לא לשקוע בשלולית הרעילה: על "צוּלוּל" מאת גולי דולב־השילוני
עילי תדמור
.
את מאבקו של דן, המספר בן העשרים של רומן הביכורים צוּלוּל מאת גולי דולב־השילוני, אפשר לתמצת בעצה: "לא לשקוע בשלולית של עצמי" (עמ' 60). ואת דרך המלך להימנע משקיעה זו אפשר לסכם במילים אחרות מאותו עמוד: "בדיוק עם התבוסתנות הזאת צריך להפסיק." כפי שמתאר המחבר, אין זה מאבק פשוט, ובדרך זו לא קל ללכת, לא כל שכן עבור אדם שמציאות חייו ומבנהו הנפשי הם כשל דן: מציאות חייו היא זו של נווה שאנן – שם דן מתגורר ועובד בעמותה המסייעת למבקשי מקלט להתקיים בישראל ולהימלט ממנה (לבלגיה, קנדה, וכו'); ומבנהו הנפשי הוא של בחור צעיר ורגיש ביותר שרודות בו שנאה עצמית אימתנית ואשמה בלתי נגמרת.
עוצמתו של הספר נובעת בעיקר מסיפוריהם הקשים, המייאשים, ולעיתים המרגשים, של מבקשי המקלט שדן מנסה לעזור להם בעבודתו. אלה מסופרים כולם בחסכנות ובכישרון, וניתן לציין לשבח מיוחד שלושה מהם: זה של קִיבְּרוֹם, מוזיקאי אדיר ויוצר כלי נגינה רב אמן, שמעביר את ימיו בניקוי רחובות בחולון ומעריץ את אהוד אולמרט (עד שדן מספר לו על פרשת הולילנד); של הַיילֶמִיקַאֶל, ניצול עינויים פוסט־טראומטי, אשר, באמצעות גוגל מאפס, נוהג לשוטט שעות על גבי שעות ברחובות עיר ילדותו צנעפה (וגם מרבה לצפות בפרהסיה בפורנו בין־גזעי); ושל פילמון, בוגר עשר שנות לימוד בבית ספר אריתראי, שלו פנטזיה מופרכת להיות רופא בארץ, ושדן מצליח, ביצירתיות ובתושייה, לסייע לו להפוך למעסה מדופלם. סיפור אחרון זה מדגים מה אפשר להשיג כאשר "מפסיקים עם התבוסתנות".
דולב־השילוני מצטיין בתיאור יחסי הגומלין הממאירים בין מציאותו החיצונית של דן ובין זו הפנימית, המקשים עד מאוד על דן לא לטבוע בשלולית הרעילה של עצמו. מרוב הסבל והמוות המקיפים אותו, הוא לא מסוגל לישון, את הליבידו הוא מאבד לגמרי, ובמחשבותיו מככבים זונות כחושות וחולניות ופליטים שלא עלה בידו להצילם ומתו בדמי ימיהם. וחלומותיו הולמים את מחשבותיו, למשל זה שבו "נרקומן גמור אחד, שבּור, עם המכנסיים מופשלים, שמזרק תקוע לו במפשעה, קצת מעל הבולבול. … עם עצבים סתומים מספיק בשביל ללכת מטרים על גבי מטרים בלי להרגיש שדקור לו מחט אימתני מעל הזין … אני נתתי לו את המחט הזה, אני – זה מה שהוא צועק לי בכל חלום; והוא מצביע עליי … ושואל אותי למה שיקרתי לו ונתתי לו מזרק שגוי "(עמ' 193-192). חלום זה מדגים בעת ובעונה אחת את חרדותיו המיניות של דן ואת האשמה הרודה בו תמיד. מתיאורים קשים אלה הקורא מקבל את הרושם שבעוד שדן עושה חיל בעבודתו, משכיל ממנה וגדל בזכותה, הוא לא בהכרח מתאים לה. אדם חרוץ פחות, או עם דחף פחוּת להרס עצמי, כנראה היה פורש.
נטייתו של דן לשקוע בשלולית של עצמו מתבטאת בגישתו אל הזולת, שדן מתמיד לשפוט על פי רגשותיו כלפי עצמו. בשנאתו את עצמו, דן מבקר בחריפות, ואף בארסיות, את הדומים לו: שמאלנים לבנים ועשירים, ילדי שמנת, אמנים וכולי. מהוריו, חבריו, עמיתיו הפוליטיים, עמיתיו בעמותה והעמותה בכלל, הוא לא חוסך את שבטו ומרבה לגנותם, בין שמפורשות ובין שבמשתמע, על ניתוקם ואנוכיותם. למשל, על תיירים אחרים ששהו איתו בהוסטל בטיול עבר אומלל לדרום אפריקה, דן מספר ש"מכיוון ששנאתי אותם כל כך ולעגתי לתפיסה האקזוטית והקסומה שהייתה להם של אפריקה, לא הצטרפתי לסיורים שלהם, לא ראיתי את היערות ולא התיידדתי שם עם אף אחד – לכל היותר מצאתי שותפים לערבים שיכורים" (עמ' 59-58). אך הקורא יודע מדבריו המוקדמים יותר של דן עצמו שתפיסה אקזוטית, קסומה, ופנטזיונרית של אפריקה היא בדיוק מה שגרם לו לטוס לשם מלכתחילה: "מאז שהתחלתי להתעניין באפריקה חלמתי לטייל ביבשת, להחיות מול עיניי את כל מה שפנטזתי עליו דרך הספרים" (עמ' 57). ואת השונים ממנו דן נוטה לדון לכף זכות. למשל, כאשר לילה אחד, בזמן מתקפה על עזה, דן חוזר מהפגנה לבית של סבתו בעודו לובש חולצה עם הכיתוב "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים". בסלון הבית הוא מוצא לא רק את סבתו אלא גם את אופק, בנם הנער של שכניה, אשר דאג לארח לה חברה ולשמור עליה בזמן אזעקה. לאחר שדן עצמו מגיע, ומתחיל לדבר איתו, אופק "הסביר לי שהוא לא שמאל ולא ימין, אבל שצריך להעיף מכאן את כל הערבים ולשטח כבר את עזה. הוא קילל את המורה שלו לאזרחות שלא מכינה אותו טוב לבגרות, ושאל את סבתא למה הנכד שלה חמאסניק בוגד. אבל זה היה כה יפה וכל כך לא מובן מאליו שהוא בכלל שהה שם איתה" (עמ' 92).
התבוסתנות מפתה במיוחד לנוכח מציאותה של נווה שאנן. תיאורה הראשון של השכונה סובב סביב עץ ליד בניין העמותה, שמת פתאום (ומתואר בפרק שפורסם תחילה כסיפור קצר בבימה זו). בחקירה המזכירה את המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה, דן מתחקה אחר סיבת המוות: האם הייתה פה הרעלה מכוונת מצד "העורך־דינים", אנשים רבי ממון המנסים להשתלט על השטח, ושהימצאותו של העץ הפריעה למימוש תוכניותיהם? דליפת ביוב תת־קרקעית בשל שפע הקונדומים והמגבונים המושלכים יומם ולילה לאסלות בבית הזונות ברחוב? או בכלל פסולת תעשייתית ממאפייה בלתי חוקית? אין לדעת. העץ מסמל את השכונה ככלל, אשר בעיותיה רבות ומסועפות, ואשר את סיבותיהן המדויקות, לא כל שכן פתרונן, קשה לברר. סמלית העובדה שמחלקת התברואה מפנה חיש את העץ המת, על אף שבבעיות הביוב היא מתעכבת לטפל: הצמחים בנווה שאנן חשובים לעירייה יותר מתושביה. וסמליים תיאוריו המקסימים של שכן בשם איתן, אשר יחסו "לרשויות החוק הוא שילוב בין ההוא שצעק זאב זאב לסיזיפוס המאושר" (עמ' 25) ושמנסה, ללא הרף ובכישלון גמור, לתקן את בעיותיה המרובות. ראוי לצטט את תיאור מעשהו האמיץ ביותר: "את תהילתו קונה איתן במעשה פרספונה: מדי חודשיים־שלושה הוא יורד לביוב המצחין בחליפה ובמסכה, ממוגן כולו נגד מחלות מין, ומפנה בגבורה ובעזוז, עם רשתות ועם פומפות, את הקונדומים שהעירייה לא טורחת לדלות" (עמ' 25). איתן פותח בעוז סתימות בביוב אך לא מסוגל לעצור את הסתימה הבאה; ובכוחם של דן ועמיתיו לעזור, במקרה הטוב, למבקש מקלט כזה או אחר בהתמודדותו עם המציאות הפוליטית, החברתית, והכלכלית המדכאת ומענה אותו, אך את המציאות הרקובה הזו אין בידם לשנות כלל.
בעיותיה של נווה שאנן בלתי נגמרות, משרתו של דן סיזיפית להחריד – ולפיכך מתאים שצורתו של צוּלוּל מלאה בחזרתיות. במישור המצלולי, למשל, ראוי לצטט שתי דוגמאות מייצגות של אסונאנס, היא חזרתיות מצלולית – "והתאוריות האלו שבהן הלעטנו את עצמנו בתנועה" (עמ' 49), ו"ובהיתי בלהבות בהתלהבות" (עמ' 109). במישור הפרוזודי: בעמוד הראשון קהילת מבקשי המקלט מתוארת כ"קהילה ענייה, אבודה ומפוררת, עם שדרת הנהגה מתרוקנת תדיר" – זהו אוקטמטר אנאפסטי. במישור הרטורי: בעמ' 140 שתי פסקאות רצופות מתחילות במשפט "אני לא מבין כמה עמוק החרא הזה מחלחל אליי"; ובעמ' 142 נכתב: "אני רק יודע שיש רגעים כאלה … אבל יש רגעים, יש רגעים שבהם אי אפשר לגרש מהראש זונה נרקומנית הריונית באוברדוז, והרגע הזה הוא אחד מהם." ובמישור העלילתי, הסיפור של אותה "זונה נרקומנית הריונית באוברדוז" מסופר פעמיים: בפרק "טינה (א)", ובפרק "טינה (ב)". כך הקורא, כמו דן עצמו, חווה את המאורע פעם אחר פעם (וחזרתיות זו מתאימה גם להיותה של טינה דמות ארכיטיפית, אשר אומללותה אומללותן של זונות הרחוב כולן).
צוּלוּל מיטיב לתאר את המציאות האלימה של גיבורו על כל ממדיה – סוציולוגיים, בין־אישיים, ופסיכולוגיים – ואת מאבקו של דן לא לשקוע, לנוכח כל הייסורים בחוץ ובפנים, לתוך התבוסתנות והשלולית של עצמו. וניכר שדן מצליח, בסופו של דבר, במאבקו: הדבר ניכר לא רק בגורלם השמח של כמה ממבקשי המקלט שלהם הוא עוזר – קיברום אכן מהגר לקנדה, ומתקבל שם בחום; וכאמור, פילמון הפנטזיונר נהפך למרפא מדופלם – אלא גם בכך שהספר מסופר בקולו של דן עצמו, וברמיזה שהוא עצמו הסופר. יש לקוות שתיאוריו המדויקים כל כך של נפשו החדירה כל כך, אשר סובלת כה נוראות שלא לצורך, מרמזים שהוא למד להבין אותה, ולחיות איתה, טוב יותר.
.
עילי תדמור הוא אשורולוג – חוקר אשור, בבל, ושומר העתיקות – המתמחה בספרות בבלית וגר בניו הייבן, קונטיקט. נוסף למאמריו המקצועיים, הנגישים באתרו האישי, הוא פרסם באתר "הארץ" טורים לקהל הרחב על תרבותה של מסופוטמיה העתיקה.
.
גולי דולב־השילוני, צוּלוּל, פרדס, 2025
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: עינת יקיר על הקובץ "כרטיסים לסמי דיוויס" מאת יהודית הנדל
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
