״אני בוש ונכלם… עוד לא היה כישלון כזה לתנועתנו. ואני יודע את כל התירוצים, והתירוצים הם שמירה על ערכים… בעיניי זה ערעור יסודה של החלוציות״. במילים חריפות אלה תקף דוד בן גוריון בראשית אפריל 1950 את הקיבוצים באשר הם, בנאום שקיבל לימים את השם ״נאום בוש ונכלם״.
בן גוריון התפרץ בזעם בתגובה לסירובם של הקיבוצים לקלוט את העולים מארצות המזרח ולהעסיקם כעובדים שכירים במפעלים ובמשקים החקלאיים. הביקורת החריפה שיקפה עובדות נכונות: אכן, בקיבוצים לא ששו לקלוט כחברים וסירבו להעסיק את העולים החדשים שגרו במעברות. מטבע הדברים, הקיבוצניקים הקשו בכך על קליטתם של מי שנזקקו נואשות לפרנסה לקיום משפחותיהם והתגוררו עדיין בפחונים ובאוהלים. אך כמו תמיד, המציאות יותר סבוכה מהעובדות המרכיבות אותה.
לא בגלל ערלות לב סירבו הקיבוצים להעסיק פועלים שכירים, כי אם מתוך עמדה מוסרית: הם ראו בעבודה שכירה דבר פסול המנוגד לערך העבודה העצמית – עיקרון מרכזי בתפיסת עולמם הסוציאליסטית. בעיני הקיבוצניקים החלוצים, במיוחד חברי הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר ומהקיבוץ המאוחד, שדבקו באידיאולוגיה המרקסיסטית ונאמנים לרוח הסובייטית, עבודה שכירה הייתה שם נרדף לניצול.
הרי הקמת הקיבוץ נועדה לתיקון עולם: ביטול ההבדל בין הפועלים לבין בעלי ההון שמחזיקים באמצעי הייצור. חברי הקיבוץ עבדו כפי יכולתם למען הכלל, וקיבלו מהכלל את צורכיהם, בלי קשר לתפוקה האישית. העסקת שכירים שברה את העיקרון הזה. היא יצרה מצב שבו חברי הקיבוץ נהנים מפרי העבודה של אחרים – פועלים שהובאו מהמעברות, ושלא הייתה להם בעלות על אדמות הקיבוץ או על מפעליו, שהם אמצעי הייצור ומקור ההון. בעיני הקיבוצניקים, זה בדיוק הקילקול של החברה הקפיטליסטית, ולא החברה הצודקת והמתוקנת שעליה חלמו.
הנהגות הקיבוצים שיגרו הוראה להימנע בכל מחיר מעבודה שכירה, ובקיבוץ הארצי אף הוקם גוף מיוחד בשם ״הוועדה לחיסול העבודה השכירה״ שפיקחה על ציות להוראות הנוקשות. אם חסרות ידיים עובדות, אפשר לגייס את בני הנוער לעבודת המשק. זו היוותה חלק קבוע ביום לימודים שגרתי של בני הקיבוץ מגיל צעיר. לנוער שגדל בקיבוצים היתה חובת השתתפות במאמץ הכללי בעונות הבוערות. הם בילו בשדות, במטעים, בלול וברפת חלק ניכר מחופשות החגים והקיץ.
אלא שאז המציאות דפקה בדלת וכמנהגה ההיסטורי, הוכיחה שהיא חזקה מכל החלטה ערכית ועיקרון קדוש.
בראשית שנות החמישים היו במישור החוף הדרומי שני קיבוצים שכנים שהשתייכו לתנועת הקיבוץ הארצי: יד מרדכי – קיבוץ ותיק שהוקם בשנות השלושים ועלה על הקרקע ב-1943 – היה יציב מבחינה חברתית, עם מוסדות ציבור מתפקדים, וגם מבוסס יחסית מבחינה כלכלית, בין היתר בזכות ענפי משק ומפעלי מזון שדרשו ידיים עובדות רבות. חמשה קילומטרים משם, עלה על הקרקע בשנת 1949 קיבוץ זיקים. בשנותיו הראשונות סבל הקיבוץ הצעיר ממשברי אכלוס מתמשכים, מהתפלגויות, ומגירוש חברים בשל מחלוקות אידיאולוגיות. מוסדות הציבור בזיקים היו רעועים, מפעל עוד לא הוקם, ופרנסת החברים התבססה כמעט לגמרי על חקלאות שדה שעדיין הייתה בראשית דרכה. כדי להחזיק מעמד, עבדו כמה מחברי זיקים אצל השכנים ביד מרדכי, שם קיבלו שכר חודשי. אך כשיצאה התביעה להפסיק את העבודה השכירה – הם פוטרו מיד.
בארכיון יד מרדכי השתמר מכתב נדיר מאותה תקופה, החושף את הדרמה שמאחורי האירוע. לאחר הפיטורים פנו חברי זיקים למנהיגי התנועה, ובדחילו ורחימו ביקשו לחרוג מההנחיות הקפדניות, לפחות בכל הנוגע להוריהם המבוגרים – שימשיכו לעבוד ביד מרדכי. הרי מה כבר מסוגלים לעשות אנשים מבוגרים בשדות הדרומיים בשיא הקיץ? לאחר דיונים התקבלה לבסוף הסכמה חריגה. ״תמשיכו להעסיקם כבעבר״, כתב נתן פלד, חבר מזכירות הוועד הפועל של הקיבוץ הארצי, לקיבוץ יד מרדכי, ״בהתחשב במצבם של ההורים הנ״ל, המהווים בעיה סוציאלית קשה לקיבוץ זיקים״. ההחרגה אושרה, אך פלד חתם את מכתבו בהסתייגות נחרצת: אין לראות בכך ״תקדים כלשהו״, ואין להעסיק בעתיד כל שכיר נוסף או אחר – ללא אישור מפורש ממזכירות התנועה.
את ההשלכות ארוכות הטווח של המדיניות הזו חקר ד"ר דני זמיר, חבר קיבוץ משמר העמק. הוא מצא שמדיניות האיסור על עבודה שכירה הייתה אחד הגורמים הבולטים בהשפעתם על אופי ההתפתחות של התעשייה בקיבוצים.
הקיבוצים הימניים שהזדהו עם דוד בן־גוריון והתארגנו במסגרת "איחוד הקבוצות והקיבוצים" – כדוגמת קיבוץ אפיקים שבעמק הירדן – היו בין הראשונים שפיתחו תעשיות ועסקי תיירות. בהיעדר הגבלות אידאולוגיות על העסקת שכירים, נפתח בפניהם שדה פעולה כלכלי רחב, שאִפשר להקים מפעלים ולשלב עבודה חיצונית לפי הצורך, מתוך מיקוד בפיתוח עסקי עם יתרון תחרותי.
מנגד, קיבוצי השומר הצעיר – הסמן השמאלי של התנועה הקיבוצית, מבית מדרשם של יעקב חזן ומאיר יערי – דבקו באדיקות באידאולוגיה של עבודה עצמית והתנגדו נחרצות להעסקת עובדים שכירים. כדי להתמודד עם מגבלה זו, הם פנו מוקדם יחסית לתעשיות שבהן ניתן היה להחליף עבודה ידנית באוטומציה – ובראשן ענף הפלסטיק. תחום זה נחשב לעתיר הון ולא לעתיר עבודה, ולכן התאים לעקרונותיהם האידיאולוגיים: גיוון הכנסות (לא להסתמך רק על חקלאות), ייצור תעשייתי וללא צורך רב בעובדים מן החוץ.
