מוֹדי רוטנברג   

שמיטה

לְבַסּוֹף נֶעֱמַדְתִּי וּמָסַרְתִּי אֶת נַפְשִׁי.

אֶת הַכֹּל זָרִיתִי לְשִׁבְעִים רוּחוֹת שָׁמַיִם

מְסֻחְרָר וּמְפֹרָז, כִּמְעַט

חָפְשִׁי מִן הַכְּבִידָה —

עָמַדְתִּי מַבִּיט עֵינַיִם יְבֵשׁוֹת

וְסַרְעֶפֶת סְחוּפַת קָדִים

כְּשֶׁרוּחוֹת אַלְפַּיִם שָׁנָה שֶׁל תֹּהוּ

מַרְחִיקוֹת אוֹתִי מֵעֵירֻמִּי

מַצְמִיחוֹת בִּי קֹר מַקְפִּיא שֶׁמְּלַחְשֵׁשׁ לִי: בְּרַח

שׁוֹמֵט לֵךְ בְּרַח

שָׂא שְׁאֵרִיּוֹת גּוּף שֶׁלְּךָ וְהַשְׁלִיכוֹ הַמִּדְבָּר

לְהִצָּרֵב

מתוך 'אושפיזין' – מחזור שירים 

אַזְמִין לִסְעוּדָתִי אֻשְׁפִּיזִין עִלָּאִין… בְּמָטוּ מִנָּךְ

(מתוך תפילה להזמנת האושפיזין לסוכה)

יוסף

הַסֻּכָּה שֶׁלָּנוּ קְרוֹבָה לַכּוֹכָבִים.

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁרָאִיתָ אוֹתָם מִשְׁתַּחֲוִים לְךָ.

אֲנִי מַאֲמִין לְךָ.

אַתָּה נִרְדָּף מִסַּעֲרַת הַדָּם 

בְּכָל מָקוֹם –

בִּכְתֹנֶת הַפַּסִּים, בְּמַכּוֹת הַשּׁוֹט

בַּוְּרִידִים הַפּוֹקְעִים מֵאִשְׁתּוֹ שֶׁל פּוֹטִיפַר

וְתָמִיד לִקְרֹעַ

לְהִמָּלֵט

לֹא לְהֵאָחֵז בָּאֵשׁ

אַל תַּעֲשֶׂה זֹאת הַפַּעַם.

סְבִיב הַכּוֹכָבִים לַחַץ הַדָּם יוֹרֵד

וּבְדִיּוּק הִגַּשְׁנוּ תֶּה מָתוֹק.

דוד

אַתָּה הָאַחֲרוֹן שֶׁלִּי.

בַּלַּיְלָה הָאָרֹךְ אַתָּה מַגִּיעַ אַדְמוֹנִי

אֲבַק מִדְבָּר דָּבוּק בְּךָ.

אַחֲרֵי כָּל הַנְּחָלִים הָרֵיקִים

וּמְעָרוֹת הַמִּסְתּוֹר

הָיִיתָ מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלַיִם.

אַתָּה חוֹזֵר עַכְשָׁו לִירוּשָׁלַיִם

לַסֻּכָּה שֶׁלִּי בִּרְחוֹב הָרַב חַרְלַ"פּ

אֲנִי מוֹצִיא לְךָ מְעִיל עָבֶה מִפְּנֵי הַקֹּר

אַתָּה מְסָרֵב לִמְלֹךְ שׁוּב

מְבַקֵּשׁ שֶׁיַּעֲבִירוּ לְבִנְךָ

וְאִם אֶפְשָׁר

עוֹד סְוֵדֶר בְּבַקָּשָׁה.

6.10.23

מוֹדי רוטנברג, עובד במשרד ראש הממשלה בתחומי מדיניות ואסטרטגיה. חוקר פילוסופיה פוליטית במסלול לדוקטורט במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. זוכה פרס השירה הבין־לאומי באיטליה "Castello di Duino" לשנת 2017. שיריו התפרסמו בכתבי עת שונים.

צפנת בן דוד

גבר

הוּא נִשְׁעָן עַל הַמַּשְׁקוֹף

מְמַלֵּא אֶת הַפֶּתַח

מֵאֲחוֹרָיו עוֹד נִרְאֶה הָאַלּוֹן שֶׁבַּחוּץ

הוּא עָיֵף

הוּא שָׁב הַבַּיְתָה

הוּא מְבַקֵּשׁ

הוּא אָמוּר לִהְיוֹת אָהוּב

הוּא צָרִיךְ לִהְיוֹת שַׁיָּךְ

כְּשֶׁהוּא בִּפְנִים

הַבַּיִת קָטֵן

הַיָּדַיִם שֶׁלִּי מִתְמַלְּאוֹת

הוּא מַשְׁאִיר אֶת רֻבּוֹ מֵאָחוֹר                                  

יַלְדוּתוֹ מִתְגַּנֶּבֶת, עֵינָיו מְצִיצוֹת

הוּא נָח

גּוּפוֹ מוּטָל, שְׁנָתוֹ כְּבֵדָה

הוּא קָם

הַתִּקְרָה מִתְרַחֶקֶת

הַחֲדָרִים נִמְתָּחִים לְאָחוֹר

יֵשׁ בְּגוּפוֹ הַבְטָחָה יְקָרָה

כְּשֶׁיֵּצֵא עִם בֹּקֶר

הַכֹּל יָשׁוּב לִמְמַדָּיו הָרְגִילִים

הַיְּדִיעָה שֶׁהָיָה פֹּה הוֹפֶכֶת 

אֶת כָּל הָעוֹלָם לְיֶשְׁנוֹ

עוֹמְדִים הָאַלּוֹנִים   

לְלֹא תְּנוּעָה בַּצָּהֳרַיִם

הִלָּה תְּפוּחָה עַל רָאשֵׁיהֶם

חַמָּה

שַׁחֲרוּר לֹא מְצַיֵּץ

אֵין רַחַשׁ

דִּמְמַת שָׁרָב 

עוֹמֶדֶת לְמִבְחָן

מֵי הַנֶּפֶשׁ עוֹמְדִים

בֶּכִי נֶאֱגָר בַּקְּעָרָה

הָרָקָב שׁוֹקֵעַ

שְׁיָרַי שׁוֹכְבִים בַּקַּרְקָעִית בְּהַמְתָּנָה

זְמַן רַב יַחְלֹף בְּאֵין תְּנוּעָה

פִּתְאוֹם צִפּוֹר קְטַנָּה  

תִּפְרֹץ

תִּצְעַק שִׁירָה

אדם  

צְעָדָיו מְפַסְּקִים שְׁבִיל בָּעֵשֶׂב

חֹסֶן יְרֵכַיִם שְׂרוּטוֹת                                             

עוֹר זְאֵב לְמָתְנָיו

פֶּה אֶל זָנָב פָּשַׁט אוֹתוֹ

עֲרֻמּוֹת פָּנָיו  

גִּידִים בִּכְתֵפָיו אֵיתָנִים 

לַח מַבָּטוֹ וְחַד

מְחַזֵּר לָאַיָּלוֹת

קָרֵב רֵיחוֹ מֵעֵבֶר לַסְּלָעִים

שְׁפַנֵּי סֶלַע צוֹפִים בּוֹ 

אָדָם 

נוֹגֵעַ וְגוּפוֹ יוֹדֵעַ  

מַעֲיָן

חווה

זֶה לֹא הַגֶּזַע שֶׁפִּתֵּל אֶת גּוּפָהּ

לֹא שְׂעַר הַנְּחֹשֶׁת

זְנַב לְטָאָה אָחוּז בֵּין אֶצְבַּע לְבֹהֶן

הִתְפַּתֵּל בִּשְׁאֵרִית חַיָּיו

הֵנִיחַ לָהּ לַחְמֹק אֶל בֵּין הָעֲנָפִים

דֻּגְמַת רִקְמוֹת הַגֶּזַע

הִטְבִּיעוּ חוֹתָמָן עַל חָזָהּ הַלָּבָן

בֵּינָהּ לְבֵינוֹ הִתְיַשְּׁבָה הֲבָנָה עֲמֻקָּה

הִיא חָיְתָה בּוֹ

וְהוּא בְּדַעְתָּהּ

צפנת בן דוד היא ביבליותרפיסטית. כותבת שירה ופרוזה ומנחת סדנאות כתיבה. ספרה "בין אורות לשכחה", קובץ סיפורים קצרים, התפרסם ב־2020 בהוצאת כריכה. ספר שירה ראשון פרי עטה, "לגבעות פני אם" יצא ב־2020 בהוצאת משיב הרוח.

 
גפן צבי

אם על העולם להיגמר

הַלַּיְלָה, 

אֲנִי וְאַתְּ שְׁרוּיִים

עַל גֶּזַע עֲרָבָה,

וּמְדַבְּרִים עַל נַחַל וּמֶרְחָק,

וְהַבְּהֵמָה הַחֲשׁוּכָה שֶׁל

גּוּפֵנוּ יְשֵׁנָה;

אִם עַל הָעוֹלָם לְהִגָּמֵר

כָּאן, עָלַי רַק לְהִצְטַעֵף

בְּמֹר שַׂעֲרוֹתַיִךְ הַלַּחוֹת,

וּלְמוֹלֵל מִלִּים שְׁקֵטוֹת

כִּפְסִיעוֹת בְּסֶלַע קְצֵה מָצוּק

תָּלוּי עַל גֵּיא צַלְמָוֶת;

וְאֵלּוּ הַמִּלִּים 

שֶׁיֵּאָמְרוּ

בְּאַחֲרִית הַיָּמִים

בֵּינִי לְבֵינֵךְ:

תְּנִי לִי

יָד.

כַּמָּה פָּשׁוּט, 

לִחְיוֹת,

לָמוּת.

וְזֶה כִּמְעַט

לֹא מְשַׁנֶּה;

אִם עַל עוֹלָם

לְהִגָּמֵר

הַלַּיְלָה,

אוֹ בְּלַיְלָה

אַחֵר.

13.4.24

גבירתנו של שבעת המכאובים

מַלְאָךְ בָּאתָ        אֲהוּבִי

וַאֲנַחְנוּ כִּדְרוֹרִים הָיִינוּ

קַלִּים בְּרוּחַ עֶרֶב בֶּהָרִים

כָּךְ אֲפִלּוּ אֹרֶן גָּבוֹהַּ אִלֵּם

שָׁר לָנוּ וְנִעֵר

מְחָטָיו כְּפַעֲמוֹנִים

פַּעֲמוֹנִים מִן הַגַּיְא עַכְשָׁו

חַדִּים בַּבָּשָׂר כִּמְחָטִים

הַבְּשׂוֹרָה

הַסַּף הַנּוֹרָא

קְרִיאַת           עוֹרֵב

אַל תֵּלֵךְ מִמֶּנִּי

יַקִּירִי כְּנָפֶיךָ מְקֻפָּלוֹת

בַּמַּחְבֶּרֶת מְיֻבָּשׁוֹת כְּפֶרַח

לֹא קְדוֹשִׁים אֲנַחְנוּ לֹא יָפִים

נְשָׁרִים נִכְחָדִים

בְּצֵלגֶּשֶׁם בְּרוּחַ־עִוְעִים שֶׁל הוֹוֶה

אוֹהֲבִים               אֶבְיוֹנִים

(לֹא כָּתַבְתִּי כָּאן בַּיִת רְבִיעִי

אֲנִי לֹא מַאֲמִינָה

בָּאָבִיב שֶׁיָּשׁוּב

הַשּׁוֹתֵק

כְּפִצּוּל בִּזְנָבָהּ

שֶׁל                  סְנוּנִית)

גפן צבי הוא סטודנט לספרות השוואתית ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. עוסק במחקר פסיכולוגי ומדריך שיקומי. זהו פרסום ביכורים משיריו.

>> במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים חדשים מאת טל ניצן, אוריאן זכאי ורננה שנהר

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בין גדה לגדה, בין תודעה לתודעה: על "אנחנו, חסרי המולדת" מאת סיון בסקין

ולרי ולדמן

.

על כריכת אנחנו, חסרי המולדת, ספר השירים הרביעי של סיון בסקין, מתנוסס גשר יהודית המחבר בין מרכז תל אביב למזרחה. גשרים הם מוטיב מרכזי בספר הזה, אבל הגשר הלבן והמקוטע הזכיר לי דבר אחר: שלד הלווייתן מסרטו של אנדרי זביאגינצב, "לווייתן", שיצא לאקרנים ב־2014 ברוסיה. זהו סיפור עושק של האזרח הקטן, והלווייתן משול בו, בין היתר, למדינה המתפרקת והגוועת ולקשר הנפרם שבין אזרח למדינתו, למולדתו. על רקע זה גם המילים "אנחנו, חסרי המולדת" נראות כבשורה חדשה בשיריה של בסקין, עוד לפני שהספר נפתח: "אנחנו" – מילה טעונה למדי בשירת אני כה מובהקת; לעומת "חסרי המולדת" – המגלמת את המתח שבין שתי המולדות ואת כאבן, בפרפרזה למשפט הידוע של לאה גולדברג בשירה "אורן" ("אוּלַי רַק צִפֳּרֵי-מַסָּע יוֹדְעוֹת –/ כְּשֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם –/ אֶת זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת." מתוך: ברק בבוקר, ספרית פועלים, 1955). אף שהמתח ביניהן, שנמנה עם היסודות של שירת בסקין, אינו נעלם מספר זה, הוא מפנה מעט מקום למתחים חדשים.

.

.

אותו לווייתן של זביאגינצב עומד לנגד עיניי גם למקרא האזכורים הרבים של זוועות השנים האחרונות בשירי הספר: מגפת הקורונה, הפלישה של רוסיה לאוקראינה, טבח 7 באוקטובר והמלחמה בעזה. שוב ושוב בסקין מבקשת לברר את השפעת האירועים האלה על נפש האדם ועל אורח חייו. במבט רחב נראה שרבים משירי אנחנו, חסרי המולדת מממשים נבואה שעלתה כבר בספר השני של בסקין, מסעו של יונה, לפני עשור ומחצה: "וְכָל מָה שֶׁאֲנִי רוֹצָה, כְּשֶׁבְּתַעֲרוּכָה מִקְרִית / אֲנִי רוֹאָה דָּבָר כָּזֶה, הוּא רַק לִצְרֹחַ בְּעִבְרִית: / 'אֵינְכֶם רוֹאִים מָה מְצַפֶּה לָכֶם, פּוּסְטֵמוֹת?' / זֶה יִגָּמֵר בַּחֲפִירוֹת, זֶה יִגָּמֵר בְּדָם סָמִיךְ, / וְיֵשׁ לָכֶם שָׁלֹש דַּקּוֹת עַד שֶׁהוֹרְגִים אֶת הַנָּסִיךְ, / אֲנִי חוֹתֶמֶת" (אחוזת בית, 2011, עמ' 101).

כאמור, גשרים חוזרים לכל אורך הספר החדש: לא רק גשר יהודית, אלא גם גשר שיפמן, גשר מוזס, גשר הירקון, גשר המנעולים, גשר השלום ואחרים. מבחינה תמטית בולט הגשר שבין שתי חטיבות הספר: שירים ליריים־אישיים, שירים פוליטיים המקושרים לאירועי השעה ושירים השייכים לשתי החטיבות (למשל "נישואי תערובת", עמ' 54–57). החטיבה הפוליטית אינה רק הדומיננטית יותר בספר, כמשתמע מלשון "אנחנו" שבכותרתו; היא גם תופסת בו מקום נרחב. נראה שזה הספר הפוליטי ביותר שפרסמה בסקין עד כה, והשיר "קפלן" המופיע לקראת סופו אף נפוץ לאחרונה ברשתות החברתיות. 

העמדה הפוליטית החריפה שננקטת בספר אינה מופנה רק להווה אלא גם לעתיד ולדילמות שהוא מעלה, למשל במחזור "שבב זיכרון": "זִכְרוֹנוֹת לֹא שֶׁלִּי, בֵּיתִיִּים וְחַמִּים כְּמוֹ פַּנְקֵיק, / הִתְאַחֵדוּ! אֲנִי / כְּבָר הִתְחַלְתִּי לַחְשֹׁב / בְּשָׂפָה שֶׁאֵינֶנִּי דּוֹבֶרֶת. / הִתְאַמַּנְתִּי עַל זֶה" (עמ' 20). או בשיר הפתיחה, "זורם": "יָם – אֲבִי תְּנוּעָה וְנֶצַח, / יוֹדֵעַ כָּל סְטוּדֶנְט. / אַל תִּנְטֹשׁ, כְּשֶׁלְּעֵינֶיךָ / אונדזער שטעטל ברענט!" (עמ' 7). ראוי לתת את הדעת כאן, ובשירים אחרים בספר, על התפקיד הייחודי שבסקין נתנה הפעם ליידיש – שפה חסרת מולדת שטרם בלטה במידה כזאת בשיריה הפתוחים ללשונות. דווקא יידיש, שפה עם קונוטציה גלותית בישראל, משחררת כאן את ההקשר המיושן־הקלישאי שניתן אצלנו בבתי הספר לשירו של מרדכי גבירטיג "העיירה בוערת" ("שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה! / עֲיָרָתֵנוּ בּוֹעֵרָה כֻּלָּהּ" בתרגום אברהם לוינסון). החזרה למקור, "אונדזער שטעטל ברענט" – שנראית בהקשר העכשווי זרה לכאורה, לקוחה ממקום אחר – מטעינה את הקריאה הזאת באימה חדשה, במתח המגשר אף הוא מחדש בין עבר לעתיד, בין מקומי לגלותי. מפלט אפשרי ממצוקה זו, העולה משיר שנכתב בתקופת הקורונה ושהוקדש "לחברים האהובים שלי בברלין", נראה דווקא כמחווה סולידרית לאבידן: "וְאֵין לָנוּ לְאָן לָלֶכֶת – / רַק זֶה לָזֶה, לְחִי אֶל לֶחִי, / אַרום דעם פײַער ['סביב האש', שיר עממי] שֶׁהִצִּית / בָּרָק בְּסֵפֶר בְּרֵאשִׁית" (עמ' 11).

הַזיקה הרעננה למקורות קודמים – ספרותיים, מוזיקליים והיסטוריים – מחברת את שירי הספר הזה לשירים הקודמים של בסקין. לעיתים, ומעניין לתהות מדוע, בסקין טורחת להציג בהערות את מקור הציטוט – למשל בכוכבית אחרי שתי המילים האחרונות בטור "עָתִיד יָקָר, תֵּן יָד (כְּאֵב, הַחְכֵּם)" ("בעקבות שארל בודלר, 'פרחי הרָע', בתרגומו של דורי מנור, הקיבוץ המאוחד, 1997" – עמ' 47). לעיתים הקוראים נדרשים לזהותו בעצמם, ודרישה זו מעוררת מחשבה על רצונה של בסקין להזכיר לנו שמה שנראה רחוק הוא דווקא קרוב מששיערנו. למשל בהנחה שבטורים "אֲנִי יוֹדַעַת לְהַסְתִּיר / יֵשׁ לִי זִכָּרוֹן מֻשְׁתָּל מֻשְׁלָם לְמִקְרִים כָּאֵלֶּה בְּדִיּוּק / כִּי בְּסִינֶמָטֵק וִילְנָה הֵם הִצְלִיחוּ / מִי יִשָּׁאֵר / מָה יִשָּׁאֵר / הֲלֹא גִּלּוּ לָכֶם / צִלְּמוּ / הִקְלִיטוּ" (עמ' 75) יזוהה שירו של אברהם סוצקבר "מי יישאר" (ווער וועט בלײַבן).  

מבחינה סגנונית שירי הספר מתחברים לנטייתה הוותיקה של בסקין, ברוח המודרניזם הרוסי, לחרוז עברית בשפות אחרות (בעיקר אנגלית) וכאמור גם לשלב שפות רבות בלשון השיר. אולם להבדיל מבשלושת הספרים הקודמים, המשקל ברבים משירי הספר חופשי יותר. יש מקומות בספר, בעיקר אלה שאין בהם מילים, המזמינים קריאה בקול. למשל המחזור "2022" שמסמן מקומות חרֵבים (וולנובאחה, צ'רניהיב, מריופול) בשלוש כוכביות. בקיץ, כשהספר הושק בתל אביב, המירה בסקין בקריאתה את הכוכביות בנקישות, וכך נשמע בכל זאת קול למה שכבר נפער בו אלם.

לעומת הנושאים מן האקטואליה הישראלית, שכבר דשו בהם בשירי זמננו, שירי השער "אני בארץ שרגליה מבוֹססות בחול ואש" בולטים בעוצמתם ובכאבם. שער זה נסב על הפלישה לאוקראינה ב־2022, ובסקין היא מן המשוררים הבודדים שעסקו בנושא בעברית. מתח מיוחד נוצר בין הלשון היבשה של המוטו הארוך מדיווח בעיתון "הארץ" על פרוץ המלחמה, אשר משקף בעקיפין את חוסר האונים של עורכי החדשות באותו בוקר, ובין נימת הטורים העוקבים אחריו: "עַכְשָׁו אֲנִי צְרִיכָה לִכְתֹּב. / וְלֹא הָיִיתִי שָׁם, אֲבָל הַכֹּל מֻכָּר, / הָיִיתִי אֲמוּרָה לָדַעַת מָה עוֹשִׂים. / אַךְ הַשָּׂפָה נִלְחֶמֶת, מִתְנַגֶּדֶת, / וְאֵין לָזֶה מִלִּים, שׁוּב אֵין מִלִּים" (עמ' 60).  

לצד העיסוק החדש באקטואלי שבות בספר הזה תמות שהעסיקו את בסקין בספריה הקודמים: עזיבה ופרידה, הגירה ונדודים, חופש ומפלט, ושתי המולדות – וילנה ותל אביב. אף ששם הספר מביע ניתוק מהמקום, תל אביב היא דמות מרכזית בספר הזה. נופיה וגשריה מלווים אותו לאורכו: הגשר משמש כאן חפץ לימינלי, חיבור בין גדה לגדה, בין תודעה לתודעה, בתקווה קלושה להופכם לשלם. אם נחפש גשרים גם בספרים הקודמים של בסקין, אפשר לטעון ששלושת הספרים הקודמים גישרו בין המאה העשרים ל־21, בין מקומות וזמנים שהיו. לעומתם הספר הזה נראה כגשר בין תל אביב לתחנה לא ידועה, בין תחילת המאה הנוכחית, המוּכרת, להמשך המאה שמעטים עוד מעיזים לנבא. רק נעלם אחד נראה ידוע לדוברת בהרהור על עתידה שמחכה בסוף הגשר – העתיד חייב להיכרך בחופש: "יוֹדְעִים שֶׁזְּמַן X מֶרְחָב X בָּשָׂר = / חֹפֶשׁ, / וְלַחֹפֶשׁ אֵין מְחִיר. / וּמִי שֶׁלֹּא פָּתַר / אֶת הַתַּרְגִּיל הַזֶּה / נִדּוֹן לִהְיוֹת אַסִּיר עִם טַנְק" (עמ' 69).

בעיניי השורות היפות ביותר בספר נמצאות דווקא בשירים האישיים. למשל בשיר "וריאציות על חזייה" שמתאר את התבגרות הדוברת המהגרת ואת גילוי נשיותה: "הָיִיתִי גּוּף מִקְרִי עִם לֵב אֶקְסְטָטִי, / שֶׁהַחִצִּים כֻּלָּם מְכֻוָּנִים אֵלָיו. לֵב חֶרְדָּתִי"; "הֶעָתִיד לֹא בּוֹנֶה גִילְיוֹטִינוֹת, / הוּא מַחֲלִיף אֵיבָר אֵיבָר. / הֶעָתִיד יוֹדֵעַ לָטִינִית / שֶׁלֹּא הִשְׂכַּלְתִּי לִלְמֹד בֶּעָבָר" (עמ' 43–44). מי שמבקש למצוא בספר מזור או ביטוי לאירועי השעה ימצא אותם גם בשירים האלה, בנימה שונה מזו שבשירים הפוליטיים. 

מכל מקום, מן הגשר שבין שתי החטיבות משתקפת היטב רוח התקופה המעורפלת סביבנו: תקופה שאולי מסמנת יותר מכול פרידה מהמאה הקודמת, שיותר ויותר אנשים מאבדים בה מולדת; אמונה במולדת שהייתה, שתהיה. אנשים עוזבים את בתיהם בלי לדעת מתי ישובו, והחיים כופים על רבים את מה שהדוברת בספר הזה מחפשת פעם אחר פעם – החופש לחיות.

.

ולרי ולדמן, ילידת קייב, ביום עורכת חדשות ב־TheMarker, ובלילה מתרגמת וסטודנטית לתואר שני בתרבות יידיש באוניברסיטה העברית. תרגומיה מרוסית פורסמו במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", ובכתבי העת "הו!", "הליקון" ו"אלכסון". שירים מאת זויה אזרוחי בתרגומה פורסמו בגיליון 56 של המוסך, ומסה על הרוגי המלכות בברה״מ בגיליון המוסך מיום 18.08.2022.

.

סיון בסקין, אנחנו, חסרי המולדת, הקיבוץ המאוחד, 2024.

.

>> במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: רתם פרגר וגנר על "בחוץ שֶׁקֶט"' מאת יעל סטטמן ושי פורסטנברג על "רקוויאם" מאת אהרן שבתאי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

חגורת הרסס

תום הדני נוה

שלושה פרקים מתוך הרומן

.

*

הוצאנו את התרמילים מתא המטען של האוטובוס. משקלם דמה למשקל שהיינו אמורים לסחוב לו היינו במסכם. קים סגר אחריו את דלת תא המטען בתנופה, וקול החבטה נבלע בחלל האחסון. האוטובוס התרחק.

נעמדנו בצלו של עץ אשל והחלפנו את המדים בבגדים קצרים. תוך כדי התבוננתי בקים. הוא חלץ את נעלי הצבא ופתח את כפתורי חולצת המדים באצבעות זריזות. הוא הסיר את הדסקית, מיתר שחור כיסה את חוליות המתכת שלה, והשחיל אותה בחור של כיס המכנסיים. אחר כך, יחף, הוא שחרר את קפלי המכנס מהגומיות שהחזיקו אותם מעל לקו הנעל, מאפשר לקצוות להשתחרר מקומטים מעל הגרביים האפורים. הוא נשען על קליפתו המחורצת של העץ באופן שהבליט את שרירי בטנו. ללא חולצה הוא תמיד נראה חזק יותר. אחר כך פתח בתנועת אגודל מהירה את אבזם חגורת המכנסיים ופשט אותם בן רגע. על שוקי רגליו הוטבעו סימני הגומיות.

שלפתי את המצלמה שלי מהכובע של התרמיל והצעתי לקים שנצטלם ככה, בתחתוני בוקסר ובלי חולצות, על רקע העץ. ״עדיף בלי תיעוד,״ הוא אמר ושפשף את כפות רגליו היחפות בחול. רוח מהים הניעה את עלוות העץ. תחבנו את המדים אל תוך התרמילים, העמסנו אותם על הגב והידקנו את רצועות המותן והחזה. ידי נשלחה, כאילו מעצמה, לסדר את הנשק. נבהלתי מכך שהוא לא שם.

רגע עוד עמדנו בצלו של העץ ואז פתחנו בהליכה מהירה. אל הים הובילה דרך עפר, בוהקת בשטף של החזר אור השמש. בשולי הדרך התגבבו ערימות של פסולת בניין, ועשבים התייבשו בין השברים. המילה ״מסלול״ והמילה ״הדחה״ נהפכו בראשי למילים נרדפות, האחת דחקה את השנייה ותפסה את מקומה.

ככל שהתקרבנו אל הים העצים הנמיכו לכדי שיחים, והדרך נמתחה עד שסופה הסלול היטשטש בחול. ״חשבתי על 'מה אם…?' נוסף,״ אמרתי לקים מתנשף בזמן שצעדנו. ״מה אם כל לחיצת יד תגלה לך את הפעם הראשונה שבה האדם שמולך הזדיין.״ ״לא רע, לא רע,״ אמר קים והגביר את קצב הליכתו. ״אבל היית למשל לוחץ את היד של אבא שלי?״

קים האט כדי שאדביק את הקצב שלו. ״יש לי 'מה אם…?' משלי,״ הוא אמר. ״כשעזבנו את היחידה, ישר חשבתי שזאת הפעם האחרונה שאנחנו רואים את הצוות. אז חשבתי – מה אם תוכל לדעת בוודאות אם אי־פעם תפגוש מישהו שוב.״

״ו…״ אמרתי.

״ואם לא, יהיה איזה סימן.״

״כמו מה?״

״לא יודע,״ קים עצר רגע לחשוב. ״אולי כוכב מנצנץ או עיגול מהבהב מעל הראש שלו,״ הוא הרהר בקול רם. ״איזה סימן ברור שלא תראה אותו שוב. תחשוב על זה, אתה הולך באמצע הרחוב ועוברים מולך אנשים, ובתוך שנייה ברור לך חד וחלק את מי לעולם לא תפגוש שוב, לא בגלל שהוא ימות או שדווקא אתה תמות, ואתה הולך לך והרחוב מלא בסימנים כאלה.״ ״ואם בכל זאת תנסה עוד פעם לראות אותם?״ ״זה לא יקרה. כי זה לא אמור לקרות.״ חוף הים גבל בתחנת הכוח מצפון. פועלים רתומים במותניהם השתלשלו מאחת הארובות. מפתחה של ארובה אחרת התבדר אל־על שער עשן פרוע. רוח מערבית האריכה את תנועות הגלים כלפינו ונשאה עמה רסס מי ים, ולפתע חדלה. האופק זרם מעל לים ועצר במקום שבו כדור הארץ התעקם.

השלכנו את התרמילים הפוכים על התפר שבין החול הרך לקשה, פשטנו את הבגדים בחופזה, מוותרים מראש על בגד ים ומשקפת, ורצנו למים, מתחרים ודוחפים זה את זה. הים נפתח לפנינו במלואו ועקצץ על העור בשאריות של ארס מדוזות. העיניים צרבו. התרחקנו מהחוף בשחיית חתירה, מתחככים בתועפות הזמן של הים שהדף אותנו וטמן אותנו בין גליו, בעודנו שולחים יד אחר יד לגריפה כאל תוך מחילה שתוכנה עלום, שוחים במקביל לקו השחור של מסוע הפחם, מעל לנבכי הים, מתחלפים בהובלה, נעזרים זה בזה לשבירת הזרם, בולעים מי ים וחותרים מעבר לפחד לטבוע, להיבלע, עד שנגענו בפחד לאבד את הכוח לחזור.

הפסקנו לשחות והנחנו לגוף לצוף שקט על פני המים, נתון לזרם שסימן לנו לשוב לחוף. 

.

*

שתיתי מבקבוק המים והברגתי בחזרה את הפקק. גרגירי חול נגרסו עם סגירתו. נשכבתי על הגב להסדיר את הנשימה. בית החזה עלה וירד כמצוף. התהפכתי אל הבטן. מים שנאגרו בשקע הטבור נשפכו. הלב דפק כנגד החול החם והשאיר בו גומה, והגוף כולו נהיה כבד, כאילו רק חיכה לצאת מהים כדי להיהפך למשקולת.

השמש השליכה כתם בהיר על הים והתמהמהה על מדרגת השקיעה. האוויר נותר חם, אבל החול החל לאבד ממידת חומו. התרחקנו מקו המים בחיפוש אחר מקום מוצל לישון בו. חיברנו את שתי יריעות בד האוהל זו אל זו ומתחנו אותן על גבי מוטות מתקפלים. קים היה יעיל וחד בכל פעולותיו. הוא לא בזבז זמן או מאמץ, ובעודו מחזיק את המוטות המתקפלים ביד אחת עזר ליריעות להיתפס במקומן בידו השנייה.

נותר מעט אור. מצאתי אבן שטוחה ודפקתי אותה חזק ביתד ברזל מעוקמת שהרעישה והתיזה זיקי אש בכל חבטה. החטאתי מכה, האבן השמיעה צליל עמום כשדפקתי אותה ישר בציפורן האמה. פקעת אוויר נלחצה מתוכי באנחה. הראייה היטשטשה. דם נקווה מתחת לשמי הציפורן שהתקדרו בן רגע. הנה ההדחה מקבלת צורה וכאב, והנה דפיקה מסתפחת לדפיקה. קים מיהר אלי. ״תראה מה קרה לך,״ הוא אמר בקול מודאג וניסה לקחת את ידי בידו. הדפתי את ידו וסימנתי לו שיתרחק ממני, נחוש לא להראות לו עוד מהכאב. השלכתי את האבן אל הים בתנועת זריקה גסה. רעש הפגיעה נטמע בין הגלים. קים התבונן בי וניסה להבין. אור השקיעה ריכך את החריצים הגסים שמשני עברי פיו והבליט עד כמה ריסי עיניו ארוכים.

קיררתי את האצבע במים. בינתיים קים מצא אבן נוספת, תקע את יתד הברזל ובמתיחת חבל חיבר אליה את יריעות הבד. אחר כך פרש שמיכת פיקה ואוורר מעליה את שקי השינה. ״תן שנייה לראות את האצבע שלך,״ הוא ביקש שוב. ״אני מתערב איתך על פחית שתייה, מה שתבחר, שהציפורן תנשור לך,״ אמר.

נשענתי על התרמיל, אגרוף סגור חזק על האצבע הדפוקה. ״תפסיק לגעת באצבע,״ קרא קים לעברי. התעלמתי ממנו. משהו משולח ומסקרן התחולל ברווח הבוער שבין הבשר לציפורן. הסתכלתי על הים, שנראה כמו רמה רחבה והאפיר מולי. הוא נהיה זר והתמלא אורות פזורים של אוניות משא שהמתינו לפריקה. חיפשתי נקודה אחת להתמקד בה, שתהיה שלי ותקבל קווי מתאר של כוכב אם רק לא אסיר ממנה את המבט או אמצמץ.

דמיינתי את הצוות שהודחנו ממנו משחיר את פניו בצבעי הסוואה לקראת הלילה. הגורל שלי כבר היה באמצע מהלך של תנועת פיצול וניתוק מגורלם, ובכל זאת ניסיתי לחשוב אם היה משהו חריג בפעם האחרונה שניסינו לנבא את העתיד.

.

*

אחת לחודש, בליל ירח מלא, היינו עומדים עירומים בשטח פתוח, מוקפים בדממה. זאת היתה מסורת ותיקה של היחידה. לפעמים נעמדנו עירומים בסוף מסע אלונקות, לפעמים אחרי תרגול פשיטה, בעודנו מתנשמים, והמדים זרוקים לצדנו כתלוליות רטובות מזיעה והנשק מונח לצדם. אז היינו מותחים ידיים לצדדים, מרווחים במאמץ בין האצבעות, מפשקים רגליים, מרחיקים עד כמה שניתן את הירכיים זו מזו. מפקד הצוות והסמל היו עוברים בינינו, לבושים, ובוחנים בקפידה את צל הגוף המוטל על האדמה. האמנו שמי שראשו לא נראה בצל ימות בקרוב, שמי שלא ניתן לראות בוודאות את אצבעותיו יאבד רגל או יד, ושמי שהזין שלו בכלל לא נראה בצל ימשיך להסתובב עם זין בלתי נראה.

.

תום הדני נוה, חגורת הרסס, ידיעות ספרים, 2024.

.

>> במדור מודל 2024 בגיליון הקודם של המוסך: פרק מתוך הרומן "אפריקה בלוז" מאת אילת שמיר

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן