המסורת הרבנית המפוארת שממנה הגיע יאיר לפיד

ביום רביעי, ה-22 במרץ 2017, ביקרו בספרייה הלאומית יו"ר מפלגת יש עתיד, ח"כ ושר האוצר לשעבר יאיר לפיד, יחד עם אמו הסופרת שולמית לפיד. בין הפריטים שהוצגו בפניהם הייתה דרשה שכתב הרב שלמה זלמן קליין, סבא-רבא של יאיר לפיד. כיצד הגיעה הדרשה, יחד עם פריטים רבים מאוסף משפחת קליין, אל הספרייה הלאומית?

דרשת הרב שלמה זלקן קליין מתוך אוספי הספרייה הלאומית

״קיומה של מדינת ישראל מבוסס על הזהות היהודית שנצרבה בכתבים האלה, מקפקא ועד עגנון, מהסבא רבא שלי שיושב וכותב בלילה דרשה לבית הכנסת בטרנסילבניה לאור העששית, עד אמא שלי שכותבת ספרים בתל אביב".

(יאיר לפיד במהלך ביקורו בספרייה הלאומית)

שולמית ויאיר לפיד בביקור בספרייה הלאומית. צילום: עידית צוק-הורוביץ

גלגולה של דרשה עברית

בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת ביקר העיתונאי, סופר ואיש "תנועת המזרחי" דוד גלעדי בעיירת מולדתו, סילאדי-טשעה אשר בטרנסילבניה שברומניה. גלעדי, סבו של יאיר לפיד ואביה של שולמית, גילה במהלך שהותו בעיירה שאחד מתושביה מחזיק בביתו כתבים של אביו, הרב שלמה זלמן קליין, שהיה לפני השואה רבה של העיירה. כששמע שגלעדי מעוניין בכתבים, החזירם ללא תמורה.

הרב שלמה זלמן קליין, אביו של דוד גלעדי. התמונה לקוחה מתוך ספר שליקט גלעד – הספר המוקדש לחידושי אגדה, הלכה ודרשות שהשאיר אחריו אביו, "לקוטי שלמה ספר האסיף"

מצבור הכתבים הנשכח הכיל דרשות, פירושים והתכתבויות תורניות, ואפילו ביוגרפיה שחיבר הרב שמואל (שמעלקע) קליין, סבא-רבא של גלעדי ומחבר הספר "צרור החיים". בנוסף, הכיל האוסף גם מסמכים אישיים של בני המשפחה, בעיקר מתוך מהעיזבון של דודו של גלעדי, הרב אליהו קליין – בין המסמכים נמצאו כתבי הסמכה לרבנות ו"תנאים" של אירוסין.

דרשת הרב שלמה זלקן קליין מתוך אוספי הספרייה הלאומית. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

המיוחד בדרשה שהוצגה בפני שולמית ויאיר לפיד היה המסר שביקש להעביר הרב קליין, מסר בעל משמעות חברתית ומוסרית רחבה. הדרשה מתייחסת לאחת מפרשיות השבוע האחרונות, "פרשת כי תישא", והוא כתב על נייר צר וארוך בראשו.

הרב שלמה זלמן קליין כתב את הדברים הבאים בעקבות הפסוקים הבאים (שמות כח: ט-כא): "ולקחת את שתי אבני שהם ופתחת עליהם שמות בני ישראל … ועשית חושן משפט … ומלאת בו מלאת אבן… והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל, שתים עשרה על שמתם … איש על שמו תהינה, לשני עשר שבט".

הרב קליין שאל "למה היו צריכין לכתוב השמות ביחד על כתפות האפוד באבני השוהם. ועל חושן המשפט היו כל השמות חרותים לבדנה, כל אחד ואחד על אבן מיוחד!?". כלומר, מדוע הייתה כפילות – שמות שבטי ישראל נכתבו גם על כתפות האפוד של הכהן הגדול וגם על כל אחת מאבני החושן!

מימין לשמאל: מנכ"ל הספרייה הלאומית מר אורן וינברג, ח"כ יאיר לפיד ויושב ראש דירקטוריון הספרייה הלאומית מר דוד בלומברג. צילום: עידית צוק-הורוביץ

כדי להשיב על הדבר, השתמש הרב קליין במאמר הלל ממסכת אבות (א:יד): "אם אין אני לי – מי לי, וכשאני לעצמי מה אני". וכך הוא טוען: מצד אחד: "שהאדם בל יסמוך את עצמו בשום דבר שבעולם על חבירו ועל הכלל, אלא יעשה הוא בעצמו מה שמוטל עליו, הן בדברים הנוגעים אל ה', והן בדברים אשר נוגעים לבני אדם, לטובת הציבור ולטובת עניים". כלומר, מצד אחד אדם צריך להסתמך על עצמו ולראות כיצד הוא פותר את בעיותיו לבדו. מצד שני, "אכן גם את זה לא יאמר האדם, אני אעשה את שלי, ומה לי הכל, אין אני צריך לסיועם, כי מי יודע מה יולד יום, אם עתה לא יצטרך להכלל, אולי לאחר זמן והיה צריך לו?".

כלומר, לא יאמר האדם שהוא לעולם יסתדר לבד, וצריך הוא לדעת שלעתים הוא צריך להסתמך על החברה הסובבת. ומכאן תשובה לשאלה: "שמשום זה נחרתו כל השמות ביחד על אבני השוהם, כלומר שכל אחד ואחד ערבים זה בעבור זה, ועל החושן נחרתו השמות לבדם, רוצה לומר כזה, שבל יסמוך האדם על הערבות, אלא יהיה לאיש לו לעצמו".

ביוגרפיה של הרב שמואל (שמעלקא) קליין, סבו של הרב שלמה זלמן קליין. דוד גלעדי היה זה שהוציאו לאור. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

מתוך הכרה בחשיבות ההיסטורית והלאומית (ולא רק המשפחתית-פרטית) של האוסף, תרמה בתו של דוד גלעדי, הסופרת שולמית לפיד, את האוסף יקר המציאות הזה אל הספרייה הלאומית לפני מספר שנים.

יאיר לפיד בוחן את מחברת העברית של פרנץ קפקא. צילום: עידית צוק-הורוביץ
יאיר ושולמית לפיד בוחנים את 'כתר דמשק' יחד עם יו"ר דירקטוריון הספרייה הלאומית מר דוד בלומברג וראש אגף אוספים ד"ר אביעד סטולמן. צילום: עידית צוק-הורוביץ

"הייתי עולה לספרייה הלאומית"

יחזקאל רחמים מספר בטור אישי על התפתחותו ככותב במסגרת פרויקט "פרדס" של הספרייה הלאומית. רחמים היה אחד מארבעה סופרים צעירים ומבטיחים שהשתתפו בימי לימוד והעשרה בספרייה, וזכו במלגת יצירה חודשית שסייעה להשלים יצירה ספרותית חדשה.

יחזקאל רחמים

בכל שבוע הייתי עולה, שנה שלמה, מיפו לירושלים למשך יומיים המוקדשים ליצירה, הן מצד הספיגה והן מצד התנובה. הייתי עולה מהחיים הגועשים והמושכים שבחוץ אל סוגריים מוגנים של שקט ושל אפשרות במקדש הרוח המיוחד הזה, הספרייה הלאומית. בסוף השנה ירדתי מההר מזוקק ועשיר יותר, עם ספר חדש באמתחתי.

מלגת "פרדס" עבורי היא יותר מאשר סמן של הכרה, שורה מעונבת בקורות החיים או אפילו המְחאה חודשית על סך כך-וכך מעות חמצן. מעבר לאפשרות החומרית להתפנות להמשך יצירה, המסגרת האינטימית של התכנית הזו היא מתנה יקרת ערך לאדם כותב: ארבעה סופרים צעירים (או "צעירים", זמן ספרות שונה הרי מהזמן הרגיל), יוצרים מוכחים במידת-מה אך עדיין בתחילת דרכם, ספר פרוזה אחד בתרמיל בסך הכול, מניפת אפשרויות פתוחה ותכניות למכביר; וכל הארבעה – פשט, רמז, דרש וסוד – עושים פרק יצירה זה לצד זה במקצוע הבודד בעולם. אמנם כל יוצר הוא עולם בפני עצמו, אבל ביחד גילינו שהספר השני איננו משוכה רגילה, ושלעיתים ההבדל בין 1 ל-2 שונה איכותית מההבדל שבין 0 ל-1. כבר נכנסנו למשחק, אבל בדרך איבדנו את חוסר המודעות, אז המשחק השתנה לנו. מה עושים מכאן? אפשר שבעזרת התכנית הצלחנו לדלג מעל ל"מלכודת הספר השני" הישר אל הקאמבק הידוע של הספר השלישי.

כבר באוטובוס, עוד לפני ההעפלה לירושלים והפנייה לתחנה המרכזית, הרגשתי בכל יום רביעי את הצלילוּת המבורכת, את הנגיעה הזו בזמן האחר. מעט אחר-כך, סדנת הקריאה של יורם מלצר – שהביא יריעות ספרות ממוזמביק ועד סין העתיקה, דרך אנדרי פלטונוב, ראובן מירן וחוליו קורטאסר – חטפה לי את הראש ואת הלב ושלחה אותם לעננים. סדנת הכתיבה ומחשבת-הכתיבה עם גַיִל הראבן, "בחומר ובלבנים", חיברה אותי עוד יותר אל קרקע המקצוע (המקצוע!), ואף עזרה לי לייצב את האמונה שהתקשיתי לגבש במשך שנים – אולי כבן של פועל בניין – שקריאה, הרהור וכתיבה-מחיקה-כתיבה אכן מהווים עבודה לכל דבר, ולא פעם עבודה קשה ומאתגרת יותר מיציקת תקרות בטון. העובדה שההתעמקות בחומרים נעשתה בחברותא מצומצמת של אנשים כותבים, שגם האינטימיות הפואטית ביניהם הלכה והעמיקה עם חלוף הזמן, הותירה ללא ספק את עקבותיה המבורכים גם בספריהם הבאים של אליס ביאלסקי, דן זמל ומתן יאיר, חבריי לתכנית.

עבורי סיפקה התכנית את הצירוף של שני ההקשרים הנחוצים לי ליצירה: ההתפזרות החוקרת (אפילו המתבשמת) וההתכנסות היוצרת; קרקע פורייה לנבוט מתוכה, ושקט בעין סערת החיים לצמוח ולהצמיח בתוכו. בחודשים הראשונים כתבתי סיפורים אחדים, עד שבאה השירה, משכה באף ודרשה שאתמקד בגילוף הספר שמבקש במשך זמן רב מדי ללבוש שֹלמת נייר ודיו. ומסביב לתכניתנו הקטנה – הספרייה הלאומית. לא צירוף המילים שאמור לעורר רוב-רושם, אלא המקום עצמו, הספרים, החומרים, וכמובן – האנשים. מִגוון החללים אִפשר לי להתאים את המרחב שבו שהיתי לעשייה שעל הפרק: האולם הנעים של אוסף גרשם שלום הזמין אותי לקרוא בו. אולם אדלשטיין סיפק פינה נסתרת להתכנסות לבדית לכתיבה. אחרי תקופה שבה נדדתי עם ספר וחצי בתרמיל, יכולתי לשבת מול ערמה מגרה של יצירה עברית – מרחל ואברהם חלפי, דרך ארז ביטון ודליה רביקוביץ ועד ענת לוין ותהילה חכימי – ובאופן משונה, דווקא בהקשר הזה לחבר (ולמעשה, פשוט למצוא לפתע תחת ידי) שיר ארס-פואטי כופר משהו כמו "מה לי ולתיאוריה של הפואטיקה?" שפותח כעת את אחד ממחזורי הספר החדש.

 

"עכשיו הנסיעה", ספר שיריו החדש של יחזקאל רחמים

מבחר מאוצרות הרוח של הספרייה נחשפו בפנינו הארבעה. בעניין רב חקרתי את טבלאות ארגון המידע של ס. יזהר מהימים של כתיבת "ימי צקלג". באין רואה ליטפתי שולי דפים מנוקדים ענוגות בכתב ידה של לאה גולדברג (שמא תדבק באצבעותיי ולו מעט מן החריצות היצירתית) ובעירוב רגשות רבים (אחרי קריאת הביוגרפיה "חיי עגנון") החזקתי בידי את מדליית פרס הנובל שקיבל ש"י עגנון מידי גוסטב מלך שוודיה. לילה אחד, אחרי אירוע עשיר ומעורר השראה שהוקדש לדמותו וליצירתו של נתן אלתרמן, התהלכתי לבדי מסביב לבניין הספרייה (לנתי באותו לילה בבית בלגיה הסמוך). כל בני האדם, למעט שומרי הלילה, כבר עזבו את המקום. גם זוג הדורבנים שגר בסמיכות לספרייה הופיע מתוך הצמחייה, רחרח-רחרח ונעלם בשיחים. בצלילות שנגעה בי אותה שעה נדמה לי שהמקום כולו רוטט בתערובת תדרים עמוקים ורחוקים. תהיתי שמא הכמות העצומה של אנרגיה אנושית ויצירתית שמשוקעת במקום באינספור אופנים, רוחשת לא רק בְּיצירות העבר עצמן, אלא גם עוברת דרך האנשים, ואולי אפילו מתערבת ביצירה החיה שנוצרת במקום.

למחרת בבוקר התכנסתי שוב לעבודה על הספר באחת מהפינות שלי בספרייה. וכך, שבוע אחרי שבוע, עליתי לירושלים ולספרייה לספוג עוד ולעבוד עוד, עד שחלפה לה שנת "פרדס" הטובה שלי. ספר השירים "עכשיו הנסיעה" יצא לו זה מכבר אל הדרכים (ובאופן משונה, דווקא בהוצאת "פרדס"). את מה שספגתי בשנה הזאת, מה שחוויתי ומה שלמדתי, את הידידויות והחברויות אני נושא עמי בתודה אל אופק מרחקיי.

יחזקאל רחמים הוא חתן פרס ראש הממשלה לסופרים לשנת 2012 (תשע"ג) ובוגר תכנית "פרדס" של הספרייה הלאומית. מחבר קובץ הסיפורים "פיגומים" וספרי ילדים. שימש עורכה הראשי של "אגם" הוצאה לאור. נמנה עם הזוכים בתחרות "שירה על הדרך" וב"תחרות הסיפור הקצר" של עיתון הארץ.

שבוע התרבות הגרמנית בישראל, 1971

הזיכרונות מימי השואה היו ערים ונוכחים, ובקרב חלקים ניכרים בציבור הישראלי לא בהכרח הייתה קיימת נכונות להקים קשרים עם גרמניה

לאחר כינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל וגרמניה, היה על שתי המדינות למלא את הקשרים בתוכן מעבר לקשרים מדיניים וכלכליים בלבד. דרך נוחה לכך הייתה פיתוח פעילויות בתחום התרבות. כאחד הצעדים הראשונים, אירחה העיר שטוטגרט במרץ 1969 שורה של אירועים בהשתתפות אנשי תרבות ישראלים. כך, לדוגמה, התקיימה הרצאה של הפילוסוף עקיבא ארנסט סימון, קבוצת נגנים צעירים מבית הספר התיכון "תלמה ילין" נתנה קונצרטים והספרייה העירונית בשטוטגרט ארגנה תערוכת ספרים מאוספיה ובה הוצגו ספרים רבים הקשורים ליהדות, לישראל וכן ספרים שנכתבו על ידי סופרים ישראלים. נראה כי המארגנים – ביניהם שגרירות ישראל בגרמניה – ביקשו לבדוק כיצד מתקבלת הצגת תרבות ישראל בעיר גדולה בגרמניה. ממכתבים של ראש העיר שטוטגרט אל פרופ' סימון, דומה כי האירועים הוכתרו בהצלחה.

תכנייה ל"שבוע התרבות הגרמנית", 1971

שנתיים לאחר מכן, בנובמבר 1971, בתיאום עם משרד ראש הממשלה, אירחו שלוש הערים הגדולות בארץ, חיפה, תל אביב וירושלים, את "שבוע התרבות הגרמנית". למרות השם, רצף האירועים נמשך כמעט שבועיים. התכנית כללה תערוכה על חייו ויצירתו של היינריך היינה, המשורר היהודי-גרמני המפורסם שהיה ליוצאי גרמניה רבים בארץ מעין סמל תרבותי, וכן תערוכה שהציגה יצירות של האמנית הגרמנייה קתה קולוויץ (Käthe Kollwitz).

האירוע הפותח היה קונצרט של התזמורת הסימפונית הישראלית. בנוסף לכך, נגנים סולנים מגרמניה הופיעו במספר קונצרטים בשלוש הערים; התקיימו הרצאות של פרופ' עקיבא ארנסט סימון, וכן שלושה ערבים ספרותיים בערים המארחות בהשתתפות הסופר הגרמני גינטר גראס. לספריו של גראס כבר היו קיימים תרגומים לעברית, כך שגראס היה סופר ידוע בקרב הקהל הישראלי. התערוכה של האמנית קולוויץ וערבי הקריאה של גינטר גראס התאפשרו בוודאי בזכות ממשלתו של קנצלר גרמניה המערבית וילי ברנדט, שהייתה בעלת נטייה שמאלית. שני האמנים הגרמנים היו מזוהים עם דעות פוליטיות שמאליות. גם קבוצת התיאטרון ע"ש שילר ממערב ברלין הופיעה על במות חיפה, תל אביב וירושלים עם המחזה "אמיליה גלוטי" מאת גוטהולד אפרים לסינג ועם המחזה "ימים מאושרים" מאת סמואל בקט.

כתבה בעיתון "מעריב" מה-10/11/1971 על ההפרעות במהלך ערב הקריאה עם גינטר גראס בירושלים

תגובתו של הקהל הישראלי לאירועים הייתה מעורבת. בעיקר עורר הדים בתקשורת ביקורו של גינטר גראס. העיתונים דיווחו על דעותיו הפוליטיות השמאליות, ועל הפגישות והשיחות שהוא קיים בארץ, כמו, למשל, פגישתו עם ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, ועם יצחק בן אהרן, מזכ"ל ההסתדרות באותם ימים. בן אהרן גינה את ההפגנות של ישראלים נגד האירועים בהשתתפות גראס, אך גם הגדיר את העיתוי של השבוע "כטעות אומללה": אירועי תרבות התקיימו גם על פני 9 בנובמבר – היום בו התחולל "ליל הבדולח", הפוגרום הכלל-גרמני בשנת 1938 נגד מוסדות וחברות יהודיים. בחומרים מהתקופה יש דיווחים על הפגנות אנשי בית"ר נגד "שבוע התרבות" באופן כללי, בטענה שהוא "מטפח את השכחה" של פשעי השואה. העיתוי אכן היה בעייתי, וממחיש שלמארגנים הגרמניים הייתה חסרה אז הרגישות לתאריכים אפלים מסוג זה. אולם, גם עובדי העיריות בתל אביב ובירושלים ככל הנראה לא הרגישו בבעייתיות של התאריך, ואפשרו קיומם של אירועים גם ביום הרגיש הזה. ערב הקריאה של גראס באולם "קנדה" באוניברסיטה העברית בגבעת רם לווה בקריאות בוז מטעם פעילי בית"ר. במהלך שעה וחצי התקוטטו צעירי בית"ר עם נציגי ה"ייקים", ביניהם שלום בן-חורין ומנהל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי לשעבר, קורט דוד וורמן. גם ראש העיר טדי קולק לא הצליח להרגיע את הרוחות. בסופו של דבר, הציע המחבר לשנות את אופי האירוע מערב קריאה לדיון. פעילי בית"ר הסכימו להצעה. ערב קריאה אחר של גראס, בחיפה, עבר ללא הפרעות.

כתבה בעיתון "דבר" מה-18/11/1971 על המפגש בין גינטר גראס ובין מזכ"ל ההסתדרות בן אהרן

גם אירועים אחרים נתקלו בהתנגדות של פעילים אידיאולוגיים: לפני קונצרט הפתיחה היו אמורים לשאת דברים ראש העיר תל אביב, יהושע רבינוביץ', ושגריר גרמניה באותם ימים, יסקו פון פוטקמר. אולם, לקראת האירוע עלו קולות ביקורתיים נגד ארגון שבוע התרבות, כך שראש העיר העדיף לוותר על דברי הברכה ובעקבותיו גם השגריר הגרמני נמנע מלשאת דברים. ההצגה של "אמיליה גלוטי" בבנייני האומה הופסקה מספר פעמים כאשר מתנגדים הפריעו לשחקנים בקריאות ובצרחות. התקריות באירועים השונים במסגרת "שבוע התרבות הגרמנית" הוכיחו כמה מורכב היה המפגש, לפני יותר מ-40 שנה, בין יוצרים ואמנים גרמנים ובין הציבור הישראלי. הזיכרונות מימי השואה היו ערים ונוכחים, ובקרב חלקים ניכרים בציבור הישראלי לא בהכרח הייתה קיימת נכונות להקים קשרים עם גרמניה. יחד עם זאת, האירועים משכו צופים וקהל, כך שלא ניתן לפסוק ש"שבוע התרבות הגרמנית" נחל כישלון או היה הצלחה חד-משמעית. מכלול התמונה של ימי נובמבר 1971 המחישה, אפוא, את המצב המסובך בקשרים בין שתי החברות ושתי המדינות, תערובת רגישה של משיכה והתנגדות.

עמוד מהתכנייה ובו פרטים על קונצרט הפתיחה עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בתכנייה עדיין מופיעים דברי הברכה המתוכננים של ראש העיר תל אביב והשגריר הגרמני, וכן פרטים על תערוכת היינה.

מה חיפש השוחט ממרוקו באמזונס של תחילת המאה ה-20?

​כתב יד מתחילת המאה ה-20 חושף טיול מפתיע של שוחט בכפרי האמזונס שבברזיל. על הדרך, השוחט היהודי ממרוקו – שגם מתגלה כמוהל מקצועי – מל ילדים ואפילו בחורים צעירים, ולא שוכח גם לאסוף מכתבי המלצה מהאבות המאושרים. כל זה מתגלה מטקסטים בפורטוגזית בעמודיו האחוריים של פנקס שחיטה רגיל לחלוטין. סיפור יהודי חוצה עולם.

מתוך אוסף יד יצחק בן צבי

כתבי היד שמגיעים לידי החוקרים בספרייה הלאומית, חושפים לעיתים סיפורים משונים ומפתיעים ביותר.

כך למשל, כתב יד מתחילת המאה ה-20 הצליח לעשות סיבוב מקיף ברחבי העולם. לכאורה, מדובר בכתב יד פשוט יחסית: פנקס שוחט, שמכיל בתוכו הלכות שחיטה. כותב כתב היד, יהודי ממרוקו בשם שלום עובדיה, היה שוחט במקצועו, וכיאה לכל בעל מקצוע, העתיק לעצמו טקסטים הלכתיים בנושא.

עד כאן אין פה דבר יוצא דופן. העלילה מסתבכת כאשר מתגלה כי בעמודים האחרונים של הפנקס מופיעים במפתיע טקסטים בפורטוגזית.

מה עושים טקסטים בפורטוגזית בתוך פנקס שוחט בעברית? מתברר שחוץ מלהיות שוחט, היה שלום עובדיה גם מוהל. עוד עולה, לפי הטקסטים בפורטוגזית, שבמהלך השנים 1913-1912 ביקר השוחט/מוהל בערים שונות על גדות האמזונס, והעניק את שירותיו לצאצאי מהגרים יהודיים שהתנחלו שם. רוב היהודים שנדדו עד לשם היו במקור ממרוקו, והשתלבו בתעשיית הגומי שבברזיל ובפרו. לרוב הם חיו עם משפחותיהם בעיר מנאוס, אך למשך חודשים רבים עזבו את משפחותיהם והגיעו לכפרים שונים לאורך הנהר.

חלק מאותם אבות שאת בניהם מל שלום עובדיה ניסחו מעין מכתב המלצה/תודה על השירות שנתן, כעדות על מקצועיותו. חלק מהאבות העדיפו לכתוב בעברית, או לפחות חתמו בעברית. כך למשל, ממליץ ש. טולדנו מהעיר נצרת שבברזיל על שלום עובדיה "שמל את בני ויקטור בן ה-4.5 שנים… והוכיח מיומנות רבה".

 

 

האבות ציינו, בין היתר, את התאריך שבו התבצעה המילה, המקום והזמן. כך נודע לנו שהמוהל ביקר בין היתר בערים אומאיטה, טפה ונצרת, כולם במדינת אמזונס שבברזיל.

בחתימות של האבות אפשר לזהות שמות שמקורם מיהדות מרוקו, אשר גם כיום נפוצים מאוד: אבוקסיס, בניון, טולדנו, זגורי. הילדים שעברו ברית מילה לרוב זכו לשמות יהודיים קלאסיים כמו אברהם, יצחק ויעקב.

הטקסטים בפורטוגזית גם סיפקו מידע על גיל הנימולים. מכיוון שחלק מהמהגרים שהגיעו לאמזונס התחתנו עם הנשים המקומיות, נוצר ריחוק גדול בין הצאצאים ליהדותם. כך מתגלה שפעמים רבות לא היו אלה תינוקות שנימולו, אלא ילדים ואפילו בוגרים, שאבותיהם ניצלו את ביקור השוחט/מוהל כדי לערוך להם סוף סוף ברית מילה. באחד המקומות נכתב בפורטוגזית על מילה של שלושה נערים בגילאים 12, 16 ואפילו 20 (!) באזור העיר בלם.

 

 

העובדה שלאבות היה חשוב שהילדים יעברו ברית מילה וגם השמות היהודיים שניתנו לילדים מעידים על כך שלמרות שהתרחקו מהיהדות, הם עדיין רצו לשמור על זיקה כזו או אחרת למורשתם.

השוחט מצדו, זכה לשלל מכתבי המלצה וברכות שנכתבו בפנקסו, שאותם בוודאי הציג ל"לקוחות העתידיים" שלו ככל שהוא התקדם במסעו באמזונס.

 

תודה לשמעון קומר על הסיוע בפורטוגזית
כתבי היד המקורי נמצא בספריית יד יצחק בן-צבי