האנרכיסט הגרמני-מקסיקאי אגוסטין סוצי באואר (Agustín Souchy Bauer) נולד בעיר הנובר בשנת 1892 שם שהה עד 1917. באותה שנה ברח לשבדיה כדי להימנע מגיוס לצבא הגרמני שנמצאה בעיצומו של מלחמת העולם הראשונה. לאחר מספר שנים של שהות במדינות הנורדיות חזר לגרמניה שם שהה עד עלית הנאצים לשלטון בשנת 1933. בהיותו בגרמניה היה פעיל בפדרציה האנרכיסטית ועורך עיתונה. ב-1936 עם פרוץ מלחמת האזרחים הגיע לספרד כדי להשתתף בהגנת הרפובליקה כנגד המרד הצבאי הלאומני. בהיותו שם שימש כראש משרד האינפורמציה בשפות זרות באיגוד המקצועי האנרכיסטי CNT. לאחר נפילת הרפובליקה היגר כמו רפובליקנים רבים אחרים למקסיקו, שם שהה עד 1961 ואז חזר למערב גרמניה. שם שהה עד לפטירתו בשנת 1984 כשעודו פעיל כל ימיו בארגונים אנרכיסטיים.

בזמן שהותו בספרד עקב אגוסטין סוצי מקרוב אחרי תהליך הקולקטיביזציה והקמת הקומונות החקלאיות קואופרטיביות בעיקר במחוזות של אראגון וקטלוניה. ענינו בניסיון זה, שנקטע באיבו על ידי פרנסיסקו פרנקו כתוצאה מניצחון הלאומנים במלחמת האזרחים, גם הביא אותו למדינת ישראל בסתיו של שנת 1952. מטרתו היתה לבדוק מקרוב את צורות ההתיישבות החדשות בעיקר המושבים השיתופיים והקיבוצים, כדי ללמוד על השונה והדומה ביניהם לבין המקרה הספרדי.

לאחר שחזר למקסיקו דיווח על חוויותיו בחיבור "ישראל החדשה" (El nuevo Israel) בו ניסה לתת לקוראיו, הערכה של אופים והצלחותיהם של המוסדות הקולקטיביים של מדינת ישראל הצעירה. הוצאה שנייה של החיבור, שהיא כמעט ללא שינויים, יצאה לאור שוב בבואנוס איירס בשנת 1958. הוצאה זו מצויה בספריה הלאומית.

נראה כי המחבר התכונן כיאות למסעו זה, ועל כן בדווחו על הרצאה שנשא בתל אביב בשפה הגרמנית, אשר במהלכה ניסה להשוות בין הישובים הקואופרטיביים בארץ ישראל לבין אלו שנוסדו בספרד הזכיר את דעתו השלילית של אבא אחימאיר על הקיבוצים. אבא אחימאיר טען כי בכסף שהיה צריך לאסוף כדי ליישב אדם אחד בקיבוץ אפשר היה ליישב על הקרקע עשר משפחות בודדות של עולים.

חמוש ביכולתו המופלאה להתבטא בכמעט כל השפות האירופיות המרכזיות כולל מעט עברית הצליח המחבר ליצור קשר עם אנשים רבים מכול שדרות החברה הישראלית לגווניה. בניגוד למבקרים אחרים מאמריקה הלטינית אשר ביקרו בארץ בראשית שנות החמישים ואשר לוו בדרך כלל על ידי אנשי המחלקה לאמריקה הלטינית במשרד החוץ או על ידי מוסדות ציבוריים אחרים, הסתובב אגוסטין סוצי רבות בגפו. הוא אף השתמש באמצעי התחבורה הציבוריים כבן הארץ לכל דבר. פעם אחת זכה אפילו לטרמפ בג'יפ צבאי בדרכו מנהלל לנצרת. בשל גמישות זו זכה לנהל שיחות עם דמויות אשר ספק אם ה"מבקרים הרשמיים" יותר שהוזמנו על ידי הרשויות יכלו לנהל. כך למשל שמע באוטובוס משבי ציון לחיפה את קובלנותיה של עולה צעירה מתורכיה דוברת ספרדית יהודית על קשיי החיים במעברה ועל השיטה הלא הוגנת והנגועה בפרוטקציה של חלוקת הדירות לעולים חדשים. המחבר הגן במקרה זה על המדינה והגיב לדברי בת שיחו בהצביעו על כך כי בעיית הדיור היא בעיה עולמית וכי מדינת ישראל אינה יכולה לבנות בתים בכמות כה גדולה כדי לאכלס במהירות את כל העולים החדשים שבאו.

בסניף ההסתדרות בנצרת ובחנות הקואופרציה באיזור עפולה (כנראה של תנובה) שמע המחבר תלונות קשות מצד אזרחי ישראל הערבים על המשטר הצבאי, על קיפוחם של האזרחים הערבים, ועל הגבלות התנועה והחרמת האדמות. המחבר שהבין שישנה בעיה ביחסי יהודים ערבים בישראל הצעירה וניגש לשוחח עם א. ברון מזכיר אגודת איחוד, אשר תמכה בדו-לאומיות והתקרבות יהודית-ערבית ואשר נוסדה עוד קודם הקמת המדינה על ידי יהודה ליב מאגנס. באותה עת הוציאה האגודה כתב עת קטן לאור בשם נר – ירחון לבעיות צבור ולהתקרבות יהודית-ערבית. כמו גם שוחח עורך הדין אליאס קוסה ממנהיגי הציבור הערבי בעיר חיפה ואשר ייצג את האינטרסים שלו בבתי המשפט הישראליים. אליאס קוסה התלונן אף הוא על קיפוח הערבים אזרחי ישראל וכהוכחה לכך הציג את הנתונים אשר פורסמו כבר בכתב העת נר אשר הראו כי הקצבת המזון לערבים היתה קטנה יותר מאשר זו שניתנה ליהודים בתקופת הצנע. מובן היה כי התוכנית המדינית אשר אליאס קוסה הציע בשיחתו אשר כללה את החזרת האדמות המופקעות והחזרת הפליטים הערבים לאדמותיהם היתה בלתי קבילה מבחינת השלטון הישראלי. נראה כי בשיחותיו עם ערביי ישראל נקט המחבר זהירות רבה והסתפק בשמיעה ביקורתית של דברי שומעיו תוך ניסיון להבין כיצד יתכן שמדינת ישראל נוהגת כך בעודה מחויבת לשוויון זכויות לכלל אזרחיה. לעיתים הרהר כי הפיגור הכלכלי מדעי של האיכר הערבי הוא האחראי אולי לפערים בין החקלאיים היהודים והערבים.

לאחר שקיבל את הצעת המזכירה במשרד לאינפורמציה של ההסתדרות סטלה רבינוביץ לבקר בקיבוץ דתי, נפל הפור על קבוצת יבנה. המחבר הכין את עצמו לאפשרות שיצטרך להיפגש שם "עם שבט פרימיטיבי פחות או יותר מאסיה הקטנה" ותהה כיצד יוכל, אם בכלל, להתקשר עמו. להפתעתו יכול היה לנהל שיחה עם החברים בשפת אימו כי הרי קבוצת יבנה הוקמה על ידי עולים מגרמניה בשנת 1931. שיחותיו עם אנשי הקבוצה עסקו ברובם בשאלות הקשורות לארגון הקיבוץ ולכלכלתו כמו גם לשאלת אורח החיים השיתופי. נראה כי האופי הדתי היחיד שהתבטא בביקורו בקבוצה היתה הדרישה שנדרש לחבוש כיפה בזמן שהותו בחדר האוכל. בזמן ארוחת הערב, היה עד לוויכוח בין חלוץ צעיר שהגיע רק לאחרונה משוויצריה אשר "תמך בתיאוריה הכלכלית של קרל מרקס למרות אמונותיו הדתיות" ומזכיר הקיבוץ אליהו בוכאסטר אשר העדיף דווקא את התיאוריות של האנרכיסט סוציאליסט היהודי גוסטב לנדאואר (Gustav Landauer). אפשר משום שלנדאואר המליץ על הקמת ישובים חקלאיים בה העבודה תעשה במשותף ועל כן אפשר לראותו כאחד מההוגים של הרעיון הקיבוצי. ויכוחים מעין אלו יכלו כמובן להתרחש גם בקבוצות או הקיבוצים החילוניים.

המחבר ניהל גם שיחה ארוכה עם חברת הקבוצה רחל אדלר, כדי להבין לעומק את ערכה של האישה בקיבוץ. כנגד המעמד שזכתה לו האישה בקיבוץ יצאו מתנגדיהם של צורות החיים הקולקטיביות, שכן, 'כאשר מדברים על הקיבוצים מחוץ לישראל … אי אפשר להימנע מלשמוע דעות כי החיים בקיבוץ תורמים לחורבנו של מוסד המשפחה. ישנם מתנגדים לישובים הקולקטיביים אשר שמים לצחוק את צורות החיים הללו ומדברים ברשעות "על הקולקטיביזציה של האישה'. גברת אדלר הגיבה כי ההיפך הוא הנכון וכי הקיבוץ מאפשר לאישה את החיים הנוחים ביותר כמו כן שעות פנאי רבות. זאת כיוון שבניגוד לאישה העירונית או החקלאית אשר צריכה לעבוד מחוץ לבית וגם להשקיע בהחזקת משק הבית ובטיפול בילדים, דבר שמביא אותה לעבוד 12 ואפילו 14 שעות ביום, הרי האישה החיה בקיבוץ פטורה מעבודות אלו כיוון שעבודות המשק והטיפול בילדים נעשים בשיתוף על ידי הקולקטיב. ואכן ציין המחבר למרות הלינה המשפחתית יכולים ההורים לבקר את ילדיהם השוהים בבית הילדים בכול פעם שירצו ואף להשכיב אותם לישון אם יתעורר הצורך.

אולם חרף כל ההצלחות הכלכליות והחברתיות של הקבוצה, לא כל חברי הקבוצה היו אופטימיים לגבי עתיד צורת החיים הקיבוצית. ברוך כהנא מנהל מפעל הזיפזיף של הקיבוץ העיד כי קבוצת מייסדי הקבוצה, אליה השתייך, היו חדורים באידיאולוגיה השיתופית והאמינו כי הם "הממשיכים של האיסיים, היא אותה קבוצה מהתקופה של העברים העתיקים שחיו בשיתוף רכוש מלא. חברי הקבוצה הזאת חיו בצורה ראויה להערצה, הם תיעבו את המלחמה, גינו את המסחר וזלזלו באוצרות העולם". אולם לא כך נוהגים העולים שהגיעו לפני זמן קצר לארץ, להם "אין אותו אידיאליזם" שהיו חדורים בו מייסדי הקבוצה, ועל כן הקבוצות והקיבוצים לא יוכל לקבל כוחות חדשים מהעליה של ראשית שנות החמישים.

אף דוקטור רוזנשטיין, רופא השניים וחבר קיבוץ קריית ענבים לא היה אופטימי יותר מברוך כהנא לגבי שאלת עתיד ההתיישבות הקיבוצית. אך לדעתו האשמה אינה דווקא בעולים אלא בדור הצעיר אולי אפילו זה הקיבוצי. זאת משום שהצעירים אינם שותפים היום לערכי ההקרבה וההסתפקות במועט שאפינו את מייסדי הקיבוצים. הצעירים אינם נלהבים "לחיות כל כך קרוב אחד בתוך השני. רבים אינם רוצים לאכול תמיד בחדר האוכל השיתופי. אין זה נושא חן בעיניהם להסתפק בארוחה, שאף על פי שהיא בריאה ומזינה, אינה לוקחת בחשבון את הטעם האישי של כל אחד". נראה כי החיים בעיר בו ניתן היה ללכת בחופשיות לקולנוע או למועדון ריקודים נראו להם מושכים הרבה יותר.

מתברר שגם שאלות אידיאולוגיות סיכנו את אורח החיים השיתופי. המחבר נסע לקיבוץ גבעת השלושה אשר חבריו נמצאו בתוך תוכו של קונפליקט פנימי קשה. הקונפליקט היה קשור לשמש העמים הוא יוסף סטלין ולברית המועצות עימן הזדהו החברים תומכי מפ"ם בעוד תומכי מפא"י שבקיבוץ הסתייגו מהם. כפי ששח למחבר בלא מעט שמץ של אירוניה סנדלר בן הקיבוץ תומך מפא"י: "יש בקיבוץ שלנו תומכים במפלגת השלטון (מפא"י) ובמפלגת האופוזיציה (מפ"ם). חברי מפ"ם, הפרו סובייטים פחות או יותר הינם הרוב, וביניהם מצויים מורי בתי הספר, אשר הכניסו לתוך הלימוד הבית ספרי את הדוקטרינה הסובייטית … הם אמרו כי סטלין היה האדם הגדול ביותר באנושות אחרי אדני (יהוה). בדיונים על המושגים הללו, באו לידי ביטוי חילוקי דעות כה מהותיים עד כי לא ניתן היה למצוא דרך להשיג פשרה". לשאלת המחבר אם לא ניתן כדי להציל את האיחוד לספק לכול נטייה את המורים שלה ובכך בעצם אולי לייסד שני בתי ספר ענה הסנדלר כי הדבר הוא כבר בלתי אפשרי. לימים התפצל הקיבוץ וחברי מפא"י שבו הקימו קיבוץ חדש בשם עינת.

אופטימי יותר לגבי סיכוי אורח החיים השיתופי היה דוקטור אלפרד שויאר יושב ראש המושב השיתופי שבי ציון, אשר אף קיווה להצטרפות אנשים חדשים ליישובו. לשאלת המחבר אם הצלחת הישוב אכן עונה על השאלה בה מתחבטים תומכי הקפיטליזם או הסוציאליזם בשאלת הדרך להשיג את הצדק החברתי, ענה, מנפרד כי "אנחנו איננו עוסקים בתיאוריות … אנחנו אנשים פרקטיים. עבורנו רק הניסיון הוא זה שמלמד. אנו בוטחים בחוש ההיגיון שלנו ובשימוש ביושר ובכבוד בביצועה של העבודה. אלו הם העקרונות על פי הם בנינו את הקבוצה שלנו". נראה כי המחבר הרגיש נוח יותר בקיבוצים שם היה יכול ביתר קלות לעסוק ב"תיאוריות" מאשר במושב שבי ציון.

המחבר התרשם גם מהאופי הסוציאליסטי של שכונת קריית עבודה מרכזה של העיר חולון, בה הותקנו תקנות מחמירות המטילות הגבלות על הבעלות הפרטית. כששאל את מארחו המזכיר של האגודה השיתופית קרית עבודה בזמן סיורו במקום, "לאן נעלמו החנויות, בתי הקולנוע ובתי הכנסת" אשר אמורים להימצא בכול עיר ועיר. ענה לו המזכיר כי "איננו זקוקים לא לאלה ולא לאלה. יש לנו בית כנסת קטן אשר משרת חלק קטן מהאוכלוסייה. רוב הישוב אינו סובר כי הדת צריכה להיות דבר הבולט בנראותו בשטח … בכול מה שנוגע לחנויות פרטיות, אנו חושבים שהדבר מיותר. יש לנו את החנות הקואופרטיבית, שבה אנו יכולים לקנות סחורה טובה יותר וזולה יותר". המחבר התרגש מאוד בשמיעת המענה, לרגע נדמה היה לו כי בעיר חולון התגשם החלום של הרס המסחר הפרטי והאנוכי אשר הרווח בראש מעיניו לטובת החנות הקואופרטיבית אשר חושבת על טובת הכלל. האם האידיאל האנרכיסטי המדמה עולם המורכב מקומונות המספקות את צרכיהן ללא ניצול התגשם בישראל? לצערו אשת המזכיר ציננה את התלהבותו בציינה כי רבים מתושבי חולון עובדים בתל אביב ושם הם עורכים גם את קניותיהם. נראה כי הדרך להגשמת האידיאל של חברה אשר פועלת ללא הדחף של הרווח הפרטי עדיין ארוכה.

לספר נוספו צילומים אשר הכיתוב המסביר אותם לא עבר עריכה של אדם היודע עברית במידה מספקת על כן השמות העבריים יצאו לעיתים משובשים. משום כך כיכר דיזנגוף הפכה לדיזנגולף, קבוצת יבנה לחבנו (Javno) וגבעת ברנר לרבעת ברנר. כך נוסף מימד קומי לקריאת החיבור.

לסיכום נראה כי אחד מהגורמים אשר משך מבקרים אל ישראל הצעירה היא רוח הסולידריות החברתית והאמונה בסוציאליזם אשר הביא להישגים ניכרים. אנו מחויבים לזכור זאת במיוחד עכשיו כאשר עלינו להשתקם מהמתקפה הרצחנית אשר ארגון החמאס הנחית עלינו. אשר למחבר נראה כי ערך סיור נוסף לישראל בשנות השבעים, אולם יש צורך בהשגת חומר מחקרי נוסף על מנת שנוכל להעריך את אישיותו ודבריו כראוי.