״קיומה של מדינת ישראל מבוסס על הזהות היהודית שנצרבה בכתבים האלה, מקפקא ועד עגנון, מהסבא רבא שלי שיושב וכותב בלילה דרשה לבית הכנסת בטרנסילבניה לאור העששית, עד אמא שלי שכותבת ספרים בתל אביב".
(יאיר לפיד במהלך ביקורו בספרייה הלאומית)
גלגולה של דרשה עברית
בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת ביקר העיתונאי, סופר ואיש "תנועת המזרחי" דוד גלעדי בעיירת מולדתו, סילאדי-טשעה אשר בטרנסילבניה שברומניה. גלעדי, סבו של יאיר לפיד ואביה של שולמית, גילה במהלך שהותו בעיירה שאחד מתושביה מחזיק בביתו כתבים של אביו, הרב שלמה זלמן קליין, שהיה לפני השואה רבה של העיירה. כששמע שגלעדי מעוניין בכתבים, החזירם ללא תמורה.
מצבור הכתבים הנשכח הכיל דרשות, פירושים והתכתבויות תורניות, ואפילו ביוגרפיה שחיבר הרב שמואל (שמעלקע) קליין, סבא-רבא של גלעדי ומחבר הספר "צרור החיים". בנוסף, הכיל האוסף גם מסמכים אישיים של בני המשפחה, בעיקר מתוך מהעיזבון של דודו של גלעדי, הרב אליהו קליין – בין המסמכים נמצאו כתבי הסמכה לרבנות ו"תנאים" של אירוסין.
המיוחד בדרשה שהוצגה בפני שולמית ויאיר לפיד היה המסר שביקש להעביר הרב קליין, מסר בעל משמעות חברתית ומוסרית רחבה. הדרשה מתייחסת לאחת מפרשיות השבוע האחרונות, "פרשת כי תישא", והוא כתב על נייר צר וארוך בראשו.
הרב שלמה זלמן קליין כתב את הדברים הבאים בעקבות הפסוקים הבאים (שמות כח: ט-כא): "ולקחת את שתי אבני שהם ופתחת עליהם שמות בני ישראל … ועשית חושן משפט … ומלאת בו מלאת אבן… והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל, שתים עשרה על שמתם … איש על שמו תהינה, לשני עשר שבט".
הרב קליין שאל "למה היו צריכין לכתוב השמות ביחד על כתפות האפוד באבני השוהם. ועל חושן המשפט היו כל השמות חרותים לבדנה, כל אחד ואחד על אבן מיוחד!?". כלומר, מדוע הייתה כפילות – שמות שבטי ישראל נכתבו גם על כתפות האפוד של הכהן הגדול וגם על כל אחת מאבני החושן!
כדי להשיב על הדבר, השתמש הרב קליין במאמר הלל ממסכת אבות (א:יד): "אם אין אני לי – מי לי, וכשאני לעצמי מה אני". וכך הוא טוען: מצד אחד: "שהאדם בל יסמוך את עצמו בשום דבר שבעולם על חבירו ועל הכלל, אלא יעשה הוא בעצמו מה שמוטל עליו, הן בדברים הנוגעים אל ה', והן בדברים אשר נוגעים לבני אדם, לטובת הציבור ולטובת עניים". כלומר, מצד אחד אדם צריך להסתמך על עצמו ולראות כיצד הוא פותר את בעיותיו לבדו. מצד שני, "אכן גם את זה לא יאמר האדם, אני אעשה את שלי, ומה לי הכל, אין אני צריך לסיועם, כי מי יודע מה יולד יום, אם עתה לא יצטרך להכלל, אולי לאחר זמן והיה צריך לו?".
כלומר, לא יאמר האדם שהוא לעולם יסתדר לבד, וצריך הוא לדעת שלעתים הוא צריך להסתמך על החברה הסובבת. ומכאן תשובה לשאלה: "שמשום זה נחרתו כל השמות ביחד על אבני השוהם, כלומר שכל אחד ואחד ערבים זה בעבור זה, ועל החושן נחרתו השמות לבדם, רוצה לומר כזה, שבל יסמוך האדם על הערבות, אלא יהיה לאיש לו לעצמו".
מתוך הכרה בחשיבות ההיסטורית והלאומית (ולא רק המשפחתית-פרטית) של האוסף, תרמה בתו של דוד גלעדי, הסופרת שולמית לפיד, את האוסף יקר המציאות הזה אל הספרייה הלאומית לפני מספר שנים.
