גם השנה מציינת הספרייה הלאומית, יחד עם כל עם ישראל, את יום ירושלים בתאריך י"ט באייר. סליחה, הכוונה כמובן היא לתאריך כ"ג בתמוז, או כ"ה באלול? או בעצם י"ב באדר, או אולי דווקא כ"ח באייר?
יכול להיות שיש יותר מיום ירושלים אחד? ומהו יום ירושלים המקורי? יצאתי לבדוק.
הביטוי "יום ירושלים" מופיע במקורו בספר תהילים מזמור קל"ז: "זְכֹר יְהוָה לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלָ͏ִם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ."
רבים נוטים לחשוב שהכוונה היא לחורבן בית המקדש השני על ידי הרומאים שהיהדות מתייחסת אליהם פעמים רבות כאל "בני אדום" אולם הפרק הזה בתהילים מתייחס דווקא לחורבן בית המקדש הראשון. בפרק ידוע זה יושבים בני ישראל על נהרות בבל וזוכרים את ירושלים החרבה. שם גם תמצאו את הפסוק הידוע "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" בהמשך הם פונים לאל עם בקשה שיזכור את בני אדום ששמחו למפלתם של היהודים וקיוו שירושלים תיהרס עד שלא יישארו ממנה אף היסודות שמהם יהיה ניתן לבנות אותה שוב.
כלומר, מבין השורות עולה שבזמן התנ"ך יום ירושלים היה בעצם יום זיכרון חורבנה.
כ"ג בתמוז
נעבור אלפיים שנות – יום ירושלים כיום אבל קיבל ביטוי נוסף בשנת 1946. בתאריך כ"ג בתמוז תש"ו, ה-22 ליולי 1946, פיצוץ אדיר החריד את שמי ירושלים. ארגון האצ"ל פוצץ את האגף הדרומי של מלון המלך דוד, בו שכנה המפקדה הצבאית של שלטונות המנדט, על ידי החדרת כדי חלב ובהם חומרי נפץ אשר גרמו לקריסת חלק נרחב מהמלון. על אף ניסיונות של חברי האצ"ל לשלוח אזהרות פינוי לבניין, לא יצא פינוי זה אל הפועל במלואו ובפעולה נהרגו בין 80 ל-100 איש, לפי הערכות שונות, 17 מתוכם יהודים.
מרבית היישוב העברי הזדעזע מן הפעולה ומקורבנותיה הרבים שחלק לא מבוטל מהם היו אזרחים תמימים. הפיצוץ לא רק הרס את המלון, אלא גם החריב את שיתוף הפעולה החלקי בין המחתרות העבריות. נתק חל בין ארגוני המחתרת ההגנה והאצ"ל ותנועת המרי העברי המשותפת פורקה. היום הנורא נשאר בתודעת היישוב העברי ובעיתוני התקופה צץ ביטוי חדש-ישן "יום ירושלים", לזכר המאורע וחלליו.
כך לדוגמה מסקר עיתון "הַבֹּקֶר", בטאונה של מפלגת הציונים הכלליים, את התגובות לפיצוץ במלון ולנפגעיו:
י"ב באדר
כמו במקרה הקודם גם התאריך הזה בא לציין יום אבל לזכר פיצוץ. אם במקרה של מלון המלך דוד הפיצוץ הזה גרם לפילוגים ומחלוקות בעם הרי במקרה שלפנינו היישוב היהודי כולו בארץ היה מאוחד בכאבו. בתאריך י"ב באדר תש"ח, 22 בפברואר 1948, בשעה שש וחצי בבוקר, הגיעו לרחוב בן יהודה במרכז העיר ירושלים שלוש משאיות נפץ בהם נסעו חיילים עריקים מהצבא הבריטי. לאחר הימלטותם מהמקום התפוצצו המשאיות וגרמו להרס רב לבניינים הסמוכים ולמותם של עשרות מתושבי העיר.
היישוב העברי היה באלם וזעזוע. מספר ההרוגים הרב, חלקם פליטים ששהו בבתי המלון כיוון שנאלצו לעזוב את ביתם שנהרס בפיצוץ קודם, גרם לכאב עצום. כל היישוב ראה את הצבא והשלטונות הבריטיים כגורם האחראי לפיצוץ. המוסדות הלאומיים וארגון "ההגנה" קראו להבלגה אולם האצ"ל והלח"י הגיבו בפעולות נקם והרגו ופצעו חיילים בריטיים בירושלים ומקומות נוספים.
בעקבות הפיגוע, קול ירושלים, שירותי הרדיו בתקופת המנדט שלאחר הקמת המדינה, שינו את שמם לקול ישראל, הגישו יום שידורים מיוחד לו קראו "יום ירושלים", ובו שודרו לאורך היום תוכניות על העיר בדגש על הפיגוע. גם עיתוני התקופה, הן עיתוני המבוגרים והן עיתוני הילדים, עסקו בכך רבות.
כך למשל תיווך עיתון "הבקר לילדים" את המאורע לילדים הצעירים:
י"ט באייר
לאחר קום המדינה נעשו עוד מספר יוזמות לציון יום ירושלים, רובן סביב ההחלטה לבצר את מעמדה של ירושלים כבירת ישראל כנגד הניסיונות באו"ם לתת לה מעמד בין לאומי. יוזמות אלו נעשו על ידי תנועות נוער, על-ידי תנועות פוליטיות וכקריאות של אנשים פרטיים אך לא כהחלטה רשמית של המדינה או מוסדותיה. כך למשל ציינו מעו"זי (מעון זאב) תנועת בית"ר את יום ירושלים בחודש אוקטובר 1948 בהעברת פעולות לחניכים אודות העיר וכן בעלייה לרגל של נציגי התנועה לעיר.
יוזמה נוספת הייתה של דוד בן גוריון, יחד עם החברה לחקר המקרא. בן גוריון קרא לציין את יום ירושלים בתאריך כ"ה באלול, יום בו לפי המסורת נשלמה בניית חומות ירושלים. יום זה, לפי חזונו של בן גוריון, יוקדש "ללימוד דעת ירושלים בימי קדם ובימינו לשם טיפוח חבת ירושלים בנינה ותולדותיה."
יוזמה אחרת, מטעם עיריית ירושלים, הייתה ציון "יום פרוזדור ירושלים". באחד מימי חול המועד פסח של שנת תש"י (1950) עלו ילדי היישובים הסמוכים לירושלים אל העיר מלווים ברוכבי אופנוע ממשטרת ישראל. האורחים הגיעו עד קולנוע אדיסון ושם התקבלו על ידי ילדי העיר אשר יצאו עמם לתהלוכה משותפת עד לכיכר אשר תישא מעתה והלאה את השם "כיכר היישובים", שם אשר לא תפס ואנשים המשיכו להשתמש בשמותיה האחרים של הכיכר: כיכר החירות, כיכר בית הדגל או כפי שאנו מכירים אותה היום, כיכר הדוידקה.
חמש שנים לאחר קום המדינה לראשונה הוכרז שתאריך י"ט באייר הוא יום ירושלים על ידי גוף רשמי של המדינה. מועצת הרבנות הראשית החליטה על יום זה כיום זיכרון לציון נפילתו של הרובע היהודי במלחמת העצמאות. המקום אשר שימש מוקד לאירועי יום ירושלים, או "יום ירושלים העתיקה" כפי שנקרא לעתים, היה כמובן הר ציון, הר שהיווה מעין תחליף ותזכורת למקומות הנמצאים צמוד אליו מעבר לחומה אשר מגגות בנייני ההר היה ניתן לתצפת עליהם.
בתאריך זה עלו רבים להר ציון, עלייה שבאותם ימים הייתה בשביל מדרגות לא נוח ואף מסוכן מחמת צלפי הלגיון הירדני אשר השקיפו על המטפסים מלמעלה. בין העולים היו רבים מפליטי העיר העתיקה ולוחמים אשר שהו בה במהלך קרבות תש"ח. כאשר הגיעו העולים לפסגת ההר התחילה תוכנית הטקס אשר כללה תפילה וקריאת פרקי תהילים, זיכרונות על הרובע מאת הרבנים אריה לוין ושבתי בורנשטיין, תצפית מגג קבר דוד המלך, שיחה מאת הרב שמואל זנוויל כהנא ושירה משותפת של "אני מאמין" ו-"לשנה הבאה בירושלים".
כמו יוזמות אחרות של המדינה הצעירה לכינון טקסים ואירועים גם יום ירושלים הלך ודעך לאורך השנים. היום נהיה זמן לציון על ידי קומץ אנשים בלבד, רובם יוצאי העיר העתיקה, ותיקי תנועת החרות, או עסקני הר ציון. תהליך זה נמשך עד שנת 1967. אז שחרורה של ירושלים העתיקה הפך בפעם הראשונה את המושג יום ירושלים ליום המציין את איחודה של העיר, זה שכולנו מכירים כיום.
