדי להאדיר את המשטר ולקדם את חזון עליונותו של הגזע הארי.

המשחקים האולימפיים חודשו בשנת 1948, בלונדון, והבחירה בבירת אנגליה לא הייתה מקרית. משחקי הגביע העולמי בכדורגל חודשו רק בשנת 1950, והתקיימו בברזיל. גרמניה, שבינתיים חולקה לשתי מדינות, לא זכתה לארח את אחד משני המפעלים היוקרתיים, עד שנת 1972. מערב גרמניה, הרפובליקה שחרטה על דגלה את הדמוקרטיה ואת הרצון לשקם את גרמניה הן מן הבחינה החומרית והן מבחינת תדמיתה ומעמדה בקרב אומות העולם, התייחסה לאולימפיאדת 1972 כהזדמנות לתיקון. כעיר המארחת נבחרה מינכן. גם בכך הייתה סמליות רבה. מינכן, בירת המפלגה הנאצית וערש פולחן הגזע הארי, המקום שבו נערכו תהלוכות הענק שנועדו להאדיר את הגזע העליון ולהפגין את כוחו הפיזי, הייתה כעת למקום שבו היו עתידים להיפגש יותר מ-7,000 ספורטאים מ-121 מדינות, לחמישה-עשר יום של אחווה, שוויון ושיתוף מתוך ערכים כלל-אנושיים. האולימפיאדה נועדה להתקיים החל ב-26 באוגוסט, ולהסתיים ב-10 בספטמבר.

מחקר אמריקאי על אירועי מינכן, 2002

להשתתפות הישראלית באולימפיאדת מינכן 1972 הייתה משמעות סמלית ברורה. על אף שבשלב הזה היו היחסים בין ישראל ומערב גרמניה מפותחים ועמוקים בתחומים רבים, צעידתה של משלחת ספורטאית ישראלית, המניפה את דגל ישראל על אדמת גרמניה, קבל עם ועולם ובשידור ישיר בטלוויזיה, הייתה הכרזה פומבית ורגשית בדבר נכונותה של ישראל לקבל את "גרמניה האחרת". אולימפיאדת מינכן הייתה האולימפיאדה הראשונה ששודרה בטלוויזיה הישראלית, כך שהתהודה הרגשית של האולימפיאדה בגרמניה שעוררה השתתפות משלחת ישראלית הייתה עזה במיוחד בקרב הציבור הישראלי.

הגרמנים רצו "אולימפיאדה שמחה", כך שהאווירה תשקף את העידן החדש בארצם המשוקמת שחרטה על דגלה את אידאל השלום ואחוות העמים. מן הצד המעשי, נראה כי הרצון הזה מצד המארגנים הביאה להתעלמות מהתרעות ברורות למדי בדבר האפשרות לפגיעה במשחקים מצדם של ארגוני טרור שונים. המשלחת הישראלית שוכנה בבניין לא מוגן, שפנה לרחוב, כשבינו ובין הרחוב מפרידה רק הגדר המינימלית של הכפר האולימפי. על אף שגורמים ישראליים התריעו על האבטחה המועטה, ולמרות מידע שהגיע לידי רשויות ביטחון של גרמניה, רשויות הכפר האולימפי ואנשי הוועד האולימפי הבינלאומי לא נקטו צעדים כדי להגביר את אמצעי הביטחון.​

וכך, לקראת עלות השחר ב-5 בספטמבר 1972, חצו מחבלים פלסטינים, אנשי ארגון "ספטמבר השחור", את גדר הכפר האולימפי. במהלך ההשתלטות אחדים מחברי המשלחת הישראלית גילו התנגדות וניסו לעמוד בדרכם של המחבלים. המחבלים ירו במאמן ההיאבקות משה ויינברג והשליכו את גופתו מחוץ לבניין. בינתיים, התקשורת הגיעה למקום וצילמה את המראה. המחבלים הציגו רשימה של דרישות. המשטרה ארגנה קבוצה של שוטרים בלבוש אזרחי, אך ללא הכשרה מתאימה, שנשלחו לעבר הדירה שבה התבצרו המחבלים עם הישראלים החטופים. בגלל שידור הטלוויזיה המחבלים יכלו לראות את השוטרים בשידור חי. ​בינתיים, יוסף רומנו, מהמשלחת הישראלית, נרצח לאחר שניסה לתקוף את המחבלים בסכין לקילוף פירות. הגרמנים ניהלו משא ומתן עם המחבלים הפלסטינים, שדרשו לצאת עם החטופים במטוס לקהיר. בשעת לילה ב-5 בספטמבר, שני מסוקים גרמניים ועליהם שמונה מחבלים ותשעה בני ערובה ישראלים שהיו כפותים, נחתו בשדה התעופה פירסטנפלדברוק (Fürstenfeldbruck) ליד מינכן. ​

חוברת מטעם משרד החוץ הישראלי ובה אוסף תגובות מן העיתונות הבינלאומית על הטבח, 1972

כעת החל ניסיון גרמני כושל לחלץ את בני הערובה. צוות לא מיומן, ללא ציוד מתאים, ללא תכנון ראוי, פתח בקרב יריות עם המחבלים, עד סמוך לשעת חצות. בסופו של דבר, נהרגו כל תשעת בני הערובה. חמישה מחבלים נהרגו אף הם ושלושה נלכדו בחיים. שוטר גרמני נהרג במהלך הפעולה. למחרת, החליט הוועד האולימפי לחדש את המשחקים שהופסקו ל-24 שעות, לאחר קיום טקס אזכרה. המשלחת הישראלית עזבה את מינכן מיד לאחר הטקס.

בול מיוחד לזכר 30 שנה לטבח, 2002

רצח הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972 הותיר צלקת עמוקה בציבור הישראלי, לא מעט בגלל שהאסון התרחש בגרמניה. עם הזמן התגלה היקף אוזלת היד של הרשויות הגרמניות בטיפול באירוע. ואם לא די בכך, הרי שהסתבר שגורמים גרמנים רשמיים התריעו על האפשרות לפיגוע במשחקים. המחבלים שנלכדו ישבו בכלא הגרמני זמן קצר בלבד. נראה כי גרמניה המערבית הגיעה להסכמים עם ארגוני הטרור הפלסטיניים כדי להרחיק מעליה את פעילותם. רשויות גרמניה לא העמיקו בחקירה ולא מיצו את ההליכים נגד האשמים. גרמניה גם סירבה להצעות מצד ישראל לסייע בחילוץ החטופים: אנשי המוסד הישראלי לא הורשו לתרום מניסיונם תוך כדי המשא ומתן עם החוטפים, וגם הצעה ישראלית לשלוח יחידת קומנדו הושבה ריקם.

ישראל פעלה במרץ רב כדי לחסל את האחראים לפיגוע, ובמשך שנים ניהלה מרדף בינלאומי אחריהם. מחבלים פלסטינים שהיו מעורבים בטבח מינכן חוסלו על ידי ישראל עד שנת 1992. אך מעבר לכך, נותרה בישראל תחושה קשה נוכח מה שנתפס כיחס קר הן מצד ממשלת גרמניה המערבית והן מצד הוועד האולימפי הבינלאומי. יתרה מכך, מאז שנת 1972 ועד היום, נותר הוועד האולימפי הבינלאומי בהתנגדותו הברורה לציון טבח הספורטאים הישראלים כחלק מהמשחקים האולימפיים, ואינו מאפשר קיום של טקס בכפר האולימפי. טבח 11 הספורטאים הישראלים במינכן בשנת 1972 נותר ככתם בל יימחה במרקם היחסים בין גרמניה וישראל, בדיוק בגלל הסמליות הרבה שליוותה את האולימפיאדה המסוימת הזאת, ואת ההשתתפות הישראלית בה.

מודעת אבל לזכר י"א חללי הטבח

תיעוד נדיר של המכביה הראשונה

הסיפור הבלתי ייאמן של אולימפיאדת היהודים הראשונה של שנת 1932 בסרטונים, בתמונות ובכרזות הנדירות.

"הוד עזוזה, מכביה ראשונה! הואיל והיא נראית לי כבר, שנים עשר יום לפני זרחה אלינו מתוך שמי השרירים והעצמה, כדמות מלך עליון ושגיא. מלך אין לנו ואולי לא יהיה לנו מעולם. אולם מכביה יש לנו, והתנופה הגדולה אשר מתוכה היא יוצאת ועולה מכריחה אותנו לתת לה צביון ודמות של יצירה רבתי, גשם ורוח גם יחד".

את המילים הנרגשות האלו כתב אורי קיסרי ז"ל, איש תרבות ועיתונאי זוכה פרס סוקולוב, בעיתון "דאר היום" לקראת משחקי המכביה הראשונה בשנת 1932. קיסרי לא הצליח להסתיר את התרגשותו מהמאורע ההיסטורי, ואף העלה מספר חששות: "התהיה זו דמות נפלאה של תכלת ולבן, של עצמה ושרירים, של נערים ונערות משורגים ושזופים המתרפקים באויר ובשמש? או תהיה זו תמונה של אי סדר, אבק, חם ולאות?"

 

סיפור המכביה, בדומה לסיפור הקמת ארץ ישראל, החל כחלום של איש שאפתן במיוחד. יוסף יקותיאלי, עסקן ספורט יהודי שנולד ברוסיה בשנת 1897, חלם על הקמת "אולימפיאדה ליהודים בלבד". יקותיאלי היה פעיל בתנועת "מכבי" לאורך כל ימי חייו, ובקונגרס של תנועת "מכבי" העולמית שנערך בצ'כיה ב1929, הציג בפני המשתתפים את רעיונו לקיים תחרויות ספורט ליהודים בלבד, על אדמות היישוב היהודי.

הקונגרס תמך ברעיון, ומיד החל יקותיאלי לעבוד במרץ על פרסום האירוע בקרב היהודים בתפוצות. לשם כך, יזם שני מסעות של רוכבי אופנועים לאירופה, בהם בישר על קיום המכביה, והצליח לעודד את הספורטאים היהודים להתארגן לקראתה. המסעות נחלו הצלחה אדירה, וחלומו של יקותיאלי קרם עור וגידים.

 

בגלויה ובה מודפס קולאז' של דימויים ממשחקי המכביה, ובמרכזם דיוקנו של יוסף יקותיאלי.
על הגלויה לא מצויין מקורה, אך יש לשער כי הופקה בארץ ישראל, בשנות השלושים של המאה העשרים.

 

בימים אלו, בחלוף 85 שנה, נוכל רק לנסות ולדמיין את רמת ההתרגשות והתרוממות הנפש של תושבי הישוב היהודי לקראת פתיחת משחקי המכביה הראשונה. עצם רעיון האירוע נראה דמיוני ותלוש – ספורטאים יהודים מכל העולם, יגיעו להתחרות ביישוב היהודי הצעיר עוד בטרם הוכרז כמדינה? אירועי ספורט בינלאומיים כבר היו קיימים באותה תקופה, אז איזו סיבה יש לספורטאים להטריח עצמם עד למזרח התיכון כאשר ביולי של אותה שנה תתקיים האולימפיאדה העשירית בקליפורניה?

 

כל החששות התבדו, המציאות עלתה על כל דמיון והמכביה הראשונה הוגדרה כאירוע מפואר ומוצלח. במשחקים השתתפו כ-390 ספורטאים מ-27 מדינות שונות, ביניהם כ-70 ספורטאים יהודים ממדינות ערב (כמו סוריה, לבנון ומצרים). לכבוד האירוע הגיעו כ-2100 יהודים חברי תנועת "מכבי" מכל העולם, ע"י 6 אניות שעגנו בנמל יפו כיום לפני פתיחת התחרויות: "בסה"כ נכנסו לארץ דרך יפו אתמול 2136 יהודים. הם באים לארץ, כפי שאומרים, לתערוכה הציונית ואיננו יודעים אם ישובו כלעומת שבאו, או שיקשה על מחלקת העליה לגרשם ולהוציאם מהארץ" (עיתון "דבר", 30.3.1932).

 

העיתונות ביישוב היהודי סיקרה כל יום מתוך חמשת ימי המכביה בהרחבה, כמו גם עיתונאים מכל רחבי העולם שהגיעו לדווח. על הסיקור העולמי נכתב: "הד המכביה בעולם: ידיעות מכל חלקי העולם מספרות על התעניינות רבה מאד במכביה ובתוצאות ההתחרויות בה. טלגרמות נישאות למכביר מכל ארץ, לשאול על מצבה של קבוצת אותה ארץ ונצחונותיה" (עיתון "דבר").

 

 

 

על יום הפתיחה ההיסטורי והחגיגי נכתב: "היום נכנסת לדורית ישראל המכביה הראשונה – דגל המכביה יונף לקול תופים ומאות יונים תפרחנה באויר כשהן נושאות כתובת: המכביה הראשונה נפתחה!" (עיתון "דאר היום").

עיתון "דבר", שהיה עיתונה היומי של ההסתדרות הכללית והיה מזוהה עם תנועת "הפועל" (שהייתה בזמנו היריבה של תנועת "מכבי"), תאר את טקס הפתיחה בצורה פחות נרגשת: "בין קהל האלפים שעמד באצטדיון, שרר מצב רוח שמח. החול נכנס לעיניים ולאזניים, האנשים הסתירו זה את זה, קשה היה לפעמים לראות את כל הנעשה על המגרש. הדחיפה גדולה. ולמרות הכל מצב רוח עליז ומשמח בין כולם".

 

על יום הפתיחה ההיסטורי והחגיגי נכתב: "היום נכנסת לדורות ישראל המכביה הראשונה – דגל המכביה יונף לקול תופים ומאות יונים תפרחנה באויר כשהן נושאות כתובת: המכביה הראשונה נפתחה!" (עיתון "דאר היום").

 

עוד כרזות מהמכביה הראשונה מחכות לכם פה

 

עיתון "דבר", שהיה עיתונה היומי של ההסתדרות הכללית והיה מזוהה עם תנועת "הפועל" (שהייתה בזמנו היריבה של תנועת "מכבי"), תיאר את טקס הפתיחה גם כן: "התהלוכה הגדולה של המכבים אל האצטדיון – לא ראתה עוד ארץ ישראל כמוה, ולב רבבות הצופים בה רחב למראה קיבוץ גלויות ממש של נוער עברי מקצוי תבל".

 

ספורטאי במכביה הראשונה

 

 

השנים עברו, אירוע המכביה התפתח והפך להיות אירוע הספורט השלישי בגודלו בעולם, וכך גם הסיקור התקשורתי. את טקס הפתיחה של המשחקים משדרים כיום בשידור חי בערוצי טלוויזיה מסחריים, חלק מהמשלחות מביאות עיתונאים משלהן עבור הסיקור בארץ מוצאן, וניתן לומר בביטחון שאין כתב ספורט ברחבי העולם כולו שלא מכיר את המכביה. הוד עזוזה, המכביה ה20!

טקס פתיחת המכביה ה-20 יתקיים ביום חמישי בשעה 21:00

 

 

כתבות נוספות:

כרזות נדירות מהמכביות הראשונות

כשהקומיקאי ה(חצי) אלמוני סיינפלד עשה חלטורות למכביה

המתאגרף היהודי-רומני שנאבק בכל כוחו למען מולדתו, רק כדי לגלות שאין הוא רצוי בה עוד