התגלע ויכוח בין הנשיא השני, יצחק בן צבי, ובין גדול חוקרי הקבלה גרשם שלום. הוויכוח נסוב סביב מקום קבורתו של שבתי צבי, האיש שהכריז על עצמו כמשיח, סחף אחריו המוני יהודים ואולץ לבסוף להתאסלם על ידי הסולטן העותמני. בן צבי, שהיה היסטוריון ללא הכשרה רשמית, ובכל זאת היה אינטלקטואל הניחן בסקרנות, דקדקנות ותחושת שליחות שהלוואי והיו לכל חוקר, טען בתוקף ששבתי צבי נקבר בעיר בראט שבאלבניה, לצד קהילה יהודית קטנה שתמכה בו בפרק האחרון של חייו. שלום, מנגד, קבע את מקום פטירתו וקבורתו בעיירה שאליה הוגלה בידי העותמנים – אולצין, הנמצאת במונטנגרו של ימינו.

את זיהוי מקום הקבורה של שבתי צבי ביסס שלום על מספר תעודות שמקורן בחוג מקורביו של המשיח המיוסר. בן צבי הביע ספק במהימנות התעודות הללו, וסבר, כאמור, שהוא נקבר בבראט, בקרבת הקהילה היהודית הקרובה ביותר, שסיפקה לו שירותי דת בימיו האחרונים כשנע בין איסלם ליהדות. את הסברה הזו היה קשה מאוד להוכיח, אולם יצחק בן צבי, כידוע, לא היה היסטוריון בלבד. אז מה עשה נשיא מדינת ישראל? הוא שלח דיפלומט ישראלי מבולגריה לאלבניה, מדינה ללא יחסים דיפלומטיים עם ישראל באותן השנים, והטיל עליו משימה אחת ויחידה: להגיע לאותו יישוב אלבני ולחפש שרידים והוכחות לגבי קבורתו של שבתי צבי במקום. בסופו של דבר, לא הצליח הדיפלומט לחשוף ממצאים משמעותיים, וכיום נוטה המוסכמה המחקרית לצדו של שלום כי שבתי צבי נקבר באולצין. ההיסטוריון יוסף ינון פנטון אף טרח להגיע באופן אישי לעייר, זו, וקבע כי הקבר נמצא על שפת הים במקום שבו יש כיום "קברי צדיקים" של מוסלמים שלחמו בשודדי ים. עם זאת, עדיין יש מספר שאלות שלא נענו לגבי מקום קבורתו בעיר, והמידע לתייר בעיר דווקא נותן מיקום אחר, כנראה גם כדי לא ליצור עימות דתי מיותר על סוגיה זו.

עכשיו מגיעה השאלה החשובה מכולן. מדוע מצא נשיא מדינת ישראל עניין באדם שטען שהוא המשיח לפני מאות שנים, ולמה זה בכלל חשוב? האמת, למדינת ישראל היו שני נשיאים שהיו גם היסטוריונים של התנועה השבתאית (מנחשים מי השני?), ולא בכדי. הציונות המזרח אירופאית קיבלה השראה לא מבוטלת מרעיון שיבת ציון והגאולה תוך ניתוק מהסמכות הרבנית (שבתחילת המאה ה-20 הממסד הרבני היה רחוק למדי מהציונות). הרעיון של אישיות כריזמטית הקוראת להמונים להגיע לארץ ישראל העניקה השראה גם לכתיבה ספרותית רומנטית בפולנית, אידיש ועברית, שבין נציגיה נמנים גם ביאליק כמשורר וסוקולוב כמתרגם.

אבל העניין של בן צבי בשבתאות היה לא רק אידיאולוגי. הוא היה גם מעשי לגמרי. בדומה לשבתי צבי בתמונה, שחבש על ראשו את "מצנפת הישמעאלים", גם בן צבי עבר התעתמנות קלה בתחילת דרכו הציונית, חבש לראשו תרבוש טורקי ויצא (יחד עם בן גוריון) ללמוד משפטים וטורקית באיסטנבול. בדמיונו, ראה את בני כת הדונמה, ממשיכי דרכו של שבתי צבי באימפריה העותמנית, בתור קבוצה מוסלמית שעתידה לשוב אל חיק היהדות, ואף לסייע לפרויקט הציוני בהקמת מחתרת "ילידית" בשטחי האימפריה העותמנית, בלימוד טורקית בתל אביב ולבסוף בעליית הקהילה כולה ארצה. כל תכניותיו לבסוף הסתיימו במפח נפש (שאולי שווה להקדיש לו פוסט נפרד), אך כהיסטוריון ופוליטיקאי בעל שם והשפעה הוא הצליח לחשוף מסמכים חשובים ותגליות מעניינות, כמו קיומה של קבוצה שבתאית סודית בארגנטינה במאה ה-20.

בתמונה הבאה ניתן לראות את קברו של שבתי צבי לפי הדעה המקובלת בקרב ההיסטוריונים, הקבר נמצא בעיר אולצ'ין. במשך זמן רב דנה הממשלה האם לפתוח את מונטנגרו לתיירות חוץ, וכפי שאתם רואים יש פה פוטנציאל לטיול בן גב על החוף האדריאטי לצד ביקור קברו של אחד ממחוללי התנועה הלאומית היהודית, לפחות לפי אחת הדעות של ההיסטוריוגרפיה של הציונית המוקדמת.

ואם הגעתם עד לסוף הפוסט הזה אגלה לכם שמועה לא ממש מבוססת, שגונבה להיסטוריון בן זמננו לאחר שקושש עדויות בעל פה על חייהם הסודיים של השבתאים המוסלמים. הוא טוען כי שמע על התאגדות סודית של קומץ שבתאים המוסיפים לחיות באלבניה, ופוקדים את קבר משיחם שבקרבת בראט, ממש כפי שטען כבוד הנשיא…

לקריאה נוספת

יעקב ברנאי,  יצחק בן-צבי וזלמן שז"ר ומחקריהם על השבתאות, עיונים 25 (2015)
יוסף ינון פנטון, ‏קברו של משיח ישמעאל, פעמים 25 (1985)
יונתן מאיר ושיניצ'י יאמאמוטו, פתח דבר מתוך תולדות התנועה השבתאית, גרשם שלום, בעריכת יונתן מאיר ושיניצ'י יאמאמטו, הוצאת שוקן, 2018.
The Burden of Silence: Sabbatai Sevi and the Evolution of the Ottoman-Turkish Dönmes, C Şişman – 2015

לפי האקדמיה ללשון עברית, נוסע סמוי הוא מי שנוסע בהסתר ברכבת, אונייה או מטוס לשם בריחה או כדי לחסוך את דמי הנסיעה. האם תהיתם פעם עד מתי, אם בכלל, היה אפשר להתנגב למטוס ואפילו להגיע ליעד? ההיסטוריה מאשרת שזה לא קל: בשנת 1989(!) נוסע הצליח להתגנב לטיסת ארקיע לפריז והוא אפילו לא היה נתפס אילולא המטוס היה מלא עד אפס מקום. הגברת שאת מושבה תפס, לא התכוונה לריב עם האדון אך משלא מצאה מושב פנוי במטוס כולו פנתה לדיילת. המטוס כבר החל לנוע לכיוון מסלול ההמראה אך נעצר כאשר צוות האוויר גילה כי אין לאדון לא דרכון ולא כרטיס. בחקירה התברר כי הנוסע הסמוי עלה למטוס עם צוות הניקיון. הוא כנראה ירד מהמטוס עם צוות האבטחה. (מעריב, פברואר 1989)

לפריז אולי קשה לטוס בלי כרטיס אבל לישראל זה אפשרי. כותרת חגיגית בעיתון דבר (אוגוסט 1967) הכריזה כי: 'הנער ש"גנב" טיסה ביקר בעיר העתיקה':

טסתי ב"אל על" – כתוב היה על כובע "הטמבל" של הנער ויקטור רודאק, שיצא אתמול חזרה לניו-יורק, לאחר שהתגנב כנוסע סמוי למטוס "אל-על" בניו יורק, כדי "להתגייס לחיל-האוויר".

הנער בן הארבע עשרה מצא "בורדינג פאס" על הרצפה בנמל התעופה קנדי לא הרחק מביתו ובהחלטה של רגע ניגש לתור לעליה למטוס. שלוש שעות לאחר ההמראה הדיילת קראה בשמו והוריו המודאגים קיבלו את ההודעה כי הוא בדרך ארצה. משנחת, "סגן מנהל תחנת אל-על עובדיה חיים לקח אותו אל ביתו ובשעת אחר הצהריים הסיע אותו לירושלים". הנער לא התגייס לחיל האוויר, אבל חזר הביתה לניו-יורק מצויד במזכרות: "מכנסיים קצרים, חולצה ישראלית ובידו תיק מלא מתנות".

—-

עמוק בבטן הספינה,

בחום גובר,

אדם נואש מאוד

מצא מחבוא.

מסע קצר בזמן חושף כי נוסעים סמויים היו תלויים בין החיים ובין המוות. בשנת 1905, יוסף ויינרבי, התגנב לרכבת היוצאת מריגה כדי להגיע לאמריקה מחשש שמעורבותו במהפיכה תגזור עליו מאסר או גיוס לתפקיד בשר תותחים. עד כאן העובדות כפי שסיפרה לי אמא, נכדתו של ויינרבי. המשך המעשה הוא שכל רכושו של יוסף בעת עלייתו לרכבת היה רק המעיל שעל גופו ותפוח עץ. כשהכרטיסן הגיע, כפי שקורה בסיפורים מעין אלו, יוסף נבהל כהוגן שהנה יזרק מן הרכבת ויימסר לרשויות. אלא שאז הכרטיסן ציווה על הנער בקול רועד שירוקן מיד את כיס מעילו הקדמי. יוסף שלף את התפוח מהכיס. הכרטיסן נבח עליו: "תאכל מיד את התפוח!", ונעלם מן הקרון בזעף. המעשה נגמר עם פתרון החידה: יום קודם לכן מהפכנים צעירים פוצצו את אחד מרכבות הקו עם רימוני יד. הכרטיסן, שראה בליטה בגודל הנכון בכיס המעיל, היה משוכנע שלפניו טרוריסט מהפכן.

הסיפור המשפחתי הקטן שלי לא לבד. כששלום יעקב אברמוביץ תיאר את גיבור סיפורו "שם ויפת בעגלה" נוסע ברכבת בפעם הראשונה בחייו ("חידוש היה לי כל ענין הנסיעה הזו במסלת-הברזל, שלא עברתי בה מימי") הוא כינה את נוסעים המתחבאים מתחת לכסאות מאימת הכרטיסן בכינוי הסאטירי "הנעלמים":

המשגיח נכנס ובא בחברת מרי-דעגלה לבקר פתקאות של האורחים, ונפסקה השיחה. כשיצאו הממונים האלה בשלום והנעלמים הנה זה הגיחו ממחבואיהם בכל מקום מתחת הספסלים, כדרך העולם, נערמו הכסתות, המחצלאות והמטלטלים במחיצתי. (מתוך: שלום יעקב אברמוביץ, מנדלי העברי, חרגול, 2013)

עלילות מסעירות שמתרחשות בכלי תחבורה הן, ובכן, מסעירות. טוב שגורל זה יישמר לגיבורים ספרותיים ולא למהדורות החדשות. נוסעים סמויים לא משחקים במחבואים עם הכרטיסן בשביל השעשוע, יש סיבה שבגללה אין להם כרטיס. אצל אברמוביץ, הרכבות סימלו את התפרקות הקהילה היהודית תחת גלגלי הקידמה וסיפקו ליחידים נתיב בריחה והצלה מטאפורית ולא מטאפורית. זיגמונד פרויד שירבב לספרו פירוש החלום מעשיה אירונית על יהודי אביון, גיבור במסע חתחתים:

מתגנב אל הרכבת המהירה לקרלסבד ללא כרטיס נסיעה, נתפס, ובכל פעם שנערכת ביקורת הוא מוצא מן הרכבת ומטפלים בו ביד קשה יותר ויותר. באחת מתחנות נתיב הייסורים שלו הוא פוגש מכר, ולשאלות של הלה לאן הוא נוסע, הוא משיב: 'אם הקונסטיטוציה שלי תחזיק מעמד – לקרלסבד'. (זיגמונד פרויד, פירוש החלום, עם עובד, 2008)

לפי פרויד, נדודיו של היהודי עולים לו בייסורים גופניים ונפשיים. תקוותו הגדולה היא שיצליח להגיע לקרלסבד וזה לא תלוי בחוק, שעומד כנגדו, כי אם ביכולותו לשאת את הסבל הכרוך במצבו. פרויד לא צפה שהקונסטיטוציה תהפוך את מסילות הרכבת לנתיב המוות של יהודי אירופה. לאותם יהודים, גם עמידה בסבל לא הספיקה. שירו של המשורר וניצול השואה יעקב ברזילי הביע זאת בעוצמה: "נסעתי ברכבת שלך כנוסע סמוי חינם אין כסף" (נוסע סמוי, בתוך: מחכה לאבי, כרמל 2009)

לא לחינם קרא אברמוביץ לנוסע הסמוי נעלם. הוא נשכח מלב, מטלטל, גורלו לא ידוע והוא בצד הלא נכון של החוק ואולי גם ההיסטוריה. הוא יודע שאם לא יאיר לו המזל (או ההשגחה) גורלו יחרץ. אבל אם המזל יאיר לו פנים, הוא יוכל לספר סיפור מופלא על מעיל ותפוח לנכדים ונכדות. בזכות אותם הסיפורים "נוסע סמוי בתוכנו חי". (מילים: גדעון כפן לחן: חוה אלברשטיין).