המקום: עיר הבירה המערבית ביותר באירופה. הזמן: שלהי המאה ה-15. אלה רגעיו האחרונים של "העולם הישן". בבית מלאכה קטן, הנמצא בלב ה"יודיאריה" של ליסבון [כך נקראו הרבעים היהודיים של העיר – מ.ז.], יושב אדם כפוף גו ומעטר בעדינות, ביד יציבה, את הקלף שמולו. האותיות העבריות העתיקות, שונות כל כך משפת היום יום בארץ הזאת, מתמלאות בזהב בוהק, מתקשטות בעלעלים סגולים זעירים. הוא מעטר בשקידה עדינה את אותיות "ראש השנה" ואז את הכותרת "תפילת מוסף".
סופה של המאה ה-15 מצא את ליסבון כשהיא מחכה בסבלנות לתור הזהב שלה. "עיר שבע הגבעות", כך כינו הפורטוגזים את בירתם, ששכונותיה ובתיה השתפלו בין קפלי הגבעות ומעגלי החומות המלכותיות לכיוון שפך הנהר והאוקיינוס, שם שכן הנמל. הנמל, מקור עושרה של העיר, שבעשורים הקרובים, לכשיתגלו האמריקות, עוד יהפוך את פורטוגל לאחת המעצמות הכלכליות הגדולות של העידן ההוא.
אבל עבור קבוצת תושבים אחת בעיר, המצב באותה נקודה בהיסטוריה היה בדיוק הפוך – תור הזהב ממנו נהנתה אותה קבוצה עמד להסתיים, או יותר נכון להיקטע באכזריות. אכזריות שלובתה בידי מארג הולך ומתהדק של אינטרסים פוליטיים וכלכליים וקיצוניות דתית.
יהודיה של ליסבון עמדו להפסיד את הכל.
הם היו שם כבר מאות שנים. האזכור הכתוב הראשון ליהודיה של ליסבון הוא מסמך משנת 1175 מארכיון מנזר קלש, שבו מוזכרת "היודיאריה של היהודים" – רובע מוגדר בעיר שבו חיו ופעלו יהודים. מאז, התקיימה במקום קהילה שהלכה והתפתחה. המלכים הנוצרים הראשונים שכבשו את פורטוגל מידי המוסלמים העניקו תוקף חוקי ל"קומונה" של היהודים – קהילה רשמית ומתפקדת שהחזיקה מוסדות ובעלי תפקידים בחסות המדינה. בתי כנסיות מפוארים נבנו, ועם הזמן מרחב המחייה של חברי הקהילה היהודית התרחב, ורבעים יהודיים חדשים נבנו באזורים החדשים של העיר. סוחרים יהודיים הפכו לעמודי תווך במסחר הימי שיצא מנמל ליסבון, ומנהיגי הקהילה וגדולי תורה אף קיבלו לעיתים תפקידים רמים בממשל.
ועדיין, זו הייתה קהילה קטנה יחסית, אחותה הפעוטה, אם תרצו, של הקהילה המפוארת והאדירה שחיה מעבר לגבול המזרחי – בספרד השכנה.
אבל הכל השתנה בעשור האחרון של המאה ה-15, אז ספגה הקהילה הספרדית את המכה הגדולה שלה – פרננדו ואיזבלה, מלך ומלכת ספרד חתמו על הצו המפורסם המורה על גירוש יהודי ספרד. הקהילה הענקית והמפוארת ההיא, נמחקה באופן רשמי – בניה נאלצו לעזוב את ארצם, או להמיר את דתם ולהיטמע באוכלוסיה המקומית.
המלך ז'ואאו השני מפורטוגל זיהה את הפוטנציאל הגלום במשבר עבורו ועבור ממלכתו. היהודים הספרדים נודעו בכישורי המסחר המשובחים שלהם, ובקשריהם חובקי העולם עם בני דתם מעבר לאוקיינוס או מצידו השני של הים התיכון. הוא אישר את קליטתם של עשרות אלפי יהודים שגורשו מספרד, בידיעה שיועילו מאד לכלכלתה המתפתחת של פורטוגל, תוך שהוא מנצל את המצב עד תום וגובה מהם תשלומי עתק מיוחדים על "החסד" שהוענק להם.
הקהילה היהודית הפורטוגלית הותיקה, שמרכזה היה בליסבון, הכפילה ואף שילשה את עצמה בתוך חודשים ספורים.
באותה תקופה, עוד לפני שהגיעו הגולים מספרד, פעלה בליסבון אסכולה אומנותית שכונתה בהמשך בפי חוקרים והיסטוריונים "אסכולת ליסבון". מהסדנאות הצנועות שיוחדו להעתקת ועיטור כתבי יד יהודיים יצאו יצירות יפהפיות וייחודיות. כשלושים כתבי יד ששרדו עד היום זוהו עם אסכולת ליסבון, והם מאופיינים בסגנון קליגרפי ואומנותי מובהק. האמנים היהודיים-פורטוגליים ספגו השראה מהתרבות המקומית שעירבה אלמנטים משכבות היסטוריות שונות באזור, והתוצאה הייתה מרהיבת עין.
הפריט המפורסם ביותר מאסכולה זו הוא "תנ"ך ליסבון": שלושה כרכים נדירים ביופיים, ובהם כל 24 ספרי התנ"ך. הוא נכתב בידי הסופר שמואל בן שמואל אבן מוסא, והוא שמור היום בספרייה הבריטית.
אבל כאמור, עננים כבדים העיבו על עתידן של סדנאות האומנות הללו.
האם בני הקהילה, ותיקים וגולים שזה מקרוב הגיעו, ניחשו זאת? האם חששו מהבאות, או שסמכו על האינטרסים הכלכליים של בית המלוכה הפורטוגזי שימשיכו להגן עליהם? האם העובדה שאמנים יהודיים המשיכו לעבוד בשקדנות על כתבי יד יפהפיים, ייחודיים לעירם, היא הוכחה שהאמינו שהרעה לא תבוא עליהם, או הוכחה לאמונתם שלא משנה מה יקרה – הדבר הזה, ההנכחה של כתבי הקודש באופן המשובח ביותר שאפשר להעלות על הדעת, חייב להמשיך?
כך או כך, תור הזהב של היהדות הליסבונית והפורטוגלית עמד להסתיים, באבחה אחת.
בקיעים בתהליך ה"הצלה" של הממשל הפורטוגזי התגלו כמעט מיד, עוד בימיו של ז'ואאו השני עצמו. צעדיהם של היהודים הוצרו, משפחות נאלצו להיאבק על אישור מחדש של זכותן להישאר בליסבון, תמורת סכומי עתק, וילדים יהודים רבים נחטפו, ככל הנראה, והועברו בכפייה למושבות פורטוגליות מעבר לים.
המצב החמיר כאשר ז'ואאו מת ללא ילדים (בנו היחיד נהרג בתאונת רכיבה שנים ספורות לפני כן) והעביר את הכתר הפורטוגלי למנואל הראשון, בן דודו. על מנת לשמר את מערכת היחסים ההדוקה בין שני בתי המלוכה ששלטו בחצי האי האיברי, ביקש מנואל את ידה של איזבלה, ביתם של אותם פרננדו ואיזבלה הידועים לשמצה מגירוש ספרד. איזבלה והוריה הציבו תנאי לשידוך: גירושם המוחלט של יהודי פורטוגל, כולל, כמובן, כל הפליטים הספרדים.
מנואל לא התלהב מהרעיון, לא בגלל אהדת היהודים, חלילה, אלא מסיבה פרקטית לחלוטין – היהודים, על קשריהם חובקי העולם, היו מעמודי התווך של הכלכלה הפורטוגזית המתפתחת, ולוותר עליהם במחי כתב גירוש אחד היה קצת מסוכן, לפחות מבחינה כלכלית. הפתרון האכזרי שיושם בסופו של דבר היה הטבלה בכפייה של אלפי משפחות.
באופן רשמי, צו הגירוש העמיד בפני היהודים ברירה: לעזוב או להתנצר. אבל בפועל, המלך החליט עבורם. הם נקראו לכיכר המרכזית בעיר על מנת "להתארגן" ליציאה מהארץ, ושם הם כותרו, וכמרים היזו עליהם מי טבילה ממרפסות הבתים שסבבו את הכיכר. מאחר וחוק הכנסיה לא הכיר באפשרות של המרת דת הפוכה – מי שנוצרי, לא יכול, בשום דרך שהיא, להפסיק להיות כזה, וכך האפשרות של גירוש מרצון ירדה מהפרק.
חלק מהיהודים הצליחו לברוח, בדרכים לא דרכים, כשהם מתירים את כל רכושם מאחוריהם, וחלקם נשארו בלית ברירה בפורטוגל. כך נולדו קהילות האנוסים הידועות – קהילות של יהודים שהמשיכו לשמור על מסורת אבותיהם באופן חלקי, ככל שיכלו, בסתר, תוך סיכון עצום של חייהם, כשכלפי חוץ הם חיים כנוצרים קתוליים לכל דבר.
מה קרה באותו זמן לכתבי היד המיוחדים שהיו בידי הקהילה? רבי אברהם סבע שעבר מקסטיליה לפורטוגל מתאר איך נאלץ לוותר על ספרייתו, איך הוטבלו שני בניו, ואיך אחר כך נאלץ להחביא את כתבי היד שלו ואת התפילין מתחת לעץ זית בתקווה שיחזור אליהם. אך הוא לא שב אליהם מעולם. סיפורו האישי כנראה מתאר את מה שקרה לרבים אחרים. רובם כמובן, אבדו. אבל אלה ששרדו – קשה מאוד לעקוב אחרי המסלול שעברו. היהודים שהצליחו לברוח ככל הנראה הבריחו איתם כמה מהם, או שהם הוחבאו מעיניה הבולשות של האינקוויזיציה בידי המשפחות שנשארו בפורטוגל, או שהתגלגלו לידיים זרות שהחזיקו בהם במשך מאות שנים.
אנחנו כן יודעים שבמאות השנים שלאחר מכן, מידי פעם נמצא כתב יד כזה. אחד מהם – "מחזור ליסבון", הגיע לידי הקהילה היהודית בחלב שבסוריה, שם נשמר לצד "כתר ארם צובא" המפורסם. המחזור הזה הוא בעצם ספר תפילות, הכולל את כל התפילות היהודיות – בנקודה לא ידועה בהיסטוריה פוצל המחזור לשלשה כרכים בכרך אחד ישנן התפילות היום יומית ובשני הכרכים האחרים, תפילות מיוחדות לחגים ולימים הנוראים – ראש השנה ויום כיפור.
בשנת 1957 הגיע "מחזור ליסבון" לירושלים – כמתנתה של קהילת חלב לנשיא יצחק בן צבי ונשמר בספריית "יד בן צבי". אבל בספריה היה רק כרך אחד של המחזור. מה קרה לשני הכרכים האחרים?
סיפורם לא ברור, ולא ידוע. האם גם הם היו בחלב יחד עם כתר ארם צובא? האם מסעם היה אחר, והם לא הגיעו כלל לחלב? היכן אם כן הם היו? השאלות הן רבות אבל לפני מספר חודשים הם הופיעו במפתיע בקטלוג בית המכירות "קדם". הספרייה הלאומית, שהבינה מיד את חשיבותם ההיסטורית של שני הכרכים הייחודיים האלה, פנתה לבית המכירות בבקשה לרכוש את כתב היד ללא מכירה פומבית, מאחר ומדובר באוצר תרבותי והיסטורי של העם היהודי. לשמחתנו בית המכירות שיתף פעולה.
בהתרגשות רבה התקבלו שני כרכי "מחזור ליסבון" בספרייה, והועברו מיד לשימור ולשיקום. לאחר השימור הם צולמו ונסרקו דיגטלית, והיום הם מוצגים, לצד העותק הדיגיטלי של הכרך הראשון השמור ביד יצחק בן צבי, באתר ׳כתיב׳ של הספרייה הלאומית.
"קרב פזורינו מבין הגוים, ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ", המילים הללו, שנאמרות מידי שנה על ידי יהודים בכל רחבי העולם, מקבלות נופך ועומק אחרים כשהן כתובות, בקליגרפיה שחורה מהודרת על גבי קלף צהבהב, במחזור שעבר דרך ארוכה, מפותלת וככל הנראה גם מסוכנת כל כך, מהמקום בו נכתב ואויר עד לספרייה הלאומית בירושלים.
