בכל שבוע הייתי עולה, שנה שלמה, מיפו לירושלים למשך יומיים המוקדשים ליצירה, הן מצד הספיגה והן מצד התנובה. הייתי עולה מהחיים הגועשים והמושכים שבחוץ אל סוגריים מוגנים של שקט ושל אפשרות במקדש הרוח המיוחד הזה, הספרייה הלאומית. בסוף השנה ירדתי מההר מזוקק ועשיר יותר, עם ספר חדש באמתחתי.
מלגת "פרדס" עבורי היא יותר מאשר סמן של הכרה, שורה מעונבת בקורות החיים או אפילו המְחאה חודשית על סך כך-וכך מעות חמצן. מעבר לאפשרות החומרית להתפנות להמשך יצירה, המסגרת האינטימית של התכנית הזו היא מתנה יקרת ערך לאדם כותב: ארבעה סופרים צעירים (או "צעירים", זמן ספרות שונה הרי מהזמן הרגיל), יוצרים מוכחים במידת-מה אך עדיין בתחילת דרכם, ספר פרוזה אחד בתרמיל בסך הכול, מניפת אפשרויות פתוחה ותכניות למכביר; וכל הארבעה – פשט, רמז, דרש וסוד – עושים פרק יצירה זה לצד זה במקצוע הבודד בעולם. אמנם כל יוצר הוא עולם בפני עצמו, אבל ביחד גילינו שהספר השני איננו משוכה רגילה, ושלעיתים ההבדל בין 1 ל-2 שונה איכותית מההבדל שבין 0 ל-1. כבר נכנסנו למשחק, אבל בדרך איבדנו את חוסר המודעות, אז המשחק השתנה לנו. מה עושים מכאן? אפשר שבעזרת התכנית הצלחנו לדלג מעל ל"מלכודת הספר השני" הישר אל הקאמבק הידוע של הספר השלישי.
כבר באוטובוס, עוד לפני ההעפלה לירושלים והפנייה לתחנה המרכזית, הרגשתי בכל יום רביעי את הצלילוּת המבורכת, את הנגיעה הזו בזמן האחר. מעט אחר-כך, סדנת הקריאה של יורם מלצר – שהביא יריעות ספרות ממוזמביק ועד סין העתיקה, דרך אנדרי פלטונוב, ראובן מירן וחוליו קורטאסר – חטפה לי את הראש ואת הלב ושלחה אותם לעננים. סדנת הכתיבה ומחשבת-הכתיבה עם גַיִל הראבן, "בחומר ובלבנים", חיברה אותי עוד יותר אל קרקע המקצוע (המקצוע!), ואף עזרה לי לייצב את האמונה שהתקשיתי לגבש במשך שנים – אולי כבן של פועל בניין – שקריאה, הרהור וכתיבה-מחיקה-כתיבה אכן מהווים עבודה לכל דבר, ולא פעם עבודה קשה ומאתגרת יותר מיציקת תקרות בטון. העובדה שההתעמקות בחומרים נעשתה בחברותא מצומצמת של אנשים כותבים, שגם האינטימיות הפואטית ביניהם הלכה והעמיקה עם חלוף הזמן, הותירה ללא ספק את עקבותיה המבורכים גם בספריהם הבאים של אליס ביאלסקי, דן זמל ומתן יאיר, חבריי לתכנית.
עבורי סיפקה התכנית את הצירוף של שני ההקשרים הנחוצים לי ליצירה: ההתפזרות החוקרת (אפילו המתבשמת) וההתכנסות היוצרת; קרקע פורייה לנבוט מתוכה, ושקט בעין סערת החיים לצמוח ולהצמיח בתוכו. בחודשים הראשונים כתבתי סיפורים אחדים, עד שבאה השירה, משכה באף ודרשה שאתמקד בגילוף הספר שמבקש במשך זמן רב מדי ללבוש שֹלמת נייר ודיו. ומסביב לתכניתנו הקטנה – הספרייה הלאומית. לא צירוף המילים שאמור לעורר רוב-רושם, אלא המקום עצמו, הספרים, החומרים, וכמובן – האנשים. מִגוון החללים אִפשר לי להתאים את המרחב שבו שהיתי לעשייה שעל הפרק: האולם הנעים של אוסף גרשם שלום הזמין אותי לקרוא בו. אולם אדלשטיין סיפק פינה נסתרת להתכנסות לבדית לכתיבה. אחרי תקופה שבה נדדתי עם ספר וחצי בתרמיל, יכולתי לשבת מול ערמה מגרה של יצירה עברית – מרחל ואברהם חלפי, דרך ארז ביטון ודליה רביקוביץ ועד ענת לוין ותהילה חכימי – ובאופן משונה, דווקא בהקשר הזה לחבר (ולמעשה, פשוט למצוא לפתע תחת ידי) שיר ארס-פואטי כופר משהו כמו "מה לי ולתיאוריה של הפואטיקה?" שפותח כעת את אחד ממחזורי הספר החדש.
מבחר מאוצרות הרוח של הספרייה נחשפו בפנינו הארבעה. בעניין רב חקרתי את טבלאות ארגון המידע של ס. יזהר מהימים של כתיבת "ימי צקלג". באין רואה ליטפתי שולי דפים מנוקדים ענוגות בכתב ידה של לאה גולדברג (שמא תדבק באצבעותיי ולו מעט מן החריצות היצירתית) ובעירוב רגשות רבים (אחרי קריאת הביוגרפיה "חיי עגנון") החזקתי בידי את מדליית פרס הנובל שקיבל ש"י עגנון מידי גוסטב מלך שוודיה. לילה אחד, אחרי אירוע עשיר ומעורר השראה שהוקדש לדמותו וליצירתו של נתן אלתרמן, התהלכתי לבדי מסביב לבניין הספרייה (לנתי באותו לילה בבית בלגיה הסמוך). כל בני האדם, למעט שומרי הלילה, כבר עזבו את המקום. גם זוג הדורבנים שגר בסמיכות לספרייה הופיע מתוך הצמחייה, רחרח-רחרח ונעלם בשיחים. בצלילות שנגעה בי אותה שעה נדמה לי שהמקום כולו רוטט בתערובת תדרים עמוקים ורחוקים. תהיתי שמא הכמות העצומה של אנרגיה אנושית ויצירתית שמשוקעת במקום באינספור אופנים, רוחשת לא רק בְּיצירות העבר עצמן, אלא גם עוברת דרך האנשים, ואולי אפילו מתערבת ביצירה החיה שנוצרת במקום.
למחרת בבוקר התכנסתי שוב לעבודה על הספר באחת מהפינות שלי בספרייה. וכך, שבוע אחרי שבוע, עליתי לירושלים ולספרייה לספוג עוד ולעבוד עוד, עד שחלפה לה שנת "פרדס" הטובה שלי. ספר השירים "עכשיו הנסיעה" יצא לו זה מכבר אל הדרכים (ובאופן משונה, דווקא בהוצאת "פרדס"). את מה שספגתי בשנה הזאת, מה שחוויתי ומה שלמדתי, את הידידויות והחברויות אני נושא עמי בתודה אל אופק מרחקיי.
