נראה שבניגוד לכל מה שלימדו אותנו על האל היהודי, המקרא אינו נרתע מהרעיון שלאלוהים יש גוף או צורה. עוד לפני התגלות סיני, כאשר משה, אחיו אהרן ושבעים הזקנים עולים אל ההר, המספר המקראי אומר במפורש – פעמיים באותו הפסוק – שמנהיגי העם היוצא ממצרים ראו את האלוהים. הטקסט המקראי משתמש למעשה בשתי מילים שונות לראייה:
"וַיַּעַל מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן–נָדָב, וַאֲבִיהוּא, וְשִׁבְעִים, מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּרְאוּ, אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; וְתַחַת רַגְלָיו, כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם, לָטֹהַר. וְאֶל-אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא שָׁלַח יָדוֹ; וַיֶּחֱזוּ, אֶת-הָאֱלֹהִים, וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׁתּוּ".
שמות כד: ט-יא
המקרא מציב קו חד וברור בין ראייה רגילה לבין התגלות אליטיסטית. ההנהגה של עם ישראל רואה את האלוהים, ואז אוכלת ושותה בנוכחותו.
פילוסופים כמו הרמב"ם היו טוענים נגד קריאה תמימה של הפסוק הזה. הם היו אומרים: "דיברה תורה כלשון בני אדם". בדיוק כפי ש"ותקיא הארץ את יושביה" היא מטפורה מקראית אחרת – והרי אין לארץ מעיים להקיא מתוכם, כך גם תיאורי גופו של אלוהים הם רק סמל ודימוי.
אבל, האם הטיעון הזה לא מוסיף מורכבות למשהו שנראה די פשוט? הטקסט אומר בבירור, ולא פעם אחת אלא פעמיים: משה, אהרן והזקנים ראו את האלוהים. חזו בו. ואז הם התיישבו ואכלו – אולי בניסיון להדגיש את הטבע הפיזי, הגופני של החוויה. את הקירבה לאל שבמחיצתו הם חולקים ארוחה.
"שיעור קומה", אותה יצירה מיסטית עזה וקדומה, מקבלת על עצמה את ההיגיון התיאולוגי הזה ומושכת אותו לקיצון ההגיוני שלו.
הספר שייך לקורפוס של ספרות מיסטית יהודית מוקדמת הנקראת ספרות "היכלות ומרכבה". מדובר באסופת טקסטים מן המאות הראשונות לספירה המתארים את עלייתם של חכמים תלמודיים שונים לשמיים, אל העולם העליון המתואר כשבעה היכלות אדירים בשאיפה ובתקווה לחזות במלך בחדריו. ובמילים אחרות, שערורייתיות עבור רובנו ככל הנראה, להביט באל עת הוא יושב על כיסא הכבוד.
הטקסט של "שיעור קומה" מתייחד משאר הספרות הזאת בכך שהוא לא מתאר את המסע לעליונים. "שיעור קומה" עוסק כולו בגופו של אלוהים: במידותיו המדהימות, בחלקיו השונים ובשמות הסתומים המוקצים לכל אחד מאותם חלקים.
אלו הן שורות הפתיחה של "שיעור קומה". אל תדאגו אם אתם לא מבינים את שרשראות האותיות והשמות – גם החוקרים לא בהכרח מבינים אותם:
אמר רבי ישמעאל, אני ראיתי את מלך מלכי המלכים יושב על כסא רם ונשא וחיילותיו עומדים לפניו מימינו ומשמאלו, אמר לי מלאך שר הפנים ששמו מטטרון רוח פסקונית פסקי"ן אטמו"ן היגרו"ן סיגרו"ן סרטו"ן סניגרו"ן מיקו"ן הסכו"ם סתי"ם השכ"ם חקירי"ן נ"א דוקירי"ן זינ"א רב"א ננטו"ש זנטו"ף הכיק"ם.
מה אנחנו למדים מהמידות האלוהיות המתוארות ביצירה? בעיקר, שגופו של האל עצום. ולמעשה גדול מדי מכדי שהשכל האנושי השברירי יוכל להבין. מדובר בתמה חוזרת בספרות היכלות ומרכבה, שמקבלת ביטוי מבריק באמצעות אפקט לשוני מהמם. ביצירה אחרת, "היכלות רבתי", שירת המלאכים העומדים לפני אלוהים מתוארת כך:
"קול ראשון כל השומע אותו מיד מתענה ומשתטח קול השני כל המאזין לו מיד תועה ושוב אינו חוזר קול השלישי כל המאזין לו מיד נשברה גלגלת ראשו ומתנקרין בו בראש צלעותיו קול החמישי כל השומע אותו מיד נשפך כקיתון ושברת מדרתו בכרכיו להיות כמים כדבר שנאמר: 'קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת…' (ישעיהו ו:ג)
היכלות רבתי, פרק ה
חזרתיות היא לא טכניקה נפוצה בספרות המקרא. בספרות היכלות ומרכבה לעומת זאת, החזרה היא כלי ספרותי חשוב ומרכזי. היא משמשת את הכותבים האנונימיים של אותה ספרות ליצירת בלבול. תחושה של חנק. יראה. להרגשה שאנחנו הקוראים עומדים מול משהו דבר שאיננו יכולים להתמודד איתו כראוי.
מדוע הייתה המסורת היהודית זקוקה לספר כמו "שיעור קומה", המתאר את גופו של אלוהים בפירוט כה מדהים? זו שאלה פרובוקטיבית, כמובן. ראשית, מסורת לא בהכרח זקוקה לדבר. והיוצרים הפועלים בתוכה רשאים לחדש, לאתגר, או לשמר אותה בדרכם. שנית, אנחנו פשוט לא יודעים, כנראה לעולם לא נדע, את הנסיבות המדויקות של חיבור היצירה "שיעור קומה" (או של שאר ספרות היכלות ומרכבה).
שאלה טובה יותר תהיה: האם זו דרך להאדיר את גדולתו של אלוהים, כאילו לומר, ככל שהוא גדול יותר, כך הוא מלכותי יותר? בוודאי, זה חלק מזה.
אבל אני חושד שיש כאן משהו נוסף. אחד המוטיבים המרכזיים בספרות היכלות ומרכבה הוא הרצון של האלוהים עצמו שבריותיו הנבחרות – אלה שעברו תהליך הכנה קפדני, המתואר בפירוט רב (אם כי מסתורי) בחלק מהטקסטים האלה – יגיעו לכסא הכבוד, יעברו דרך הפרגוד המלכותי ויחזו ב"מלך בחדריו".
"שיעור קומה" הוא האמצעי שבו רוכבי המרכבה האלה, במקרה זה, אחד מגיבורי הספרות הזאת, רבי ישמעאל, מעידים על מה שראו. במסורת שבה פיסול דמותו של האל נאסרה בעשרת הדיברות (יחד עם רצח, גניבה ושאר מעשים נלוזים), אלו המכונים יורדי המרכבה בספרות הזאת ביצעו דבר נועז יותר: הם מתחו את השפה עד גבולותיה, לא כדי לצמצם את אלוהים לצורה ניתנת להכלה ולעיכול, אלא כדי להזכיר לנו שצורתו האמיתית של אלוהים שוברת את השכל האנושי.
