הצחוק
עילי ראונר
.
.
היו לי הוצאות, יותר מדי הוצאות. בשלב מסוים המשכורת שלי נשחקה, הקצבאות לא חודשו, יכולתי לחפש עבודה חדשה, לא היה לי מקצוע, לא השכלה גבוהה, לא תעודות כאלה או אחרות שמעידות על קורות חיים. נשענתי על אחרים, על הבעל שהיה, כל עוד הסתובב פה גידלתי את הילדים בעצמי, עד שנשלחו לפנימייה, כי לא היה במה להאכיל אותם. בבית הספר ראו כולם את ההזנחה, הרשויות הגיעו, ונאלצנו לוותר עליהם. הבעל הזה שמח בחלקו, אמר שככה נוכל לשכב שוב, לחזור להזדיין בדירה הריקה, זה היה העניין שלו, העיניים הרעבות של הילדים הכבידו עליו, רק רוששו אותו. גם ככה לא זכה ממני לחסד, לא יכולתי להריח אותו יותר, הוא נשם לידי, לפעמים נצמד בחולצה מטונפת מכתמים של אוכל, נגעלתי נורא, ראיתי לו את הכלום בתוך העיניים, לא יכולתי לתת לו את מה שהוא רוצה. עשיתי טעות עם הגבר הזה, כי עכשיו המצב גרוע יותר, אולי גם כעסתי עליו (לא הבנתי בזמן שאני כועסת) שהוא הפקיר את הילדים שלי לגורלם.
גם ככה הם לא היו טובים, הילדים. ראו את זה בעיניים שלהם, כאילו נפגמו בלידה, ניקבו אותם בחורים, הוציאו להם את האוויר בחודשים הראשונים לחיים. כמו כל התינוקות הם ישנו כל הזמן, וכשישנו משהו בהם נפגם, אני בטוחה בזה. הם בכו בלי סוף, ניסיתי לערסל אותם, הם הרגישו בעליבות שלי, הם ידעו בגוף הקטן שלהם שאני לא מספיקה להם, שלא יהיה להם טוב בבית הזה. ברגע שהגיעו העובדות הסוציאליות החביבות ולקחו אותם ממני, נגמרה לי האימהוּת, לא הייתי אמא יותר, נהייתי אישה בלה, מובטלת, הייתי עייפה מהחיים. כמה ימים בהיתי בטלוויזיה, שכבתי במיטה, הבעל הזה הלך ולא חזר, השאיר לי מזומנים על השולחן בסלון, קניתי בהם סיגריות ועישנתי כמו קטר, תמיד אהבתי לעשן.
אחר כך הגיעו החשבונות, גמרתי את החסכונות ולא היה לי עוד כסף לשלם שכר דירה, כמה סיבובים של הוצאה לפועל, עד שרוקנו את הבית (לקחו גם את המיטה), וזה היה משפיל. הייתי צריכה לעזוב את השכונה, לצאת מכאן, לחפש מקום זול יותר, אבל לא הכרתי אף אחד. יום אחד פשוט ירדתי לרחוב ונשכבתי על ספסל עם תיק קטן. בדיוק הייתה פריחה, העצים לבלבו, האביב הגיע, עוד לא נהייה חם מדי. השכנים מהבניין עברו אחד אחד מסביב, ראו אותי על הספסל ושאלו שאלות. הודעתי להם שאני בסדר, ואם לא עכשיו, זה יסתדר העניין. לא ידעתי מה אני אומרת, שבוע עבר, מצאתי דברים בפחים, אנשים זורקים לפח מכל מה שיש להם, התחלתי למיין בשקיות לפי קבוצות: בגדים בשקית שחורה, משחקי פלסטיק בשקית לבנה, כלי מטבח בשקית בצבע כסף. אחר כך גם שפופרות ובקבוקים, ספרים ישנים, אלקטרוניקה. הלכתי לשוק ופרשתי את החפצים האלה למכירת חיסול, ליד חנות בגדים יד שנייה.
באחד הימים בא לשבת לידי השכן השמן עם הכיפה. הוא הזמין אותי אליו הביתה, הוא גר בקומה השנייה, עבד כל היום במשלוחים, לא היה לו זמן לטפל בעצמו, אמא שלו הזקנה גססה בבית. לא הייתה לי ברירה, עשינו עסקה פשוטה: בישלתי לו, הכנתי אוכל, עשיתי קניות ותליתי את הכביסה על מתלה במרפסת. בזקנה לא הסכמתי לגעת, היא עוד רחצה את עצמה וניגבה לעצמה. פעמיים בשבוע שפכתי מים ושטפתי את הרצפה, אפילו החלפתי מצעים במיטות. הזקנה נחרה לאורך היום, בזמן שאיבקתי את המדפים. השמנמן היה נחמד אליי, אברי קראו לו, הוא נתן לי להתקלח ולצחצח שיניים (שנאתי את ריח הפה שלי), סיכמנו שאשן על מזרן בסלון. גרנו ביחד כמה חודשים, בשותפות מסוימת אפשר לומר, במעין שלווה פושרת. עד שיום אחד רבנו, קיללתי אותו, הוא הבליג והראה לי את הדלת החוצה. על כסף התווכחנו, הרגשתי שאברי השמן מחפף אותי, מתחיל לנצל אותי, פעם אחת לא החזרתי לו עודף מהסופר, אז מה? הוא הרים את הקול והתנשא מעליי, מה הוא לא הבין מהמצב שאליו נפלתי. עוד מעט היה שובר משהו, הוא החזיק כוס מזכוכית, כאילו שוב היה לי הבעל שלי. אמרתי לו שהוא משאיר אותי לכודה בכיס שלו, עכשיו הוא גם מחפש לי בציציות. ואז יריתי, עמדתי מולו בהתרסה ורוקנתי את כל הזבל על הפרצוף שלו. היחסים נגמרו, בגלל כמה שקלים, זה לא הספיק לי, שוב חזרתי לרחוב.
אז הכרתי גבר אחר, נהג מונית. הוא עבר בפינת הרחוב וראה אותי מתמתחת. בדיוק הרמתי את הידיים ויישרתי את עצמי, היו לי זרועות ארוכות בתחילת הבוקר. אחר כך אמר לי שראה בעיניים שלו נערה מקראית, רחל או לאה, בת לָבָן בן בתואל רוכנת ככה עם הכד אל הבאר, כמו בתמונות הישנות בספרי הלימוד. הוא פתח את החלון של המונית וחייך אליי, היה מוקסם ממני, שאלתי אותו אם אפשר להשתמש בטלפון שלו. הוא יצא מהאוטו והזמין אותי להיכנס למונית, נסענו משם לחניון נטוש ליד הים. הוא הוציא מתא המטען סמרטוטים ותלה בחלון, ישבנו במושב האחורי, נתתי לו לגעת בי, החמיא לי ונישק לי את הצוואר, ירדתי לו עד שגנח וגמר. הזין שלו התכווץ מיד. בהתחלה אמר שהוא לא מכאן, אחר כך גילה שהוא נוצרי ממוצא מצרי. הוא דיבר עברית על בוריה, אולי בכלל היה יהודי סורי. רק אמר שיש לו גוף של נסיך ערבי גבוה ורזה ושחום, ונפל כאן בעיר הזאת בטעות. לא ידעתי עליו הרבה, אם הייתה לו אישה וילדים, לא סיפר לי. הייתה שם תמונת דרכון בצידי המראה, תמונה של ילד תמים (שחור עיניים), זאת יכלה להיות תמונת הפנים שלו עצמו.
פעם בשבוע בא לאסוף אותי. הצלחתי לחיות בדוחק מהכסף ששילם תמורת העונג המיני. ערב אחד הכיר לי חבר שלו, נהג שני, ג'ינג'י קטן, קצת מגושם, אפילו גוצי, ידיים חזקות של נגר, שנחת בארץ הזאת מקייב או סנט פטרבורג. הוא מצידו טען שהוא נצר למשפחת אצולה שירדה מנכסיה, הזקנקן הצהוב העיד עליו, אולי גם העובדה שלא נימול, אהב לספר בדיחות ודיבר בלי סוף על הקשר הסודי שלו עם אלוהים. ברוסיה הגדולה למד מוזיקה, היה פעם מורה ומנצח, ההגירה נכשלה, הארץ החמה הזאת ניצחה אותו, כמו כולם התחיל לדבר עם אלוהים ברגע של משבר, ויתר על השאיפות וראה סימנים, ככה קיבל על עצמו להיות שום דבר. בכל זאת היה בו משהו, הגבר הזה היה להוט אחריי, היה בו להט בכל מקרה. תמיד ביקש שאשב לו על הירכיים במונית, לפעמים בלילה, לפעמים באור יום, לפעמים פעמיים או שלוש ברצף, תמיד הסתיר במגבת את החלונות של האוטו. אני זוכרת שעמדתי פעם מחוץ למונית ומצצתי סיגריה, הבטתי אל האופק בים בזמן שהוא ניקה את המושבים המרופדים, וחשבתי שאף פעם לא לקח אותי אליו הביתה.
הוא נעשה קנאי, דרש ממני לא לראות את האחרים (את הנסיך הערבי והשאר), כלומר לא לפתוח להם, להיות רק שלו, לקחת כסף רק ממנו. בוקר אחד היה בחופש, נסענו לטיילת בחיפה, אכלנו במסעדת שיפודים, אחר כך שחינו בים מחובקים והתפשטנו במים. זה החמיא לי, הרגשתי שאני שלו, שאני נעשית מיועדת לו. אחרי המקלחות בחוף שאלתי אותו מה הוא מסתיר, הוא לא ענה, שאלתי אותו אם יש לו אישה בבית, משפחה איפשהו, אם הוא אוהב אותי עכשיו. הפה המזוקן שלו נשאר אטום, הוא לא הגיב, לא הסגיר פרטים חדשים. רק דיבר על הסימנים, הוא ציפה להם באמונה והם לא הגיעו. זה לא הזמן, אמר לי. מתי הזמן, נדנדתי. כל הדרך חזרה למרכז, הכוכבים נצנצו מעלינו כמו במפה אסטרולוגית, נצנצו האורות הסודיים בשמיים. בכניסה לעיר הביט בי כמו נביא עיוור: "עוד מעט יבוא האות ותיפתח הדרך של המלך." ככה מידר אותי מחייו, אולי גם חשש בעצמו מהכרעה מעשית, החלטה אנושית תמיד תוביל אותו לטעות.
בגלל שנשמר ממני באופן הזה, הסתתרתי ממנו גם אני בכוונה. רציתי לבלבל אותו ולשחק בו בעצמי. התחלתי לטפס עליו, להתחבא לו במפגש כדי שיחפש אותי. חשבתי שככה יתגבר לו החשק והוא יתפוס אותי, לא יעזוב אותי, אולי לא חשבתי על כלום, סתם רציתי להתאכזר אליו, כי ככה צריך לנהוג עם פחדנים. הגבר הלבן הזה יכול להחזיק אותי בצבת האצבעות, אבל ממשיך לכסות את החלון של האוטו בסמרטוטים ומגבות זולות. זה התחיל ככה סתם, והפך עם הזמן למשחק מחבואים מתוכנן. רציתי להחליש אותו, לבייש אותו, לראות אותו מתאמץ בשבילי. פעם עמדתי עם הגב אליו, פעם שלחתי אישה אחרת במקומי, פעם לא הגעתי בכלל, פעם עקצתי אותו בלי סיבה, עשיתי רעש, צעקתי מול כולם (שהוא מטריד, שולח ידיים), מיד באו סקרנים, התקהלו מסביב והפרידו אותו ממני בכוח. לאט־לאט הוא נלכד במבוך הזה שבניתי לו, הלך ונאבד, הוא לא הבין, חשב שהשתגעתי פתאום, הביט לצדדים, ניסה להתחמק מכל זה, לא יכולתי להרפות, רדפתי אחריו, רציתי שהוא יפחד.
ערב אחד התחפשתי לגבר, הוא ידע שזה אני, בגלל זה צחק בקול רם. הייתה לי מסכה, העמדתי פנים ולבשתי מכנסיים גבוהים. הוא אמר, מה עכשיו?! שידל אותי והוריד לי את המסכה, נשארתי גבר. הוא חזר לנסות, חשף את המראה שלי, את ארשת הפנים. זה לא הצליח לו, נשארתי שטוחה ושרירית, יותר גברית ממנו. הוא חשב שמשהו קרה, הבין שלא יוכל להיפטר מהזכר שעמד לפניו, בבת אחת צמחה לי זהות אחרת, נראיתי כמו בן משפחה, דודן קרוב בקשר דם, הוא נגעל מעצמו. היה שם איזה רגע של פחד, של רעד בעיניים. פתאום הדף אותי לאחור, האיש הזה שלף סכין מתא הכפפות, ואיים לשחוט אותי. הוא אמר לי, אם ככה אני רוצח, אני לא משחק יותר, זיהמת אותי, זיהמת אותי בפשע שלך.
הוא לא רצה להסתכל עליי יותר, לראות את הגבר הזה מתפשט מולו, מוריד את הבגדים במושב האחורי של המכונית. זה הכעיס אותי, התגריתי בו. הוא זינק עליי והכניס לי. התאגרפנו ככה, פעם היה מעליי ופעם אני מעליו, הוא הקפיץ את הסכין וניסה לדקור אותי, עוד רגע פצע אותי. "אם תהרוג אותי, יעצרו אותך ותירקב בכלא." אחר כך עלה עליי, גהר עליי ממש, ונבח בלשון זכר: "תחזיר את הכסף, תחזיר לי את הכסף, בן של זונה, כל מה ששילמתי לך." הייתי עירומה כביום היוולדי, תוך כדי ניסיתי לכפות את עצמי עליו ולהוריד לו את המכנסיים. הדם שהיה לי על הידיים הבהיל אותו, נפצעתי מהסכין, הוא נסוג פתאום, "הבגדים שלי, תראה מה זה הדם שלך עליי," בסוף הצלחתי לתלוש לו את התחתונים, הזין המעוקם שלו בצבץ חיוור ומיותר, בליטה קטנה ומתארכת, וברגע אחד פרץ ממני צחוק.
צחוק מתגלגל פרץ מתוך הפה, כבש את הכול, התפשט פתאום ולא הפסיק. זה כבר לא היה הצחוק שלי, הוא יצא ממני עכשיו, השתחרר ככה, לא ידעתי מה קורה לי בתוכו. זה לא היה מצחיק, הייתי חסרת מעצורים, שמעתי את עצמי צוחקת בצורה בלתי רגילה, כאילו נזל ממני, נפלט מהפה, נשפכתי כולי החוצה, עד ששמעתי נחרה איומה ומקוטעת מלאת אושר, מלאת בוז, הייתי במעין התפרצות כזאת של עצב נורא, הרגשתי תיעוב, או בחילה, והמשכתי לצחוק על הילדים שהיו לי, על הבית העלוב שגדלו בו, על הבעל המסריח שנצמד אליי. אחר כך על הזקנה שהלכה וגססה בדירה של אברי, על אברי עצמו שעבד כל היום בכלוב המשלוחים, בזמן שאמא שלו גוועה במיטה. צחקתי על הרחוב, על האביב, על השכנים האדישים, על הנסיך הערבי שלא ידעתי מאיפה בא, העריץ אותי ונעלם. ועכשיו הדבר הזה, הזין הרופס של המאהב הקנאי בתוך האוטו, האיבר המכווץ שלו מול הפרצוף שלי, נחשף מול העיניים בוודאות, כמו חיה קטנה וירודה, תולעת מוות קטנה ורעילה. נגמר המשחק עכשיו, השינוי הושלם, הייתי גבר גם אני, כמו הזכר האיום הזה בדיוק, וברגע אחד רציתי למות, כי מכל הדברים לא יכולתי להפסיק לצחוק.
.
ספרו האחרון של עילי ראונר "השחקן וסיפורים אחרים" ראה אור בהוצאת פרדס בשנת 2022.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: סיפורים קצרים מאת ג'ודי עדיני ושגית אמת
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
