"מי יראה קיץ" – על "בתוך החושך" מאת בַּכֹּל סרלוּאי
ילי שנר
.
"יוֹם אָבִיב חַם
מֵעַל לְצַעֲרִי
דּוֹאוֹת חֲסִידוֹת"
(עמ' 30)
.
כך מתחיל ומיד מסתיים אחד השירים היפים בעיניי בספר השירה החדש של המשוררת בַּכֹּל סרלוּאי, בתוך החושך (ספרי ירח חסר, 2025). הספר מורכב משירי הייקו בני שלוש שורות שביניהם מופיעים מדי פעם מעין קטעי ממואר קצרים, הפורמים את הפואטיקה הקצרה והמזוקקת מן הסטקטו אל הקצב הטבעי של השפה. כבר בבחירה הזו יש אלמנט שכדאי להתעכב עליו. השילוב הזה מייצר, להבנתי, חיקוי מימטי של שתי צורות החיים החריגות שנכפות עלינו מאז שבעה באוקטובר: קיום דחוס ומכווץ, רווי בעומס מידע מכאיב מאוד שהתודעה נדרשת לעבד ולהכיל ללא הרף, לצד תנועה "רגילה" יותר, כביכול, של חיי יומיום. כיצד משפיעה הדחיסות החדשה הזו, המגע התדיר בתכנים קיצוניים של חיים ומוות, על מה שנמצא ביניהם? כיצד משפיע "הותר לפרסום" על הבוקר שמתחיל אחריו? בתוך החושך מנסה לבחון את האפקט המצטבר של חיים בתוך הכפילות הזו.
"שֵׁשׁ בַּבֹּקֶר
דְּפִיקָה בַּדֶּלֶת
זוֹ רַק רוּחַ"
(עמ' 7)
.
אחד האלמנטים המעניינים בעיניי בכל הנוגע לשירת הייקו הוא הפונקציה הראשונית מאוד שמתוכה היא נולדה. זוהי שירה שהתפתחה ביפן של המאה ה־17, שפעולת "חראקירי" – התאבדות – הייתה רווחת בה כפעולה של ענישה עצמית. חייל שכשל בתפקידו להגן על אדונו, ידע שכעת עליו לסיים את חייו שלו במו ידיו, ושעליו לעשות זאת באמצעות חרבו האישית. שעות לפני ביצוע הפעולה היה עליו לצאת אל הטבע, להתבודד ולכתוב שירה. עד היום אני מתפעלת מהרעיון הזה. אני תוהה מנין באה ליפנים המחשבה המקורית לבקש מאדם לתעד את הלך רוחו ברגעים שבהם הוא יודע ידיעה גמורה שחייו עומדים להסתיים. מתוך המבנה הייחודי הזה הפכה שירת ההייקו לביטוי של תנועת־נפש הפוכה לחלוטין ממרביתה של השירה המערבית המודרנית: ה"אני" מוזז הצידה והנפש מבקשת ללכוד אך ורק את ההווה, מתוך הבנה שבעבור מי שהולך אל מותו, הפרטי הופך חסר חשיבות ונטמע בתוך האוניברסלי והאל־זמני. המבט, הפונה אל הטבע ברגעים שבהם התודעה מחזיקה באופן מועצם את זמניות הגוף על פני האדמה, מייצר שירה שטמון בה גרעין השלווה האולטימטיבית: שמיטה מוחלטת של העצמי, מנוחה סופית ממאבקיו המתישים של האגו, הידיעה שאין טעם להמשיך לאחוז בו שכן בעוד רגע ישוב אל העפר. תנועת הנפש הזו יכולה מן הסתם לסייע לאדם לחיות חיים של שלווה והשלמה גם אם מותו לא ממתין לו ממש בעוד רגע מעבר לפינה. משוררי הייקו מאמנים עצמם לזהות בתוך היומיום תמונות שמחזיקות בתוכן ביטויים של זרימה נמשכת, הרמוניה ומעגליות. הדוגמה הקלאסית ולפיכך גם הבנאלית לרגע מעין זה היא העלה הנושר, שמספר לא רק את מותו שלו, אלא גם את הצמיחה ההכרחית של עלים חדשים.
גם קבוצת המשוררים והמשוררות "ירח חסר" (ליאת קפלן, יובל אידו־טל, אלכס בן־ארי, דרור בורשטיין, עדנה גורני, אורי קיטה, יעקב רז) – שחברו יחד כדי לברוא מקום חי ונושם להייקו עברי מקורי, כזה שמתקיים כאן, בישראל של שנות האלפיים, ולא כתרגום זר – ממשיכה את אותה מסורת שקטה של הפניית המבט אל זמן ומרחב שעל סף האני ומעבר לו.
"שׁוּב לֹא אֵלֵד / שׁוּב לֹא אִוָּלֵד / אֲבָל אוֹר זֶה שֶׁל בֹּקֶר". כך כותבת המשוררת ליאת קפלן בהייקו משלה בספרה כאן בתוך כאן (עולם חדש, 2016, עמ' 35). זהו הייקו מתוחכם מאוד בעיניי. על פניו הוא עוסק ב"אני", בחירה פואטית שנוגדת את חוקי הז'אנר, אלא שהכתיבה בגוף ראשון משמשת כאן כדי לחתור תחת ההשקפה המערבית, המדגישה את יחידאיותו של האדם בעולם. במקום הצער על החיים החולפים, מופיעה נחמת הרגע הזה ופשטות היופי המצוי בתוכו. הייקו נוסף ברוח זו כתב המשורר אלכס בן־ארי: עוֹבְדִים בְּיַחַד / גֶּזַע הָעֵץ / וְהַנַּקָּר (קורת השער, מוסד ביאליק, 2015, עמ' 7). גם כאן יש מבט מפוכח על התנועה הטבעית שלפיה בשביל חייו של האחד יש צורך בגריעת השני. הנקר בונה את ביתו בתוך הגזע כשם שהתינוק מתהווה ברחם האם, אבל המכנה המשותף שבן־ארי נותן לכל זה היא "עובדים ביחד", מתוך הבנה שגם מי שמחסיר מעצמו דבר מה בעבור התקיימותו של האחר ממלא את מקומו בסדר הטבעי של הדברים. אלו הן שתי דוגמאות להייקו עברי שמעידות על מהות עמוקה שנוכחת ברוב שירי בתוך החושך. ההייקו מבקש לבטא בין השאר את ההשלמה עם המוות ועם ההכרה בכך שעל אף שהעולם הזה מלא בסבל, באמצעות העבודה הנפשית הנכונה יש אפשרות להביט מעבר להם, ולעיתים אף להתנחם בעצם ידיעתם.
כל אלה הופכים, לכאורה, את שירת ההייקו לשירה בלתי־מתאימה לחלוטין לכתיבה על מצב של מלחמה, שנוטה על פי רוב אל זעקת המחאה, אל מתיחת גבולות השפה. אלא שדווקא משום כך נעשה בתוך החושך לספר מעניין במיוחד. הבחירה להביט על המציאות הישראלית הנוכחית דרך גבולות ההייקו המינימליסטיים מרחיבה ומשנה את אופיו ובה בעת מציעה שפה אחרת לכתיבה על הזמן הזה. חסידי ההייקו הקלאסי יטענו שאומנם גם בשעות החשוכות והאיומות ביותר, קיימת בידי האדם האפשרות להביט אל היופי וללכוד אותו, ואכן בספר אפשר למצוא גם שירים מעין אלה: "חוֹזֶרֶת הַבַּיְתָה / לְצַד שַׁיֶּרֶת נְמָלִים / סוֹף הַיּוֹם" (עמ' 58). אלא שמכיוון שמדובר בספר ולא בשירי הייקו בודדים, יש ערך לקריאת רצף השירים והפרגמנטים מתחילתו ועד סופו. קריאה כזו מגלה שבמרבית שירי ההייקו מפנה המשוררת את המבט אל מקומות שאינם טריוויאליים לסוג הזה של השירה. אומנם, גם בשדה הקרב אפשר לכתוב על יפי השקיעה, ואכן היופי מצוי גם במקומות האיומים ביותר שאפשר להעלות על הדעת, אבל זהו אינו ספר שמחפש גילויי יופי בתוך תופת. המשוררת בוחרת שלא להסיט את המבט מן הפצוע אל השלם. היא בוחרת להשתמש בפורמט "הקפאת הרגע" באופן אחר, ולצלם באמצעותו תמונות מינימליסטיות שאינן תמונות של הרמוניה והשלמה בין החיים למוות. בחירה זו, במודע או שלא במודע, יוצרת תשתית פילוסופית שונה לצורה הייחודית של ההייקו. אם ההייקו מבקש ללכוד רגע אחד בתוך הזמן ולהבקיע דרך הארעי אל הנצח בבחינת "הכול חולף", אזי השימוש בו – על כל מטעניו התרבותיים – כדי לתאר מצב קיצוני של אלימות מתמשכת, מסב את צירו: נצחיותו של הטבע מומרת בנצחיות המלחמה.
"קָרוֹן רַכֶּבֶת מָלֵא
אִמָּהוֹת לְחַיָּלִים
חַיָּלִים"
(עמ' 22)
.
אי אפשר לקרוא את השורות הללו מבלי לדמיין נסיעה אינסופית, מופקעת מן הזמן הזה אל התמיד: תמיד חיילים, תמיד אימהות לחיילים, תמיד בדרך אל המקום האחר. נסיעת הרכבת אל מחוץ לזמן, אל קצה הצוק, אל הנפילה. ייפלו החיילים, ייפלו האימהות, הרכבת תמשיך לנסוע. השימוש בשירת ההייקו, שלכאורה אמורה להציע לנו את נחמת זמניותו של הכאב, הופכת כעת למשהו אחר. חיים צונחים כמו תפוחים כבדים על האדמה בתקופה הזו. אלו לא עלים נושרים שאפשר להביט בהם בפיוס ולדעת שתכלית השלכת היא להזמין את הצמיחה הבאה. יש כאן תחושה בלתי נסבלת של בזבוז, של "רק ניתן לי ותכף נלקח", ודווקא המינימליזם מבטא זאת ביתר דרמטיות.
קינות רבות נכתבו מאז שבעה באוקטובר, רובן הגדול מאופיין בגלישת המילים, בהכרעות פואטיות של הפרזה שמנסה לבטא מה שהשפה לא מצליחה ללכוד. אימת הזוועה גולשת מגבולות הנפש ולכן המילים נדרשות לגלוש גם הן. הרצון לצייר תמונה שלמה בתוך מציאות שהולכת ונהיית כאוטית נדון, אולי מראש, לכישלון. גם כאן יש כוח אחר להייקו: הוא מוותר מראש על הנרטיב, על האתוס, על הלכידות, ומבטא היטב את המצב השבור: הרגעים שסרלואי מבקשת לתעד הופכים לקצוות של קרחונים. מלכתחילה אין ניסיון להקיף במילים את גודלה של הטראומה, ואולי הוויתור הזה שנעשה מראש כשאת כותבת הייקו ולא פואמה, מצליח להיות נאמן יותר למה שיש כעת: סיפורים שבורים מאוד, ישויות מפורקות לגורמים, תודעה שתקועה בתוך חלקי התרחשויות, שאי אפשר לארגן אותן למשהו שיש לו התחלה, אמצע וסוף. הבחירה לתעד תמונות בתוך הווה שהוא טראומה נמשכת מייצרת תחושת מחנק. אם בכתיבה ובקריאה של שירת הייקו קלאסית נעשה ניסיון להציע מנוחה זמנית בתוך ההווה ולנתב את החוויה אל עבר שלווה הטמונה בנוכחות ברגע הזה, הבחירה לטעון את הרגע בתכנים של מלחמה ואובדן מובילה למצוקה שאין לאן להימלט ממנה. כך מספר ההייקו את הסיפור הנפשי שרובנו כלואים בו כעת: אי אפשר לנוח בתוך ההווה, אבל אין ברירה אלא לשהות בו.
.
ילי שנר היא משוררת ועורכת ספרותית. מלמדת כתיבת שירה במסלול הכתיבה של מנשר. הוציאה שני ספרי שירה, "כותנה" (כרמל, 2016) ו"גלם" (פרדס, טקסטורה, 2022).
.
בכל סרלואי, בתוך החושך, ספרי ירח חסר, 2025.
.
» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: ניר בנימיני על "השמרטף מדבר על עצמו" מאת מיכאל קליין
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
