נתחיל בעובדה לא מפתיעה: הספר הראשון שהודפס אי פעם היה התנ"ך בלטינית בצירוף הברית החדשה. המדפיס היה כמובן יוהאנס גוטנברג, ממציא מכונת הדפוס, וזה קרה בגרמניה סביב שנת 1455 . מוזרה הרבה יותר העובדה שכשהיהודים התחילו להדפיס ספרים, התנ"ך לא היה הבחירה הראשונה שלהם. עוד לפני שהודפסו חומשים או ספרי תנ"ך, המדפיסים היהודים השקיעו את זמנם וכספם בהדפסה של פירושי התנ"ך כמו רש"י ורמב"ן, קובץ פסקי ההלכה "ארבעה טורים" וספרים אחרים.

אחד ההסברים המשוערים לכך קשור לניקוד הטקסט. ניקוד התנ"ך הוא חשוב ביותר, ואכן נהגו לנקד כתבי יד תנ"כיים רבים. ייתכן שהדפסה עם ניקוד הייתה קשה בראשית הדפוס, מה גם שכתבי יד של התנ"ך היו נפוצים יחסית, ולכן העדיפו להדפיס טקסטים אחרים.

הסנונית הראשונה הגיעה אחרי שני עשורים. הספר הראשון שהודפס מתוך התנ"ך היה ספר תהילים עם פירוש הרב דוד קמחי (הרד"ק), שיצא לאור בבולוניה ב־1477. בספר הזה לאחר כל פסוק הודפס הפירוש לפסוק, בשונה מהשיטה הנהוגה בדרך כלל של שני בלוקים של טקסט – מקור ופירוש – צמודים זה לזה. בתחילת הספר הטקסט מנוקד, אך המדפיסים הפסיקו את הניקוד לאחר הקטעים הראשונים שכן האתגר היה מסובך מדי.

תנ"ך שלם ומנוקד הודפס רק 11 שנים מאוחר יותר, ב־1488, בבית הדפוס של משפחת שונצינו, בעיר סונצ'ינו בצפון איטליה. ב־30 השנים הבאות הודפסו כ־60 ספרי חומש וספרי תנ"ך, רובם חלקיים.

ספר של חמישה חומשי תורה עם תרגום אונקלוס ופירוש רש"י (אך ללא ספרי נביאים וכתובים) הודפס בין היתר בידי המדפיס המפורסם דניאל בומברג בוונציה, כנראה ב־1511. אומנם בשער המקורי של הספר נכתבה שנת ההוצאה, אבל דף השער אבד עם הזמן. אז איך נפתרה (כנראה) התעלומה? לספרייה הלאומית הגיע אחד העותקים של המהדורה הזו, ובעמוד השער שלו מצוינת השנה 1511 ולידה סמל בית המלוכה של מלך צרפת אנרי הרביעי. העמוד הזה הוא לא המקורי אלא הוכן לעותק שיועד למלך, שכיהן בצרפת בשנים 1589 עד 1610. לדעת המדפיס, 1511 הייתה שנת ההוצאה לאור המקורית.

בשנת 1515 קיבל בומברג רישיון להדפסת תנ"ך עברי שלם. בומברג ושותפו פליקס פרטנסיס, יהודי שהתנצר, הדפיסו ב־1517 תנ"ך מלא בשתי מהדורות כמעט זהות. אחת נועדה למשתמש היהודי, והשנייה כללה הקדשה לאפיפיור ונועדה לשימוש נוצרי. בפעם הראשונה מאז המצאת הדפוס, יצא לאור תנ"ך מלא שכלל את המקרא, תרגום ארמי ולפחות פירוש אחד לכל ספר, למשל רש"י לתורה ורד"ק לספרי הנביאים. פרטנסיס הקפיד להשוות בין כתבי יד מקראיים ישנים במטרה להדפיס תנ"ך מדויק. הכותרת שמופיעה בשער הספר, בדומה לכתבי יד רבים לפני כן, הייתה "ארבעה ועשרים" על שם 24 ספרי התנ"ך. בתנ"ך של פרטנסיס בלטו שני חידושים הנהוגים עד ימינו: לראשונה חולק הטקסט לפרקים בהתבסס על חלוקה נוצרית, ונוסף לכך כל אחד מהספרים שמואל, מלכים ודברי הימים חולק לשני חלקים.

עברו שבע שנים, וב־1524 כבר עבד בומברג על מהדורה חדשה, שלה קרא "שער השם החדש". הפעם גייס בומברג עורך בשם יעקב בן חיים אבן אדוניהו, יהודי מלומד שהגיע לוונציה מתוניסיה. בן חיים שאף להדפיס מהדורה מדויקת יותר מזו של פרטנסיס, וכדי לדייק את הטקסט השתמש בעיקר בכתבי יד ספרדיים, שנחשבו מדויקים יותר.

אחד העקרונות החשובים ביותר לבן חיים היה הוספת דברי "המסורה". המסורה היא מערכת הנחיות וכללים לכתיבת הטקסט המקראי לפי המסורת שעברה מדור לדור. מטרת המסורה לשמור על דיוק ואחידות של כל ספרי התורה בעולם. הדבר בא לידי ביטוי בהקפדה על ניקוד, טעמי המקרא, מילים שנקראות באופן שונה מכתיבתן ("קרי וכתיב"), אותיות מיוחדות (קטנות או גדולות) וכדומה. בן חיים ערך את התנ"ך החדש לפי הוראות המסורה, הדפיס את כללי המסורה בצמוד לטקסט ובחלק מספרי התנ"ך הוסיף גם את פירוש אבן עזרא. הוא הצליח לשכנע את בומברג בכדאיות של הדפסת המהדורה החדשה בעיקר בזכות המסורה, שהייתה מאפיין מרכזי במהדורה הזו. למסורה ערך רב בקבלה היהודית, וזו עניינה את בומברג ומשכילים נוצרים אחרים באותה תקופה.

בפתיחת הכרך הראשון מהארבעה של "שער השם החדש" כתב בן חיים הקדמה ארוכה המסבירה את חשיבות המסורה, כולל הדעות השונות וההבדלים בין הקרי והכתיב. שמו מצוין בתחילת ההקדמה שלו רק במהדורה הראשונה, שיצאה ב־1524.

לימים בן חיים התנצר, ובמהדורות הבאות במקום שמו נכתב פשוט "המעתיק". ההקדמה חשובה להבנת המסורה, ולכן גם הועתקה והודפסה בנפרד מספר פעמים. היא אפילו תורגמה לאנגלית בשנת 1865 ושוב ב־1867 בידי חוקר התנ"ך והמסורה כריסטיאן דוד גינצבורג.

בעותק המתורגם השמור בספרייה הלאומית מתנוססת הקדשה של גינצבורג לתאולוג והחוקר הגרמני פרופסור קונסטנטין שלוטמאן. רק נספר שבמסגרת פרשייה שזכתה לפרסום עולמי, ברבע האחרון של המאה ה־19 התעמתו גינצבורג ושלוטמאן עם משה שפירא – סוחר עתיקות ירושלמי יהודי שהתנצר ושהתגלה כזייפן בין־לאומי – בעניין כתבי יד מקראיים שכביכול מצא. אבל זה כבר סיפור לכתבה אחרת. בכל מקרה, מאוספו של שלוטמאן הגיע העותק המתורגם לאנגלית של "שער השם החדש" אל הרב הראשי הספרדי בלונדון ד"ר משה גסטר, שהיה חוקר שפות ופולקלור. בשנות החמישים של המאה ה־20 רכשה הספרייה הלאומית חלק מספריו של גסטר, ובהם העותק המדובר.

נחזור למאה ה־16. בדומה להצלחת דפוס התלמוד שבומברג הוציא לאור, עיצוב דפי התנ"ך בתבנית המצמידה מבחר מפרשים לטקסט המקראי זכה להצלחה רבה והפך את הדפוסים האלה לפופולריים ביותר. התבנית הזו נשארה נפוצה אפילו עד היום (בעיקר בספרי נביאים וכתובים).

אין הבדל גדול בין דפוס ונציה של בומברג מ־1524 לספר שאני למדתי מתוכו לבגרות. אומנם נוספו פירושים שונים, בדרך כלל בסוף הספר, אבל המראה הכללי דומה מאוד.

אבל בכך לא הסתיימו השדרוגים וההתפתחויות בתולדות ספרי התנ"ך המפורשים המודפסים. ב־1724 יצא לאור באמסטרדם, שהייתה אז אחד ממרכזי הדפוס היהודיים, תנ"ך מרובה פירושים. הוא נקרא "קהלות משה" על שם המוציא לאור הרב משה פרנקפורט, שהדפיס ספרים רבים באמסטרדם. בתנ"ך הזה, שיצא גם הוא בארבעה כרכים, הודפסו סביב הטקסט לא פחות משמונה פירושים, וביניהם רש"י, רלב"ג, ספורנו וחזקוני. בחלק מההדפסות אפילו נוספו איורים צבעוניים קטנים. בשער נכתבה הכותרת "מקרא גדולה", המרמזת על חשיבותו וגדולתו של הספר. יש הטוענים ש"גדולה" מתייחסת לגודלם הפיזי של הספרים, שגובהם במקרה הזה כמעט חצי מטר!

ציון הדרך הבא כבר היה בעיר לבוב, או למברג כמו שקראו לה היהודים. ב־1808 יצאה לאור בעיר עוד מהדורה גדולה מרובת פרשנים. הפעם הודפסו רק ספרי הנביאים וחלק מהכתובים, ללא חמישה חומשי תורה. התנ"ך זכה לכותרת "מקראות גדולות" – כינוי שהשתרש ומקובל עד היום לחומשים וספרי תנ"ך עם פירושים רבים הצמודים לטקסט או מודפסים בסופו.

לאורך המאה ה־19 ספרי מקראות גדולות תפסו תאוצה, והודפסו עוד ועוד מהדורות. המו"לים התפארו בכמות הפרשנים שיכלו לדחוס לתוך הספרים במה שהפך למעין תחרות לא סמויה.

וכך בוורשה יצא ב־1860 הכרך הראשון של מהדורת מקראות גדולות עם 32 פירושים.

בפיוטרקוב שבפולין יצאו ב־1897 מקראות גדולות לחמישה חומשי תורה עם 42 פירושים.

בלמברג יצאו ב־1909 מקראות גדולות לחמישה חומשי תורה עם 49 פירושים.

ובווילנה יצאו ב־1923 מקראות גדולות עם 70 פירושים (רק ספר ויקרא).

ה"מקראות גדולות" הן עדיין מספרי היסוד של מדף הספרים היהודי. כיום יש שלל מהדורות חדשות, מדויקות יותר, עם פירושים אחרים ובהדפסה איכותית.

מי זוכר שהכול התחיל לפני 500 שנה בבית הדפוס של דניאל בומברג בוונציה?

ברומא, לא רחוק מהקולוסיאום, נמצאת כנסיית סן פייטרו אין וינקולי. מאחורי החזית הצנועה של הכנסייה מסתתרת אחת מיצירות האומנות המפורסמות בעולם, שהפכה את הכנסייה הפשוטה למראה לאתר מפורסם בפני עצמו. זהו הפסל "משה", שהוקם כחלק מהמצבה של האפיפיור יוליוס השני.

האומן מיכלאנג'לו בואונרוטי, מהבולטים שבאומני תקופת הרנסאנס, יצר את הפסל "משה" בהוראת האפיפיור עצמו. העבודה החלה בשנת 1505 והסתיימה לאחר כ־10 שנים. האפיפיור, שהזמין את העבודה לטובת המצבה של עצמו, מת שנתיים קודם לכן ולא זכה לראותה.

הפסל מציג את דמותו של משה רבנו, ונוסף לזקן הארוך וללוחות הברית שלצידו, מעט מפתיע לגלות שלמשה רבנו יש גם זוג קרניים קטנות. שתי בליטות מוזרות יוצאות מראשו באופן לא מחמיא במיוחד. יש שטוענים שמיכלאנג'לו הוסיף את הקרניים בכוונה מתוך זלזול באפיפיור. אך הדעה הרווחת יותר היא שהדבר מבוסס על טעות.

איך תיתכן טעות בפסל של אומן כל כך מוערך, שיצר אותו במשך עשור? הסיפור הוא כזה: את התנ"ך (במקרה הזה הברית הישנה) למדו מיכלאנג'לו ובני הדורות שלפניו בעזרת הוולגטה, שכתב הכומר הירונימוס. הירונימוס, שזכה גם לתואר "קדוש", תרגם את התנ"ך ללטינית בסוף המאה הרביעית לספירה. הוא התבסס על התרגומים היווניים שנעשו לפניו ואף למד עברית כדי להבין גם את המקור היהודי.

נחזור לקרניים המפתיעות של משה. פתרון התעלומה נמצא בפרשת כי תשא. בפסוקים האחרונים של הפרשה נתקל הירונימוס בבעיה בעבודת התרגום (שמות לד, כט–ל, לה):

"ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לחת העדת ביד משה ברדתו מן ההר ומשה לא ידע כי קָרַן עור פניו בדברו אתו. וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו… וראו בני ישראל את פני משה כי קָרַן עור פני משה."

הירונימוס בוודאי ידע שקרן פירושה horn, כלומר איבר בראשם של בעלי חיים. אך ייתכן שהתקשה להבין שבמקרה הזה הכוונה למילת פועל ולא לשם עצם. אז איך התגלגלו הדברים לידי כך שלמשה היו קרניים?

התרגום היווני המפורסם הידוע כ"תרגום השבעים" (Septuagint) מסביר שפניו של משה היו מהודרות או מודגשות, תרגום לא רע בסך הכול. אבל הירונימוס נעזר גם בתרגומו של עקילס ליוונית. עקילס גדל באזור טורקיה של היום במאה השנייה. הוא התגייר, ויש המזהים אותו עם אונקלוס הגר, המוכר לנו כמתרגם התורה לארמית.

בתרגומו של עקילס לפסוק שלנו נכתב שלמראה פניו של משה היו קרניים. זה אומנם נשמע מוזר אבל בתקופות קדומות קרניים סימלו כוח, ולכן לעיתים חוברו קרניים לקסדותיהם של לוחמים. עקילס דייק שלא בהכרח יצאו קרניים מראשו של משה אלא שהיה זה "מראה" של קרניים.

הירונימוס הלך בדרכו של עקילס והשתמש במילה cornutam / cornuta בלטינית, זאת אומרת קרניים של בעל חיים ולא קרני אור.

לפי הסבר אחד, ייתכן שבבחירת המילה cornutam יש מימד אנטישמי. בברית החדשה ובאמונה הנוצרית קרניים בדרך כלל משויכות ליצורים מפלצתיים ולשטן. ולמרות שהברית הישנה חשובה גם היא לנצרות, אולי משה רבנו, כמייצגו של העם היהודי, תואר ברמז כמנהיג אנשי השטן ומשמש דמוניזציה ליהדות.

אפשרות אחרת היא שהירונימוס כמו גם עקילס קיבלו את הרעיון ממקור לגמרי אחר:

יש פיוט קדום המופיע בחלק מהמחזורים האשכנזיים הישנים. הפיוט מתייחס למשה רבנו כשקיבל את התורה על הר סיני, ונהוג היה לאומרו בחג השבועות, הוא חג מתן תורה, בזמן קריאת התורה בבית הכנסת.

הפיוט נכתב בארמית ארץ ישראלית קדומה בשילוב מילים יווניות. לפי הלשון והמבנה הפיוט מתוארך לתקופה הביזנטית, אבל לדברי חוקר הפיוט והתפילה יוסף היינימן, הוא מבוסס על שירה עממית שעברה בעל־פה מתקופה קדומה בהרבה.

הפיוט מורכב מ־22 שורות ובנוי כאקרוסטיכון לפי סדר האלף־בית. הוא תורגם לעברית בשנת 1966 בידי אברהם רוזנטל. הפיוט פותח במילים "ארכין ה' שמיא לסיני" (ה' הרכין את השמיים לסיני), ובהמשך מתאר שהאלוקים קבע קרני הוד בראשו של משה. עד כאן הכול נשמע בסדר ומתאים לפסוקי התורה. אבל לקראת סוף הפיוט מופיעים מלאכי השרת לפני אלוקים ונרתעים ממשה רבנו. לדבריהם משה עלול לנגוח בהם.

ייתכן שהשילוב הזה של תיאור הקרניים המופיעות במקרא עם יכולת הניגוח שאולי מתבססת על הבנה עממית מקובלת באותה תקופה – הוא שיצר דמות דמיונית של משה עם קרניים לראשו.

אולי מכאן לקח עקילס את דבריו שלאחר כ־250 שנה אומצו בידי הירונימוס לתרגומו הלטיני של התנ"ך.

אז האם יצירתו המפורסמת של מיכלאנג'לו מבוססת על דברים אלו?

חוקרת האומנות רות מלינקוף הוכיחה שמוטיב הקרניים (קרני בעל חיים) אצל משה היה מקובל בשלל יצירות אומנות נוצריות בימי הביניים, לא תמיד במובן שלילי. לעיתים מופיע משה עם קרן אחת, כובע שממנו חודרות קרניים ואפילו שיער בצורת שתי קרניים. נראה שבהוספת קרניים לפסל שלו, היה למיכלאנג'לו על מה להסתמך.

חוקרת האומנות מלכה רוזנטל הראתה שמשה בעל הקרניים הופיע גם באיורים בספרות היהודית. במספר ספרים שהודפסו בעיר פיורדא (Furth), כיום העיר פירט שבגרמניה, בין השנים 1741–1750 מופיעות בעמוד השער דמויותיהם של משה ואהרון. משה מחזיק מקל ולוחות ולראשו זוג קרניים.

פרשני ימי הביניים כמו רש"י, רשב"ם ואחרים לא מקבלים כמובן את הדעה הזאת. דבריו של אבן עזרא ביחס לדמות כופרת בשם חיוי מסכמים את העניין באופן דרמטי למדי:

"ישתחקו עצמות חוי הפושע, שאמר כי בעבור שלא אכל [משה] לחם, שבו פני משה יבשות כמו הקרן. וטעם וייראו [בני ישראל לגשת אל משה] מפני שהיו פניו מכוערות. ואיך לא פקח זה המקולל [חוי הפושע] את עיניו…"