מי אתה, כורש? המלך שהסעיר פילוסופים, מלכים ויהודים

בספר השיאים של גינס מוזכרת הארוחה הרשמית הארוכה והמפוארת ביותר בהיסטוריה המודרנית – החגיגות שערך השאה האחרון, מוחמד רזא פהלווי, לרגל 2,500 שנה ליסוד האימפריה האחמנית. לכבוד האירוע הוקמה עיר של וילות־אוהלים לצד חורבות פרספוליס (עיר הבירה של האימפריה הפרסית), מזון יוקרתי הוטס במטוסים פרטיים מפריז, כתרים ותכשיטים יוצרו במיוחד עבור השאה והשאהבאנו (הקיסרית) ואל האירוע זרמו בני מלוכה, ראשי מדינות ונשיאים מכל רחבי העולם, כדי לחגוג יחד איתם.

המסיבה, בה סעדו כ-600 מוזמנים, במשך חמש שעות, נחשבת בדיעבד כאחד מהזרזים למהפכה האיסלאמית. בזמן שהקוויאר נשפך כמים הייתה נתונה איראן בחוב לאומי הולך וגדל, וחלק גדולמתושביה סבלו ממצוקה כלכלית קשה. אנשי דת ביקרו את הבזבזנות הרבה של בית פהלווי, אולם לצד הביקורת על השחיתות והפזרנות, חלק ניכר מהביקורת הופנה כלפי העובדה שהחגיגות בקשו להדגיש את הזהות הקדם־איסלאמית של איראן. 

כמו מדינות אחרות במזרח התיכון שניסו להציב אלטרנטיבה לזהות האיסלאמית, הייתה ההיסטוריה והארכאולוגיה המקומית כלי ליצירת לאומיות שמנותקת מהאסלאם. השאה ראה באיראן המודרנית כיורשת רוחנית וממשיכת דרכה של האימפריה האחמנית, ובהתאמה ראה בעצמו "כורש החדש".

אבל מי היה כורש? למה מלך שהלך לעולמו לפני 2500 ממשיך להשפיע עלינו? ומדוע הוא מוזכר שוב ושוב אפילו היום בנאומיהם של פוליטיקאים מכל הקשת הפוליטית כשהם מתייחסים למלחמה עם איראן?

חיל פרס ומדי

העדויות למוצאו של כורש בן כנבוזי לא חד משמעיות, בחלקן הוא מוזכר כבן לשליט פרסי מקומי שעלה לגדולה, אבל אחרים מתארים אותו כנכדו של מלך מדי. הרודטוס שחי כמאה שנה לאחר כורש, מעניק לו סיפור לידה פלאי ומיתולוגי: לידתו של כורש מלווה בנבואה שמזהירה את אסטיאגס, מלך מדי, מכך שנכדו ישלוט בכל אסיה. 

אסטיאגס מטיל על יועצו הקרוב להיפטר מהילד, אך זה לא מסוגל לפגוע ברך הנולד ומסתיר אותו אצל רועה צאן ואשתו. הרודטוס מציין שכבר מגיל צעיר הוא ניחן בתכונות אציליות ולכן עד מהרה חוכמתו ואומץ ליבו מושכים תשומת לב וזהותו נחשפת. 

מלך מדי לא מנסה לפגוע שוב בנכדו אלא מתנקם ביועץ שלא מילא את משימתו, ומכריח את יועצו לאכול מאכל שבושל מבשרו של בנו. אלא שבכך מבלי ידיעתו הוא מתחיל לממש את הנבואה שניתנה לו, משום שהיועץ חובר לכורש ומסייע בידו להוביל את המרד שבסופו מתיישב כורש על כס סבו.

נראה שכורש לא היה רק מצביא צבאי מחונן אלא גם ניחן בתחכום דיפלומטי שסייע לו לסלול את דרכו אל ליבם של עמים רבים. כך לדוגמה, הוא נהג לעודד את מפקדיו לשאת נשים מקומיות של הארצות שכבש כדי להימנע מיצירת התנגדות לכיבוש, על ידי יצירת חיבור אישי. הוא, אף נהג כך בעצמו.

האירוע המכונן ששינה את ממלכתו של כורש והפך אותה לאימפריה הייתה נפילת בבל, כפרי בשל לידו.

מגדל בבל

בבל הייתה שסועה במאבקים פנימיים. המלך האחרון, נבונאיד, הצהיר שאינו מעוניין בכתר מהרגע הראשון בו זה הונח על ראשו. הוא היה יותר איש ספר מאשר מנהיג, והעדיף להתמסר למסעות כיבושים ובניית מקדשים מאשר להתמודד עם האצולה והכוהנים של בבל. כוהני האל מרדוך נטרו לו במיוחד משום שהוא ניסה לקדם שורה של רפורמות דתיות, בניהן קידום פולחן אל הירח, סין, (אמו של נבונאיד הייתה כוהנת של האל סין).

כורש שראה מבחוץ את התסיסה האיטית בממלכתו של נבונאיד, כרת ברית עם כוהני מרדוך, ובמהלך הכיבוש חצי מצבא בבל והכוהנים המקומיים ערקו לכיוונו של כורש, וכך נכבשה בבל בקלות מפתיעה. כמו רוב השליטים בעת העתיקה – מלך נצרך להצדקה דתית כדי למשול. לכן, כורש הציג את נבונאיד בתור חוטא שמנסה לחתור תחת מעמדו של האל מרדוך, ואת עצמו בתור המשחרר והמושיע של בבל מפני המלך החוטא.

גליל כורש

כחלק מחיזוק מעמדו הוא הוציא הכרזה, שבוודאי תשמע לנו מוכרת מאוד:

"מַרְדֻךְּ האדון הגדול שמח וביד נדיבה ברך אותי – את כורש המלך הירא, בן כמבוזי בני יוצא חלצי ואת כל צבאי, ואנחנו בשלום לפניו הללנו היטב את אלוהותו הנעלה. כל מלכי תבל היושבים בחדרי מלכותם, מארבע כברות ארץ […] אשר מקדשיהם היו חרבים מלפני כן, החזרתי את האלים יושבים בתוכם, וכוננתי להם מקדש עולמים. כינסתי את כל תושביהם והשבתי את מקום מגוריהם, ואת אלוהי שומר אכד, אשר נבונאיד, שנוא אדון האלים, הביא לשואנּה, בפקודת מַרְדֻךְּ האדון הגדול השבתי בשלום למשכנם, מקדשי שמחתם. לו כל האלים שהשבתי למקדשיהם, בכל יום לפני בֵּל ונבוּ יבקשו לי חיים ארוכים ויזכירו את מעשיי הטובים".

ההכרזה שנכתבה על גליל חימר, נמצאה ביסודות של מקדש אסגילה בבל בשנת 1879, וזכתה לכינוי "גליל כורש". שם מצהיר כורש שהוא מתיר לנתיניו לראשונה חופש דתי, בניגוד למדיניות הנפוצה של שליטים כובשים שניסו להשליט את הפולחן שלהם על האוכלוסייה הנכבשת. הוא ביטל את מדיניות ההגליה שהנהיגו הבבלים כנגד עמים מורדים והתיר להם לחזור למקומות מהם הם גלו, וגם החזיר להם את הפסלים של האלים שנלקחו בשבי על ידי הבבלים הוא אפילו הורה להקים מחדש את המקדשים שחרבו כדי שכל האלים יעניקו לו חיים ארוכים כשכר על מעשיו.

ועם אחד קטן, שישב כבר 70 שנה בגלות בבבל, ראה לנגד עיניו את התגשמות כל תקוותיו.

כורש של היהודים

בפרק הראשון בספר עזרא מופיע ניסוח מפתיע בקרבתו לגליל כורש:

"וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' מִפִּי יִרְמְיָה הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר. כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס. כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. וְכָל הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם."

(ספר עזרא, א, א-ד)

יש לכך סיבה טובה: כורש פונה לעם ישראל שהוגלה לבבל על ידי נבוכדנאצר. הוא מציג את עצמו כשליח האל, ומתיר להם לשוב לירושלים ולהקים בתוכה מקדש. מה שפתח הלכה למעשה את ימי שיבת ציון ובית המקדש השני. חלק מהיהודים, ככל הנראה השכבה העניה יותר, עלו לארץ, ואף קיבלו מכורש במתנה את האוצרות שלקחו הבבלים מבית המקדש כאשר החריבו אותו.

חלק מהיהודים המבוססים נותרו מאחור, בין היתר מסיבות כלכליות. ואם שאלתם את עצמכם למה עלילת מגילת אסתר מתרחשת בשושן הפרסית, הרי שהסיבה היא כי גיבוריה לא עלו לארץ למרות הכרזת כורש.

המלך הפילוסוף

הפילוסופים היוונים לקחו לעצמם חירות אומנותית כאשר כתבו על כורש הגדול, ולכאורה מדובר בבחירה מפתיעה. באותה העת פרס הייתה עדיין כוח מאיים על ערי המדינה היווניות, ולמרות זאת קסנופון בן גרילוס (מצביא, הוגה ותלמידו של סוקרטס בן המאה הרביעית לפני הספירה) בחר להשתמש בו כמודל לחינוך האידיאלי.

קסנופון מתאר את כורש כשליט שמגלם את התכונות החשובות ביותר למנהיג אך גם לגבר ומפקד, ומאפיין אותו כבעל עוצמה אבל גם שליטה עצמית ונדיבות. כך לדוגמה הוא מספר שכורש לא נהג לשתות אפילו כשפקודיו היו חוגגים את נצחונותיהם, משום שעל מפקד להישאר מפוכח כל הזמן. גם החירות הדתית שהעניק לנתינים שלו מתוארת כמעלה טובה, בה הוא נמנע מהעריצות שלעיתים מסמאת את עיניהם של בעלי הכוח.

כורש האמיתי וההיסטורי כנראה נהרג במהלך אחד ממסעות הכיבושים שלו. אבל קסנופון שכתב אותו כדמות ספרותית יותר מאשר דמות היסטורית העניק לו נאום מעורר השראה לפני המוות, מעניק לו הילה של מלך פילוסוף. בעוד כורש מוטל על ערש דווי הוא קורא לבניו, יורשיו והלוחמים שלחמו עמו כתף אל כתף, ומעניק להם צוואה רוחנית, להתאחד למען האומה משום שאחרת האימפריה תתפורר, ומדבר על הנפש בת האלמוות (שניתן להניח שקסנופון, בתור תלמידו של אריסטו, יצק לתוכה את תורת מורו).

מלך זכויות אדם

קברו של כורש הגדול נמצא בעיר הפרסית פסארגאדה, שסמוכה לשיראז. על פי הרודוטוס, הוצבה על הקבר הכתובת "פה נקבר כורש, המלך הגדול. אני מלכתי מהודו ועד כוש, אל תנטרו לי טינה על שלקחתי חלקה קטנה זו להניח עצמותי". 

הפרשנויות הרבות שהוענקו לדמותו לא הפסיקו לאחר שהלך לעולמו. בשנת 1971,  לצד הסעודה המפוארת שארכה חמש שעות, הוצג גם גליל כורש לאורחים הרבים.  מוחמד רזא שאה פהלווי קידם פרשנות של גליל כורש כמסמך זכויות האדם הקדום ביותר ובהתאמה, את איראן המודרנית כיורשת של האימפריה העתיקה לא רק בגיאוגרפיה אלא גם ברוחה המתקדמת והמודרנית. בעודו מנסה להסתיר את הצדדים האפלים של המשטר באמצעות רטוריקה מערבית והומניסטית.

יש לציין שעל פי רוב החוקרים, הניסוח של הגליל הוא אופייני מאוד לשליטים בעת העתיקה שניסו להצדיק את מלכותם בזכות ברכת האלים, והפן של זכויות אדם שולי עד לא קיים, לעומת "חופש הדת" ושחזור המקדשים.

אולם למרות זאת, האתוס של מסמך זכויות האדם זכה לתפוצה רחבה. בין היתר משום שהשאה העניק העתק של הגליל למטה האו"ם בניו יורק. שם הוא נמצא עד היום, ומסמל את אחדות העמים מסביב לרעיון החירות והשוויון.