לאחר כינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל וגרמניה, היה על שתי המדינות למלא את הקשרים בתוכן מעבר לקשרים מדיניים וכלכליים בלבד. דרך נוחה לכך הייתה פיתוח פעילויות בתחום התרבות. כאחד הצעדים הראשונים, אירחה העיר שטוטגרט במרץ 1969 שורה של אירועים בהשתתפות אנשי תרבות ישראלים. כך, לדוגמה, התקיימה הרצאה של הפילוסוף עקיבא ארנסט סימון, קבוצת נגנים צעירים מבית הספר התיכון "תלמה ילין" נתנה קונצרטים והספרייה העירונית בשטוטגרט ארגנה תערוכת ספרים מאוספיה ובה הוצגו ספרים רבים הקשורים ליהדות, לישראל וכן ספרים שנכתבו על ידי סופרים ישראלים. נראה כי המארגנים – ביניהם שגרירות ישראל בגרמניה – ביקשו לבדוק כיצד מתקבלת הצגת תרבות ישראל בעיר גדולה בגרמניה. ממכתבים של ראש העיר שטוטגרט אל פרופ' סימון, דומה כי האירועים הוכתרו בהצלחה.

שנתיים לאחר מכן, בנובמבר 1971, בתיאום עם משרד ראש הממשלה, אירחו שלוש הערים הגדולות בארץ, חיפה, תל אביב וירושלים, את "שבוע התרבות הגרמנית". למרות השם, רצף האירועים נמשך כמעט שבועיים. התכנית כללה תערוכה על חייו ויצירתו של היינריך היינה, המשורר היהודי-גרמני המפורסם שהיה ליוצאי גרמניה רבים בארץ מעין סמל תרבותי, וכן תערוכה שהציגה יצירות של האמנית הגרמנייה קתה קולוויץ (Käthe Kollwitz).

האירוע הפותח היה קונצרט של התזמורת הסימפונית הישראלית. בנוסף לכך, נגנים סולנים מגרמניה הופיעו במספר קונצרטים בשלוש הערים; התקיימו הרצאות של פרופ' עקיבא ארנסט סימון, וכן שלושה ערבים ספרותיים בערים המארחות בהשתתפות הסופר הגרמני גינטר גראס. לספריו של גראס כבר היו קיימים תרגומים לעברית, כך שגראס היה סופר ידוע בקרב הקהל הישראלי. התערוכה של האמנית קולוויץ וערבי הקריאה של גינטר גראס התאפשרו בוודאי בזכות ממשלתו של קנצלר גרמניה המערבית וילי ברנדט, שהייתה בעלת נטייה שמאלית. שני האמנים הגרמנים היו מזוהים עם דעות פוליטיות שמאליות. גם קבוצת התיאטרון ע"ש שילר ממערב ברלין הופיעה על במות חיפה, תל אביב וירושלים עם המחזה "אמיליה גלוטי" מאת גוטהולד אפרים לסינג ועם המחזה "ימים מאושרים" מאת סמואל בקט.

תגובתו של הקהל הישראלי לאירועים הייתה מעורבת. בעיקר עורר הדים בתקשורת ביקורו של גינטר גראס. העיתונים דיווחו על דעותיו הפוליטיות השמאליות, ועל הפגישות והשיחות שהוא קיים בארץ, כמו, למשל, פגישתו עם ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, ועם יצחק בן אהרן, מזכ"ל ההסתדרות באותם ימים. בן אהרן גינה את ההפגנות של ישראלים נגד האירועים בהשתתפות גראס, אך גם הגדיר את העיתוי של השבוע "כטעות אומללה": אירועי תרבות התקיימו גם על פני 9 בנובמבר – היום בו התחולל "ליל הבדולח", הפוגרום הכלל-גרמני בשנת 1938 נגד מוסדות וחברות יהודיים. בחומרים מהתקופה יש דיווחים על הפגנות אנשי בית"ר נגד "שבוע התרבות" באופן כללי, בטענה שהוא "מטפח את השכחה" של פשעי השואה. העיתוי אכן היה בעייתי, וממחיש שלמארגנים הגרמניים הייתה חסרה אז הרגישות לתאריכים אפלים מסוג זה. אולם, גם עובדי העיריות בתל אביב ובירושלים ככל הנראה לא הרגישו בבעייתיות של התאריך, ואפשרו קיומם של אירועים גם ביום הרגיש הזה. ערב הקריאה של גראס באולם "קנדה" באוניברסיטה העברית בגבעת רם לווה בקריאות בוז מטעם פעילי בית"ר. במהלך שעה וחצי התקוטטו צעירי בית"ר עם נציגי ה"ייקים", ביניהם שלום בן-חורין ומנהל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי לשעבר, קורט דוד וורמן. גם ראש העיר טדי קולק לא הצליח להרגיע את הרוחות. בסופו של דבר, הציע המחבר לשנות את אופי האירוע מערב קריאה לדיון. פעילי בית"ר הסכימו להצעה. ערב קריאה אחר של גראס, בחיפה, עבר ללא הפרעות.

גם אירועים אחרים נתקלו בהתנגדות של פעילים אידיאולוגיים: לפני קונצרט הפתיחה היו אמורים לשאת דברים ראש העיר תל אביב, יהושע רבינוביץ', ושגריר גרמניה באותם ימים, יסקו פון פוטקמר. אולם, לקראת האירוע עלו קולות ביקורתיים נגד ארגון שבוע התרבות, כך שראש העיר העדיף לוותר על דברי הברכה ובעקבותיו גם השגריר הגרמני נמנע מלשאת דברים. ההצגה של "אמיליה גלוטי" בבנייני האומה הופסקה מספר פעמים כאשר מתנגדים הפריעו לשחקנים בקריאות ובצרחות. התקריות באירועים השונים במסגרת "שבוע התרבות הגרמנית" הוכיחו כמה מורכב היה המפגש, לפני יותר מ-40 שנה, בין יוצרים ואמנים גרמנים ובין הציבור הישראלי. הזיכרונות מימי השואה היו ערים ונוכחים, ובקרב חלקים ניכרים בציבור הישראלי לא בהכרח הייתה קיימת נכונות להקים קשרים עם גרמניה. יחד עם זאת, האירועים משכו צופים וקהל, כך שלא ניתן לפסוק ש"שבוע התרבות הגרמנית" נחל כישלון או היה הצלחה חד-משמעית. מכלול התמונה של ימי נובמבר 1971 המחישה, אפוא, את המצב המסובך בקשרים בין שתי החברות ושתי המדינות, תערובת רגישה של משיכה והתנגדות.