"יהודה, כנס לנוח, בקרוב יוצאים למלחמה, ומי יודע מתי הפעם הבאה שנוכל קצת לישון", הפצירו החברים ביהודה כץ. "ומי יודע מתי הפעם הבאה שנוכל ללמוד קצת תורה?", החזיר להם יהודה ומיהר לאולם בית המדרש.
באותו הלילה הגיע לישיבת כרם ביבנה אוטובוס כדי לאסוף את תלמידי הישיבה, שכבר סיימו את השירות הסדיר, ליחידת המילואים שלהם בצפון. היה זה היום הראשון של מבצע שלום הגליל. "למלחמה יוצאים מתוך בית המדרש", אמר יהודה ועלה לאוטובוס.
לכרם ביבנה הוא יחזור רק כעבור 44 שנים.
הרעיון להקים ישיבה גבוהה המשולבת בחיי עשייה וחקלאות היה של הרב אברהם יצחק הכהן קוק ב-1913, כשכיהן כרב הראשי של יפו. הוא הציע להגשים את הרעיון באזור יבנה, מקום מושבה הקדום של הסנהדרין. לקח לרעיון יותר מ-25 שנה לרקום עור וגידים. הרב מאיר בר אילן, נשיא המרכז העולמי של המזרחי, ומנחם אוסישקין, מנהל הקרן הקיימת לישראל, בחרו מקום מתאים דרומית לגדרה, ולאחר איסוף תרומות והכנת תוכנית אדריכלית, התחילו חברי קבוצת רודגס, רובם עולים מגרמניה, במלאכת הבנייה. חברים אלו היו גם המייסדים של קיבוץ יבנה שלידו שכן בניין הישיבה.
העבודה התעכבה בגלל מלחמת העולם השנייה, אך לקראת מלחמת השחרור כבר עמד בניין האבן הגדול והמרשים על תילו. עם זאת, המבנה עדיין לא תפקד כישיבה.
מחשש מהצבא המצרי, שכנה במקום פלוגת לוחמים קטנה שחפרה תעלות שחוברו לבתי קיבוץ יבנה. בהמשך, כשהסכנה נראתה מאיימת מתמיד, הוטמן בבניין חומר נפץ וכל האזור מוקש. המצרים נבלמו בגשר "עד הלום" וקיבוץ יבנה ובניין הישיבה ניצלו. לזמן מה התמקמו בבניין הישיבה תלמידי הסמינר התורני של הקיבוץ הדתי, אך המרכז העולמי של המזרחי דחף לייעד את הבניין לישיבה, לפי חזונו של הרב קוק.
הלחץ הגיע בסוף מתלמידי ישיבת בני עקיבא בכפר הרואה, שרצו לאחר לימודי התיכון להמשיך בלימוד ישיבתי באווירה ציונית וארצישראלית. יעקב דרורי, חבר בהנהלה הארצית של בני עקיבא, יצא לעזור להם. תלמידים פוטנציאליים יש, בניין יש, וכל מה שהיה חסר זה ראש ישיבה שייקח על עצמו את עבודת ההקמה, הניהול והלימוד.
לאחר חיפושים רבים הגיע דרורי לאברך צעיר בבני ברק, הרב חיים יעקב גולדוויכט – עילוי בישיבות הליטאיות ובעל שורשים חסידיים – לא בדיוק איש הציונות הדתית. הרב גולדוויכט התייעץ עם רבו ה"חזון איש", שאישר את התפקיד החדש. בסוף 1953 הגיעו הרב גולדוויכט ויעקב דרורי לקיבוץ יבנה ברכב עמוס בארון קודש, סטנדר, מיטות ומזרנים. 12 תלמידי המחזור הראשון קיבלו את פניהם, ויחד נכנסו לבניין הישיבה הריק.
שנת הלימודים הראשונה בישיבת כרם ביבנה נפתחה.
הרעיון לשלב יחד עם לימוד תורה גם שירות צבאי קרבי עלה מספר שנים מאוחר יותר. היו אלה בני הישיבה שהביעו נכונות גם ללמוד וגם ללכת לצבא. לאחר דיונים ומאמצי שכנוע רבים הוחלט שהישיבה תשמש מעין גרעין נח"ל. חלק מהזמן ישרתו התלמידים בצבא וחלק מהזמן הם ילמדו בישיבה.
התהליך לא היה פשוט אך בסופו של דבר הגיעו ל"הסדר" עם הצבא על מסלול שירות ייחודי זה, שמשך אליו תלמידים דתיים רבים מכל הארץ. כיום ישנן עשרות ישיבות הסדר, ותלמידיהן משרתים בכל החטיבות הלוחמות, ביחידות תומכי הלחימה וברבנות הצבאית.
ישיבה זקוקה כמובן לספרייה תורנית ראויה.
באותן שנים ראשונות, קשה היה להשיג ספרים, וספריית הישיבה הסתמכה על תרומות מספריות אישיות ועיזבונות של רבנים. אחד התורמים היה לא אחר מאשר הסופר ש"י עגנון, וזאת בעקבות בקשה אישית שהפנה אליו ספרן הישיבה ישראל רוזן – לימים רב מוכר וראש מכון "צומת" להלכה וטכנולוגיה.
גם הספרייה הלאומית זכתה לתרום ספרים לישיבה.
בשנות ה-50, במסגרת פעילות מחלקת "אוצרות הגולה" של הספרייה הלאומית, התחילו להגיע ארצה ספרים רבים שנגנבו בימי השואה מהיהודים והתגלו. הספרייה הלאומית שמרה לעצמה את הספרים להם היא הייתה זקוקה, והיתר הועברו למשרד הדתות. אל משרד הדתות הגיעו בקשות רבות לקבלת ספרים ממוסדות רבים במדינת ישראל הצעירה. המשרד חילק את הספרים בין היתר גם לישיבת כרם ביבנה.
ספריית הישיבה גדלה עם השנים והתעשרה. לאחר פטירתו של ראש הישיבה הרב גולדוויכט בשנת תשנ"ה, גם ספרייתו האישית של הרב הצטרפה לספרי כרם ביבנה.
בזכות ההסדר עם צה"ל, תלמידי הישיבה שילבו "ספרא וסייפא" ונלחמו במלחמות ישראל מאז הקמתה. היו גם נופלים. היה גם נעדר – יהודה יקותיאל כץ.
יהודה נולד ב-1959 להורים ניצולי שואה. הוא גדל ברמת גן, למד בישיבה תיכונית נחלים והצטרף לישיבת הסדר כרם ביבנה בשנת הלימודים תשל"ח. הוא התגלה כתלמיד חכם רציני וצנוע מאוד. ראש הישיבה נעזר בו בהכנת שיעוריו. בנוסף, יהודה גם סייע לתלמידים שהתקשו בהבנת שיעורי הרב. בזמן השירות הצבאי, כשהגיע הרב גולדוויכט לבקר את תלמידיו באימון, מיהר יהודה להחליף את בגדיו המלוכלכים למדי א' בטענה שחובה לכבד כך את ראש הישיבה.
כשפרצה מלחמת לבנון (הראשונה), יהודה כבר היה לאחר שירותו הסדיר, ונמצא בשנת הלימודים האחרונה במסלול ההסדר. ההודעה על הגיוס הגיעה לישיבה ביום הראשון למלחמה והתלמידים המיועדים לשירות התחילו להתארגן ליציאה לחזית.
יהודה וחבריו שירתו בגדוד מילואים 362. גדוד השריון, שרוב חייליו היו בני ישיבות הסדר, לחם בגזרה המזרחית בלבנון לא רחוק מהגבול הסורי.
ביום החמישי למלחמה ב-10.6.82 הגדוד קיבל פקודה לנוע צפונה לכיוון כביש ביירות-דמשק ולבצע חסימת ציר כדי למנוע את הגעתם של הכוחות הסורים. ההגעה לנקודה דרשה מהגדוד לעבור ליד כפר סולטן יעקוב ולנוע בשטח פתוח המוקף גבעות – מקום מועד למארב מצד האויב. המידע המודיעיני הצביע על כך שאין כוחות סוריים באזור למעט אולי כמה חיילים בודדים. בשעת לילה התקדם הגדוד ליעדו בחשכה, כשלפתע נפתחה אש טנקים וטילי נ"ט משני הכיוונים לאורך הציר. המג"ד הורה להתקדם קדימה במהירות, אך האש הכבדה מנעה מרוב הטנקים לנוע. הגדוד פוצל לשניים והחל לספוג אבדות.
לאחר כמה שעות לחימה, כשהם מכותרים ולכודים, הצליחו הטנקים התקינים לסגת במהירות דרומה בכסות אש ארטילריה ישראלית שחיפתה עליהם. רק כשהגיעו לשטח בטוח, הבינו החיילים את גודל האסון: 20 חיילים נהרגו, עשרות נפצעו ושישה נעדרו.
במסגרת הסכם החזרת שבויים חזרו שני חיילים חיים והרוג אחד. גורלם של שלושה חיילים לא היה ידוע ולא התקבל עליהם כל מידע. היו אלה זכריה באומל, צבי פלדמן ויהודה כץ.
משפחות הנעדרים ניהלו מאבק ציבורי על מנת לנסות לברר מה עלה בגורל בניהם. משפחתו של יהודה נפגשה עם ראשי ממשל בכל העולם והפעילה כל קשר אפשרי בכדי להשיג אפילו פיסת מידע אודות יהודה. מאמציהם הכבירים סופרו בספר "אייכה?" שהוציאו לאור בשנת 1994 הוריו של יהודה.
אך כל המאמצים לא הועילו. אימו של יהודה נפטרה ב-2011 ואביו נפטר 3 שנים לאחר מכן, מבלי לדעת מה עלה בגורל בנם.
כשיהודה יצא לקרב הוא הותיר בישיבה בגדים וחפצים אישיים. חפציו נשארו במזוודה בארון העליון של חדר מספר 7 בפנימייה. המזוודה לא זזה משם. בישיבה החליטו להשאיר אותה שם לאותו יום שבו ישוב הביתה.
בניין הפנימייה שופץ. חדרו של יהודה הוא הראשון משמאל.
יהודה השאיר בישיבה גם את ספריו הפרטיים ואת מחברות סיכומי השיעורים שלו. ספרים אלה, יחד עם ספרים נוספים שהובאו מבית הוריו, שמורים בתוך ספריית כרם ביבנה מאחורי דלתות זכוכית על מדפים מיוחדים המכונים "ספריית יהודה יעלה". בספרים אלו למד יהודה בהיותו תלמיד הישיבה, ובחלקם אפשר לראות הערות שכתב.
ב-18 באוגוסט 2026 הודיע צה"ל על מציאת שרידיו של יהודה והבאתם לישראל, 44 שנים לאחר היעלמותו בלבנון. זכריה באומל וצבי פלדמן נמצאו זמן לא רב לפני כן.
הלווייתו של יהודה כץ יצאה מישיבת כרם ביבנה אל הר הזיתים בירושלים. בין המספידים דיבר אחד מראשי הישיבה, הרב אהרון פרידמן, שקרא דברים שכתב יהודה ב-1980. את הדברים כתב יהודה במחברתו ביום הזיכרון לחללי מלחמת יום הכיפורים, שביניהם היו גם תלמידי הישיבה.
"כל הנהרג על קידוש ה', אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן….", כתב יהודה במחברתו. "ההתבוננות בנופלים במלחמה מחייב אותנו לשינוי באורח חיינו, וזו חלק מההשפעה שלהם [של חללי צה"ל]."
יהודה לא ידע אז שגם שמו יצטרף לרשימת החללים. וכפי שהוא רשם לעצמו לזכור את הנופלים וללמוד ממעשיהם, עתה זהו תפקידנו לעשות כך: לזכור וללמוד.
יהי זכרו ברוך.
הכותב, דניאל ליפסון, הוא בוגר ישיבת "כרם ביבנה"
