המרחצאות
יפעת טללייבסקי
.
בן הזוג עם החליפות וכפפות העור בחורף לא מותאם, זה שהיה זקן ממני ביובל, והריח ממי קולון של פעם, ניחוח אבהי, נקי, נפלא. הוא – הוא הדליק אותי על אבאנו, נושא שאליו הגיעו, נקודה קבועה על מעגל, בכל ארוחת ערב הוא והוריי – החלום לנסוע ל־Abano Terme.
״מי המרחצאות שם – מהמפורסמים בעולם,״ היה אומר הזקן היפה שחייתי איתו כמה שנים בשנות העשרים שלי. השנים היפות.
״ובתקופה הביזנטית…״ אבא שלי היה חובט בחזרה.
וכך, מכת מחבט לצד אחד ואז מן העבר השני. והעיניים של אמא שלי מימין לשמאל ובחזרה. פינג פונג, פינג פונג. ואני, בורחת לאבאנו, כמה שאני רוצה להתהלך שם עירומה וזקופה, כמו בסרט של סורנטינו.
אבל המאהב הזקן שלי ידע לטייל רק במפות של Google Earth. אבאנו טרמה נאלצה להיזנח עד המאהב הבא.
.
ירח דבש באיטליה. אחרי רומא החלטתי שניסע למרחצאות של אבאנו. רומא הייתה יפה ונוראה, מתפוררת מדי בשבילנו, שהתקוטטנו סביב כל פרט – לאן נלך, מה נאכל, איפה נשתה קפה. איבדתי עשתונות מולו דווקא בכנסייה המפורסמת ההיא, עם העבודות של קאראווג׳ו. כמה שאני ציפיתי – כך הוא לא התרשם. בזמן נגינת העוגב בקונצרט של שעת צהריים, בקעו ממנו התפקקויות של הצוואר והלסת – ואני? רציתי להיבלע בספסל העץ שישבנו עליו. בסוף אני זו שגררה את מבטי המבקרים האחרים – פ ר י מ י ט י ב, חסר תרבות! לא ידעתי שאני צועקת, האקוסטיקה הדהדה את התסכול שלי.
בדרך לאבאנו הנוף התחלף במהירות. פרוורים הם פרוורים בכל מקום, ביציאה מהעיר ניכר עוני, זו כבר לא רומא היפה, המפוארת. הפעם הוא זה שנזף בי, על שלא הזמנתי מקומות ישיבה אלא כרטיסי עמידה – הכי זולים. ״מה חשבת? שאני אעמוד עכשיו כמו טמבל שלוש וחצי שעות?" הוא צדק ואני טעיתי, הקול שלו – גס ורם מעל הראש שלי, והאנשים שמסתכלים עליו ועליי. בטח גם הם לא מבינים מה לי ולו. הוא מצא מקום ישיבה והתחבר עם בחור סרבי בחליפה ישנה ומלוכלכת. הם דיברו אנגלית שבורה באותה רמה, וגילו אהבה משותפת למוזיקה צוענית. התברר שהסרבי ביקר בתל אביב. אני, לעומת זאת, ברחתי ממנו, הודפת אנשים כדי להתקדם במעבר הצר של הרכבת, וביליתי את הנסיעה בעמידה במסדרון, צופה החוצה בכתמי צבע וצורה מתערבבים זה בזה; בניינים הופכים לכתמים ועצים לטקסטורה. כל שנותר לי היה להעביר משקל מרגל לרגל ולהריץ את אותה פנטזיה – המרחצאות של אבאנו. אני. עירומה וזקופה.
.
כשהגענו לפאדובה, רגליי כאבו כל כך שעלינו מייד על טקסי ונחתנו תוך דקות ספורות בכניסה למלון. בדרך עקץ אותי הבעל, ״חשבתי שתרצי ללכת ברגל.״
על מדרכות השיש דרכתי נבוכה בסניקרס לבנות ומאובקות. לבעלי הטרי לא היה אכפת. הוא נכנס מבעד לדלתות המסתובבות בחליפת טרנינג לנסיעות בצעדים הרחבים שלו, גומע פי שניים יותר משבצות ממני, משפריץ את ריח הזיעה שלו בחלל הלובי. ואני מאחוריו, בשמלת מקסי מאובקת שמגבילה את תנועת הקרסוליים. המראה שלנו גרר מבטים, או אולי בכלל התעלמות. מה עושים אורחים אחרים – בטח מגיעים ברכב, רכב יוקרתי, אולי אפילו רכב אספנות. לא ככה, כמונו, מהרכבת, כרטיסי עמידה.
בקבלה ניסיתי לקנות את חיבתו של הפקיד. אם אני משרבבת שפתיים – לא בדיוק משרבבת, מדגישה את פעולת השפתיים – לרוב אני מצליחה לעורר תגובה. משהו בהדגשה כמו מייצר קצב ואולי אפילו קשב. אבל בעלי, רם בגובהו ובקולו, ביקש את הבקשות שלו, רוכן מעליי: De bed is long ?like me? – משום מה הפקיד חייך אליו ולא אליי, ולא ידעתי אם רווח לי או שאני מתעצבנת עוד יותר. לא נורא, אפצה על כל המבטים כשארד לארוחת הערב בשמלה הכי יפה שלי, שמלה שקניתי ברומא, שמלה לא יקרה אבל שנראית עליי מיליון דולר.
החדר שלנו, ששולם מראש על ידי הוריי, מתנת חתונה, היה בקומה נמוכה מדי ופנה לבריכה, אפילו שרציתי שיפנה לפארק, פארק זה יותר פיוטי. בעלי היה מרוצה מהנוף. תפוזים, מלונים ואבטיחים משתזפים על מיטות עץ מסביב לשפת הבריכה.
הוא צנח על המיטה. הקפיצים נאנקו. ״רך מדי?״ שאלתי. הוא טפח על המזרן, מסמן לי לבוא לבדוק בעצמי. ״אתה לא מתכוון להתקלח? הסדינים נקיים.״ פניו נמשכו לחיוך בשכיבה, קפלי עור עודף נצמדים זה לזה כמו צמיגי מישלן קטנים, והוא עצם את עיניו. מייד התחלתי לבעור מבפנים. ככה ייראו החיים שלי; גבר מלוכלך במיטה נקייה. נכנסתי לחדר האמבטיה, שהיה יפה והבהיק מניקיון כמובטח בתמונות באתר, אבל סימני טיפות מים שהתייבשו על המראה חיבלו בשלמות כמו במגזין שבה חשקתי. חשבתי שכדאי לרשום את כל ההערות שיש לי, כדי לדבר אחר כך עם הקבלה. הם בטח ירגישו נורא ואיום. אולי נקבל פיצוי כלשהו. כבר דמיינתי זר פרחים ואולי בקבוק שמפניה, או אפילו שדרוג לסוויטה בקומה גבוהה יותר ועם נוף לפארק.
יצאתי מחדר האמבטיה עטופה בחלוק מפנק בעובי וברכּות, כדי למצוא את בעלי נוחר בפה פתוח. בטנו הגדולה עלתה וירדה. ביקשתי להתנחם בחלל, מעבירה מבט על הטפט הלבן עם הטקסטורה העדינה, ומייד זיהיתי מקומות שבהם החיבורים נעשו באופן לא מושלם. הרוח שרקה אל תוך החדר. ניגשתי לחלון שהיה לכאורה סגור, הרוח חדרה דרך חריץ שלא הצלחתי לאטום. מצב רוחי המשיך להידרדר, אלה הולכים להיות החיים שלי?
.
בעלון שהודפס באותיות זהב מחוברות על גבי נייר יוקרתי נכתב שארוחת הערב מוגשת בשעה שבע. חשבתי שיהיה חכם לאחר מעט – בשביל כניסה מרשימה. ישבתי מול שידת האיפור (שידה שחלמתי עליה כל חיי, הנה אני יושבת כמו בגאווה ודעה קדומה או משהו, בוחנת את עצמי במראה, מתרפקת על הזמן ומשפרת את הופעתי). הפעלתי סרטון של משפיענית בתחום הטיפוח שתעזור לי ״לתת לעצמי צורה״, כמו שאומרת אמא שלי.
בעלי התעורר משנת הצהריים שלו, התיישב במיטה והתבונן בי דרך המראה. ״את נראית מוזר עם כל האיפור הזה.״
״לך כבר תתקלח,״ נזפתי בו.
״את לא רוצה להזדיין?״ שאל תוך כדי שהוא מתרומם.
היד שלי, בלי לשים לב, דחפה את תיק האיפור מהשידה, והתכולה התפזרה על השטיח שכיסה את הרצפה מקיר לקיר. אבקת הסומק נחתה כמו ענן אבק על חפציי. ״תראה מה עשית!״ נבחתי.
הוא משך בכתפיו ופנה לחדר האמבטיה. הדלת נסגרה מאחוריו.
.
שמלת סאטן ארוכה בצבע טורקיז עם שסע קדמי כמעט עד המפשעה ומחשוף גב נמוך, ונעלי עקב שחורות. הלוואי שהנעליים היו גדולות יותר בחצי מידה. על העקבים היפים והלוחצים האלה אני כבר לא כזו קטנטנה ליד בעלי. בעלי השקיע ולבש את הבגדים היותר אלגנטיים שלו. הבטן שלו עדיין בצבצה בין החגורה של מכנסי האלגנט לחולצה. חולצה מכופתרת הוא לא לבש אפילו לחתונה. המעלית לקחה אותנו לקומת המסעדה, ודלתותיה נפתחו. המבטים הופנו אלינו. לקח לי רגע להבין שהגזמתי. בסקירה מהירה מאוד הבחנתי שרוב האנשים בחדר האוכל הזה מבוגרים ממני בכמה עשורים, ושהשמלה שלי לא מתאימה לאירוע בכלל. איש זקן אמר באנגלית במבטא גרמני: "I didn’t know der vaz a show" ובעלי ענה לאדון: ״?Mister, you want me to sing" הגבר צחק והנהן בהתלהבות. הבעל שלי התקדם לעבר השולחן של האדון, ישבו שם שלושה זוגות מבוגרים, הנשים חלקו את אותו גון סגול בשערן. בעלי התכופף בין שתי נשים, רוקן את הכלי שבתוכו ניצבו מקלות הלחם, אסף כף מתוך קערת מרק והחל לתופף על הכלי.
עמדתי קפואה ממבוכה בזמן שבעלי בידר את האורחים. הוא תופף ושר שיר של גוגול בורדלו. ששת הגרמנים ליוו אותו בקולות תרועה ויתר השולחנות בהו באישה בשמלה, הגבר המתופף וששת הגרמנים הצוהלים. איש בחליפה ניגש אל בעלי ולחש לו משהו באוזן. בעלי טפח לו על הכתף: "Yeah man, no problem, no problem, tenk you man."
נצמדתי אליו: ״מה? מה הוא אמר לך? איזה פאדיחות.״
״תירגעי, מה פאדיחות. אמר שכדאי שנשב כי ייגמר האוכל.״
האיש – מנהל המשמרת או משהו כזה – חזר וליווה אותנו לשולחן צידי, קרוב לכניסה למטבח. יכולתי להריח את הפח שלתוכו זורקים שאריות. ריח קבוע ומוכר בכל חדרי האוכל בכל מקום בעולם. ציפיתי ליותר מאבאנו.
בופה במקום הגשה לשולחן. שובל השמלה שלי נמרח על רצפה שדרכו עליה אינספור נעליים נוחות והשאירו סימנים. לא יכלתי להתלונן על האוכל, הוא היה טעים מאוד, ומגוון. רציתי לא לרצות לאכול, אבל גוש הדמעות בגרוני ביקש נחמה, ואני נעניתי לו בשרימפסים בחמאה ושום, פירה חמאתי וחתיכות בקר נימוחות. מילאתי צלחת, רוקנתי, ומילאתי צלחת נוספת, מתרגלת למבטי האורחים האחרים. בעלי שם כף יד גדולה על הכתף החשופה שלי, מנסה להרגיע אותי. לרגעים הוא מבין אותי כמו שאני אף פעם לא נותנת לו את הקרדיט. ולעולם גם לא אתן. אנחנו רחוקים מהבית. כאן באבאנו. כשאשוב אוכל לספר שהיה מושלם, אוכל לספר על סידורי הסחלבים בלובי, על הריח המיוחד של המלון שכמו נישא באוויר, ודבק גם בכריות ובסדינים, ועל הסידור רב הטעם של החדרים – בגוונים שולטים של זהב, חרדל וקרם. אבל עכשיו, ברגע זה ממש, בקומה מינוס אחת שהוקדשה משום מה, כאילו בלי מחשבה, דווקא לחדר האוכל, אני יכולה רק למצוץ בשקיקה את הרוטב מהאצבעות המלוחות שלי. מחר כנראה אגלה שיש מסעדה à la carte יקרה מאוד שצריך להזמין אליה מקום שבועות מראש, אבל ברגע הזה, כשאני מבינה שאין טעם בתחפושות ואין טעם להמשיך להחזיק את הגו זקוף כל כך, אני מרשה לעצמי להצניח את הכתפיים ולהתעגל מעל הצלחת, לקבל בהכנעה את אי הייחוס שלי – בכל זאת הגעתי לאבאנו, אני כאן ואני איהנה!
שבעה צעדים גדולים גמעתי כדי למלא יין בכוסות מקראף הבית שעמד באזור השתייה. העמסתי מכל הקינוחים ששרדו על מגשי הכסף בשלוש קומות.
נשארנו אחרונים בחדר האוכל. בעלי שר לי בקול נמוך, צרוד ומזייף שיר אהבה באיטלקית מומצאת – ואני אלתרתי לו מקצבי דופ דופ דאפ דיפ ג׳אזי. הוא צחק ואמר שג׳אז זה תחליף לחרא. לרגעים ידעתי לצחוק מעצמי. אני לא זמרת גדולה. אבל הוא אמר בכל זאת, מאמין לעצמו: ״את יודעת? את שרה לא רע.״ והוסיף לשיר לי שירים מפורסמים בג׳יבריש. כשפניי קרובות מאוד לפניו, לעגתי לו בחיוך שהוא לא זוכר מילים אמיתיות לאף שיר.
אל החדר הוא הביא אותי בנשיאה על כתפו. שנינו היינו מלאים מכדי לעשות אהבה.
.
בבוקר התביישתי בי ובו ובהתנהגות שלנו. כאב לי הראש. הסתכלתי בשעון והבנתי שאת ארוחת הבוקר פספסנו כבר. הוא ניסה ליזום מגע, מלטף את הגב שלי מתחת לשמיכה. נזכרתי שהסיר ממני את השמלה בעדינות כשהשכיב אותי במיטה. עכשיו הצטערתי שלא שכבנו בלילה, כשעוד הייתה לי אמפתיה כלפיו. עם היקיצה אותה אמפתיה התעופפה מהחריץ הסורר בחלון. הבל פיו עורר בי גועל כשהתקרב אליי. אלף פעמים אמרתי לו לא לנשק אותי בבוקר. מי עושה כזה דבר? הוא קם מהמיטה. אנחנו נשואים כל כך מעט זמן. אנחנו ביחד כשנתיים, תלוי ממתי סופרים. כמה מהר פיתח אדישות כלפי התגובות שלי. מגיע לי. אולי עם הזמן הוא ממש ישכח מקיומי ואז אוכל… מה אני בעצם מבקשת? איזו מין אישה רוצה שבעלה ישכח מקיומה?
כשיצאתי מחדר הרחצה בעלי כבר לא היה בחדר. עם כמה שאני נחנקת לידו, כשהוא עוזב אני חרדה שלא יחזור. בכל פעם מחדש אני חוששת שאולי הגזמתי, ומייד כורעת תחת מעטה של בדידות. אבל זה מה שביקשתי, הרי רציתי להיות לבד.
.
נשכבתי על המיטה לעוד רגע, לאפשר לתחושת הבדידות להכביד עליי עד כדי כך שיתפקעו הצלעות, שמשהו יקרה לי ויהיה כמו סימן – סימן למה? בעיניים עצומות־צורבות – כמה שתינו אמש? – נזכרתי בגבר שהיה לי לפני הבעל. אבאנו הייתה בכלל החלום שלו, יותר משלי. הוא הרי צפה בסרטים האלה לפני שנולדתי – הסרטים היפים כל כך, ממאה אחרת, אולמות מרוצפים שיש, שחור לבן בשחור לבן, נקישת כוסות שמפניה קריסטליות יפות כמו נשים. כמה נהנה להוביל אותי דרכם כחלק ממסע החניכה שלי. הוא נתן לי ספרים, דיסקים, והקרין לי סרטים. ואני התעצבתי יפה־יפה כפי שרצה. טוב, כמעט לפי רצונו. כמה שהוא היה נהנה באבאנו. זה בדיוק בשבילו. דמיינתי אותו לצידי, וידעתי שאם הוא היה כאן במקום בעלי, אני הייתי זו עם הבל הפה המצחין, או גרסה כלשהי של הדבר שהיה מעורר בו דחייה. הוא היה מפנה לי את הגב, הוא היה מסיר מעליו את הידיים המלטפות שלי.
פקחתי עיניים לקול טריקת הדלת. נתקפתי בהלה, הלב שלי פעם דרך השמיכה, ככל הנראה נרדמתי ונבהלתי ביקיצה. בעלי עמד קרוב למיטה והניח עליה בעדינות מגושמת האופיינית לו – כמו שאומרים, פיל משתדל בחנות חרסינה – מגש דמוי כסף. חיכו לי שם ספל מחרסינה לבנה ודקה וקומקום שפיזר בחדר ניחוח קפה שרוף, וגם צלוחית עוגיות. ״אני יודע מה את הולכת להגיד – שאת לא אוכלת כאלה, ושהגזמת גם ככה עם הסוכר.״ זה באמת מה שהייתי אומרת, ממש במילים אלה, רק בטח בטון יותר נוזף.
לרגעים (זו הרי לא הפעם הראשונה), אני מרגישה שאני עושה לו עוול נוראי, שמלכתחילה עדיף היה לסרב להצעת הנישואים. למרות ההיריון. הנה, ההיריון נפל ובכל זאת התחתנו. אולי, אולי גם הוא חשב לעצמו אחרי ההפלה שיכולנו, שהיינו צריכים פשוט להיפרד. אבל אני לא רציתי אז להיפרד, רק זה היה חסר לי, להיות לבד. לפתּי אותו הכי חזק שיכולתי. לא נתתי לו לעזוב אותי לרגע. אולי דווקא אז הוא התאהב בי – קטנה פתאום, נרעדת. נזקקת. לא יכולתי להירדם לבד, או לשהות בבית לבד, רציתי שיטפלו בי כמו בתינוקת. עכשיו אני שואלת – אם היה תינוק, לא הייתה אבאנו? לא ראיתי תינוקות בבית המלון. זה לא מלון לתינוקות. ודאי שלא.
אולי ניצור תינוק פה, באבאנו, אבל בשביל ליצור תינוק צריך לשכב ואני… אני מוצאת כל דרך לברוח מהמפגש הזה בין הגופים שלנו, שאף פעם לא היה הדבר שמחבר בינינו. אם לא זה – אז מה? אנחנו לא מאותו הרקע, הוא לא גדל על אותן ברכיים שאני גדלתי עליהן. אז לא רקע ולא משיכה מינית ולא היכרות עמוקה. הוא לא חבר הנפש שלי. אז מה כן? אני שואלת כאילו שמישהו יכול לענות לי. אולי הענשתי את המאהב הזקן כשהחלפתי אותו מהר כל כך ונקלטתי ככה, בלי מחשבה. הוא, שלא רצה ילדים. לא איתי ולא עם אף אחת. מעניין מה מפחיד אישה בשלב שבו יש קנאה; שאיתה לא יתממש אבל עם מישהי אחרת אולי כן? שמישהי אחרת תקבל את כל מה שהראשונה ויתרה עליו או לא הייתה יכולה להשיג? אחר כך עוברת הקנאה, כמו שעוברת האהבה, ובכלל: הנה, חלפו שנתיים וחצי וממה ששמעתי – הוא עדיין לבד.
כמה זמן בעלי עומד ליד החלון בגבו אליי, מביט החוצה, ומסתיר לי את השמש שמאירה את החדר? אני נחצית בין ההרגשה שמשהו מפחיד עומד לקרות ובין הסלידה היומיומית שלי מהאיש הגדול והמגושם הזה. האיש לפניו היה אסוף כל כך. חנוט כמעט. מה יקרה אם אומר לו עכשיו: ״זוז משם, אתה מסתיר את האור.״ אולי בתנועת יד עצבנית הוא יעיף את הקרמים שלי מהשידה שליד החלון. אולי הוא בכלל יפתח את החלון וכחצי הלצה ינסה לצאת דרכו, לקפוץ דרכו. הקומה שלנו גם ככה לא מספיק גבוהה כדי שיקרה לו משהו. אני מוכרחה לנסות. ״זוז משם!״ אני נוזפת, ״אתה מסתיר את האור.״
רגע של השהייה. הגוף הגדול כמו סלע ענק שניתן לטפס עליו נותר יציב ודומם. ואז ההר עשה תנועה של מאה שמונים מעלות וניצב מולי. יש לו פנים יפות בסך הכול: לסת גברית ורחבה, שפתיים מלאות. למה אני לא מנשקת אותו אף פעם? ״חצי יום עבר. חשבתי שאת רוצה להגיע לספא, הזמנתי לך טיפול. את לא צריכה כלום. רק חלוק.״
כשהוא מתעלם מהזעם שלי אני מצטמצמת למידות של נילס הולגרסון. ילד רע שעשה מעשים רעים מוכרח להיענש.
אנחנו יורדים במעלית. המקום הזה כל כך בטוח, שפע פעילות וחיים מתרחשים מתחת לקרקע – קומה מינוס שתיים. נעימת חליל פוגשת אותנו ברגע שדלתות המעלית נפתחות. אני בחלוק, הוא בחלוק. כולם בחלוקים לבנים. הוא מוביל אותנו בביטחון כזה. ״איך אתה כבר יודע לאן ללכת?״
״כל הבוקר הייתי פה, עם יונאס והרמן.״
אני מסתכלת עליו בפליאה.
״מאתמול, הגרמנים.״
אני מהנהנת. הוא מניד בראשו לכל כיוון, אהלן אהלן, כמו בתל אביב – גם פה באבאנו. גבו הרחב כמו מגן לפניי בזמן שאני הולכת. הוא הודף דלת זכוכית כבדה ואנחנו נכנסים לחלל כמו מערה. חום אימים. ״תשעים מעלות פה!״ אומר בעלי בגאווה, כאילו ייצר את החום בעצמו.
על חלוקי אבן גדולים, סלעים בעצם, שוכבים גופים עירומים. אני מצטמררת אפילו שחם לי כמו שמעולם לא היה לי חם. בעלי מסתובב אליי ומושך בחגורת החלוק כדי לשחרר אותה. אני אמורה להתנגד, כלומר הגיוני לי להתנגד לפעולה־מחווה שלו, אבל זרועותיי שמוטות בהכנעה לצדדים. בעלי צוחק בקול שמהדהד בתוך המערה, אני בטוחה שמבטים כלשהם מופנים אלינו אבל לא באמת רואה באפלה הטבעית הזו. ״אמרתי לך – רק חלוק. מה פתאום את חסודה כזו?״ אני לובשת בגד ים שלם, אדום בוהק שוודאי בולט כאן עכשיו מאוד.
״תורידי את זה.״ הוא עדיין מגחך.
אני מביטה סביב בבהלה, מה עכשיו? להוריד? איך? ידיו הגדולות נעות בחיבור עם הכתפיים שלי והוא מקלף מעליי את הכתפיות. חם לי. ממש חם לי. חם לי. ואף לח. ואני חושבת שזה בדיוק היום של הביוץ. נוזל צמיגי מתחיל לצבור מקום בין ירכיי הצמודות־קפוצות. ״לא נעים לי,״ אני לוחשת לבית החזה שלו שניצב מולי.
.
החלוק שלו מתרופף ונפתח מעצמו. האיבר שלו משתלשל, גם האשכים. ואני רוצה לכסות אותו מהר אבל גם, לשם שינוי, רוצה חדר לבד ולדהור מעליו. הוא מושך ממני את בגד הים והחזה שלי נחשף לעיני המערה. אני נזכרת להכניס אוויר. בעלי כורע וממשיך לקלף ממני את בגד הים האדום. עכשיו, כשהוא לא חוסם לי את שדה הראייה, אני מזהה את קווי המתאר של הגופים השמוטים־מתערים על־בתוך האבנים הגדולות. מה זה? בזלת? אף אחד לא מסתכל עלינו. ואני חשבתי שהקמנו פה מהומה שקטה. בעלי תולה את החלוקים שלנו על צמד מתלים. הכול, הכול הוא כבר יודע. הוא לוקח אותי ביד ומתנצל במבטאו הגס כשאנחנו עוברים קרוב מדי לגוף אחר. ״עדיף שנהיה על האבנים הנמוכות, פחות חם.״ איני בטוחה שאעמוד בזה, אבל אני חייבת־חייבת לעמוד בזה. הוא מורה לי לשבת, האבן חמה כנגד ישבני. הוא מתיישב לידי ומושך אותי לאחור. האבן פוגשת את גבי ומרטיבה ומחממת אותי. אני נושפת אוויר מתוך הפה, אולי לראשונה. גרוני יבש בצורה שנעימה לי. כתפי צמודה לכתפו.
.
יפעת טללייבסקי היא מאסטרנטית במחלקה לספרות משווה בבר אילן, מנחת חגיגות כתיבה, כותבת סיפורים קצרים ושולחת ידה באמנות מיצג ומחול. סיפורה "טמפרטורה גבוהה" התפרסם בגיליון מרץ 2023 של "המוסך".
.
>> במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: סיפור קצר מאת גיא מעייני
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
