הוא לא נראה כמו אף אחד מכוכבי הרוק האחרים כשהוא עולה על הבמה בפסטיבל גלסטונברי, פסטיבל המוזיקה הגדול בעולם. במקדש של צבעוניות וזוהר, הוא לבוש בחליפה ובחולצה מכופתרת, מגוהצת בקפידה – שתיהן אפורות. לראשו מגבעת, אפורה גם, שמכסה מעט את עיניו, כאשר הוא שר, הן בכל מקרה עצומות למחצה.
אבל קולו הנמוך מהדהד יותר מכל צעקה.
הוא שר, קורא לעולם – הללויה.
הוא מחשמל את הקהל, מהפנט אותו.
בתחילה לדממה כמעט קדושה, ואז הם מצטרפים למילים המוכרות, בידיים מונפות באוויר. לבסוף, על רקע שקיעה אנגלית דרמטית, כולם פורצים בתשואות רמות. אלה לא מחיאות כפיים של אולמות קונצרטים, אלא בליל נרגש של שריקות וצעקות.
הזמר בן ה-74 מסיר את כובעו, ומשתחווה באלגנטיות שקטה לקהל.
הדרך לכאן הייתה ארוכה.
***
לאונרד נורמן כהן נולד בשנות השלושים של המאה ה-20 למשפחה יהודית אורתודוקסית במונטריאול שבקנדה. השם העברי שנתנו ההורים לרך הנולד היה בכלל אליעזר, אליעזר בן ניסן הכהן.
הוא התבגר בסביבה פריווילגית למדי, שאפשרה לו להנות מהתחומים שאהב ולפעול בהם – ספרות, שירה ומוזיקה. האם הוא חלם על קריירה מוזיקלית? הוא לימד את עצמו לנגן בגיטרה בהתלהבות ואפילו הקים להקה בתיכון, אבל, על פי עדותו שלו, היה נגן בינוני למדי.
רק בשנות ה-60 המוקדמות הוא נתן למישהו אחר ללמד אותו לנגן.
"ביקרתי בבית אמי במונטריאול", הוא סיפר עשרות שנים אחר כך, בנאום שנשא בספרד לרגל קבלת פרס הנסיך אסטוריאס, "הבית נמצא ליד פארק, ובתוך הפארק יש מגרש טניס שרבים באים אליו לצפות בשחקני הטניס הצעירים והיפים. טיילתי לי בפארק הזה שהכרתי מאז ילדותי, וראיתי בחור צעיר מנגן בגיטרה. הוא ניגן בגיטרת פלמנקו מול שניים-שלושה צעירים שהקשיבו לו. אהבתי את האופן שבו הוא ניגן. משהו בו הצית את דמיוני. כך רציתי לנגן – וידעתי שלעולם לא אוכל לנגן כך."
מיד אחרי המופע המאולתר של הגיטריסט הספרדי, כהן שאל בפשטות, בלי לזוז ממקומו, אם הוא יהיה מוכן ללמד אותו לנגן. הם תקשרו בצרפתית שבורה – שניהם לא דברו את השפה כשפת אם, סגרו מחיר, ובמשך שלושת הימים הבאים הספרדי הצעיר לימד את המשורר הקנדי המבוגר ממנו שישה אקורדים. ביום הרביעי הגיטריסט הספרדי לא הגיע.
"אמרו לי באכסניה שבה הוא לן שהוא נטל את חייו. לא ידעתי כלום על האיש. לא ידעתי מאיזה אזור בספרד הוא הגיע. ולא ידעתי למה בא למונטריאול. לא ידעתי למה הוא לן באכסניה הזאת. לא ידעתי למה הוא הופיע שם במגרש הטניס ההוא. לא ידעתי למה הוא נטל את חייו. התעצבתי עמוקות, כמובן.
אבל ששת האקורדים האלה – תבנית הגיטרה הזו – הם הבסיס לכל השירים שלי ולכל המוזיקה שלי."
בינתיים, ובלי כל קשר לאיכות אחיזתו בגיטרה, כהן לא הפסיק לכתוב, בעיקר שירה. המילים הן שתפסו אותו, הרבה לפני התווים. בתיכון הוא למד אצל המשורר אירווינג לייטון, ממנו הושפע עמוקות, ובאוניברסיטה הוא כבר כתב ברצינות וזכה בפרסים ספרותיים שונים.
הוא ניהל אורח חיים חילוני לגמרי, אבל יהדותו הייתה תמיד ברקע, לא כדת אותה קיים ככתבה וכלשונה, אלא כעולם של אידאות וערכים, בו הוא השתמש כבסיס למסע הרוחני האישי והייחודי שלו.
מבחינה מעשית, הוא שמר על קשר עם בית הכנסת הקהילתי אליו השתייך אביו, שם למד לאהוב את התפילה, והיה גאה מאד בשם משפחתו, על כל משמעויותיו הנגזרות.
מעל השורשים העמוקים האלה, ולצידם, היו בו גם המון סקרנות ופתיחות לעולמות רוחניים אחרים, וכתיבתו הייתה, מההתחלה, אוניברסלית מאד. לספר השירים הראשון שפרסם הוא קרא "Let Us Compare Mythologies" – "בואו נשווה מיתולוגיות".
בשנות החמישים והשישים הוא פרסם בזה אחר זה מספר ספרי שירה ואף שני רומנים שזכו לביקורות נלהבות בקנדה.
הוא גם הלחין כמה משיריו, אבל לא העז לעשות עם זה משהו, עד שפגש את זמרת הפולק ג'ודי קולינס. הם נפגשו בניו יורק, והוא ביקש בהיסוס להשמיע לה משהו, כשהוא מסתייג בזהירות: תקשיבי, אני לא יודע לשיר או לנגן כל כך טוב, ואני לא יודע אם זה בכלל באמת שיר. ואז הוא התיישב ליד הפסנתר וליווה את עצמו כשהוא שר את "סוזן".
"תקשיב", היא אמרה בתקיפות כשסיים – "זה באמת שיר, ואני הולכת להקליט אותו. מחר."
זה כנראה לא היה ממש למחרת היום, אבל קולינס אכן הקליטה את השיר והכניסה אותו לאלבומה "בחיי". מאז היא עשתה כל שביכולתה כדי לדחוף את כהן לקדמת הבמה. בהזדמנות אחת, היא הזמינה אותו לערב התרמה שבו הופיעה בעצמה, וביקשה מהקהל לקדם בברכה – "כותב, משורר, סופר וחבר נהדר" – אפילו היא בעצמה עדיין לא קראה לו זמר.
אבל כשכהן בן השלושים ומשהו עלה לבמה, הפחד שיתק אותו, והמיתרים הלא מכוונים של הגיטרה חרצו את גורל ההופעה. הוא אמר בשקט, בקולו העמוק "אני פשוט לא יכול לעשות את זה", וירד מהבמה. הקהל התענג על רגע החולשה הזה, אבל קולינס לא ויתרה – היא משכה אותו בחזרה לבמה בהמשך הערב, הפעם ביחד איתה, והוא שר שם, במעין דואט מאולתר, את "סוזן", בפעם הראשונה בחייו מול קהל.
לאחר שלושה שבועות, הוא כבר היה באולפן, מקליט.
ב-1967 הוא הגיע לניו יורק, מוכן למפנה בקריירה שלו, לאחר שלא הצליח להתפרנס מקריירת הכתיבה בקנדה. הוא היה כבר בן 33, והתקשה לגרום לסוכנים הניו יורקים לקחת אותו ברצינות או להקשיב לו. רובם שאלו אותו בישירות: חבר, אתה לא זקן מדי בשביל זה?
אבל אז מישהו קישר בינו לבין המפיק ג'ון האמונד, שהיה אחראי על ציד הכשרונות בקולומביה רקורדס. "יש איזה משורר מקנדה", אמר להמונד חבר חכם במיוחד,, "הוא כותב שירים מצוינים, אבל הוא לא יודע לקרוא תווים, והוא מוזר מאד. אני לא חושב שקולומביה יאהבו אותו, אבל אתה אולי תאהב."
והאמונד, אכן אהב. הוא אהב את השונות ואת הרצינות של כהן ובעיקר – את השירים עצמם. זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה שלבלבהגם בין כהן לבין הקהל שהתחיל להכיר ולחבב אותו. מילותיו היו קודרות לעיתים, מלנכוליות רוב הזמן, אבל נשזר בהם חוט ענוג של הומור עדין ומתוחכם, אבל מהר מאוד קולו הנמוך להדהים והייחודי הפך למאפיין הבולט ביותר שלו.
גם אם הוא עדיין לא מילא אצטדיונים, קהל מאזינים שהלך וגדל גמע בשקיקה את שיריו, שכל אחד מהם היה בעצם סיפור. "שירים קולנועיים" היה מי שכינה אותם.
המוזות לשיריו היו פעמים רבות גשמיות יותר מרעיונותיו הרוחניים – הן היו נשים בשר ודם, שאסף אל חיקו. כמה מהן חלקו איתו מערכות יחסים ארוכות מאד, כמו מריאן איהלן אותה אהב ככל הנראה עד מותו, וסוזאן אלרוד, אם ילדיו. חלקן היו אפיזודות קצרות וחולפות, אבל כמעט כל אחת מהן הולידה שיר, או כמה.
מריאן על חופיו שטופי השמש של הידרה, ג'ניס ג'ופלין במסדרונות מלון צ’לסי, סוזאן בסטודיו צילום בפריז ואנג'י באולפנים בלוס‑אנג’לס – בכל מקום הייתה לצידו אישה שהפכה לצליל, לשורה או אפילו לאלבום שלם.
הביטוי שנתן לתחושות שהן עוררו בו בשיריו הפך אותו, בעיני רבים, לכהן הגדול של האהבה – בעיקר זו השבורה והכואבת.
"שיריו של לאונרד כהן", אלבומו הראשון, יצא בדצמבר 1967, וזכה להצלחה צנועה ביותר בארצות הברית (האמריקאים עדיין התקשו לעכל את המלנכוליות ששפעה ממנו), ולהצלחה גדולה יותר באירופה, שם נכנס מיד לטבלאות המצעדים השונים.
זה הספיק כדי שהוא יוכל, וירצה, להמשיך להקליט. האלבומים הבאים הפכו אותו לזמר מפורסם יותר ויותר ככל שעבר הזמן.
אבל אז, דווקא אחרי הגל הראשון של ההצלחה, ודווקא כשכתב את האלבום שכלל את השיר שיהיה המפורסם ביותר שלו – חברת התקליטים האמריקאית דחתה אותו, כמעט בבוז.
את "הללויה" כהן כתב במשך שנים. שבע או חמש – תלוי את מי שואלים, אבל בכל מקרה ברור שזה לא היה שיר שהחליק לאוויר העולם בקלות. מחברות שלמות בהן שורבטו מאות טיוטות לשיר הלכו והצטברו, ותסכול-הכותבים של כהן הלך וגבר.
"ישבתי על שטיח מעופש בחדר במלון רויאלטון, לבוש בתחתונים, וחבטתי את ראשי ברצפה מרוב תסכול" הוא סיפר לימים על סוף תקופת הכתיבה של השיר הזה. הוא לא האמין שהוא יצליח להוציא מהיצירה הזו, שעינתה אותו במשך זמן רב כל כך, שיר.
אבל הוא הוציא.
השנה הייתה 1984, וכהן היה בן חמישים.
קולומביה רקורדס, כאמור, דחתה את האלבום המלא שבו נכלל "הללויה", האלבום, "Various Positions", בטענה היומרנית משהו: "אנחנו יודעים שאתה גדול, אנחנו לא יודעים אם אתה טוב". או, במילים אחרות: אין לנו אמון ביכולת שלך להגיע למספיק קהל אמריקאי, או שקצת נמאס לנו ממך.
כהן לא ויתר, והוציא את האלבום בחברה קטנה ולא ידועה. בתחילה, איש כמעט לא שמע את השיר, בוודאי שלא התלהב ממנו. רק כשפורסמה גרסת כיסוי שביצע ג'ון קייל, יותר מחמש שנים אחר כך, השיר התחיל לצבור פופולריות. שתי גרסאות כיסוי נוספות הביאו להפצה חסרת תקדים שלו (לפחות במונחים שכהן הכיר עד אז) בכל העולם – זו של ג'ף בקלי, מ-1994, ואז זו של קייל שבה לתודעה לאחר שהוכנסה לפס הקול של סרט האינמציה "שרק".
שנים אחרי שנכתב והוקלט "הללויה" הפך לאחד משירי הרוק המושמעים ביותר בעולם, וזכה למאות רבות (יש טוענים שאלפי) גרסאות כיסוי, והופיע בלא מעט רשימות ודירוגים של "שירי העשור / המאה". באופן אירוני למדי, גרסאות הכיסוי נכנסו לרשימות אלה יותר מאשר הקלטותיו של כהן עצמו, שביצע את השיר אין ספור פעמים בהופעותיו, ועם השנים אף שינה חלק מהמילים ומהבתים.
איך הפך שיר של לאונרד כהן, הטרובדור המיוסר והמתוחכם, לאחד השירים המוכרים ביותר בעולם? האם הייתה זו הכותרת בעלת הזיקה הדתית הברורה מאד של השיר שתפסה כך את ההמונים, או דווקא הקריאה הארוטית – רומנטית בו?
שכן, למרות ה"הללויה" המופיעה שוב ושוב במהלך השיר, ולמרות שהוא מלא במוטיבים דתיים וברפרנסים לסיפורים תנ"כיים (ודווקא אלה שלהם פרשנויות שנויות במחלוקת, ושמציגים תמונה מורכבת של מוסר ושל אנושיות), זהו לא שיר דתי.
הכותרת הראשונה שלו, כפי שמופיעה בטיוטות שבמחברותיו של כהן הייתה בכלל "The other halleluja" – ההללויה האחרת.
כהן, שבמשך כל חייו טייל בעולם – לא במובן הפיזי אלא במובן הרעיוני והרוחני – רצה להעביר, דווקא למי שלא חווה רגשות הלל דתיים, את התחושה החמקמקה שהמילה הזו מעבירה. את רגע ההתרחבות הפנימי הזה, שבו משהו קורה וקורא לך מבפנים.
מאות הטיוטות יצרו את אחד השירים הכי אישיים של כהן, ולאו דווקא בגלל ההתייחסות האינטימית לאישה שעליה הוא כותב. אפשר לקרוא את זה בבירור דווקא בשורות לקראת סופו של השיר, שלא הופיעו בכל הגרסאות:
I did my best, it wasn't much
I couldn't feel, so I tried to touch
I've told the truth, I didn't come to fool you
עשיתי הכל, זה לא הספיק
מגע החליף רגש מעיק
אמת דיברתי
לא באתי להונות אותך
(תרגום חופשי מתוך "הללויה", מאת לאונרד כהן)
תמיד, לפני ואחרי שהתפרסם, בהצלחות הגדולות ביותר שלו, ובזמנים שבהם הוא סבל משפל מקצועי, כשהיה מאוהב מעל לראש וכשהיה בודד ומדוכא להחריד – הוא היה באמצעו של מסע חיפוש רוחני כלשהו. החיפוש הזה העניק ליצירה שלו ממד אחר.
הכתיבה עצמה הייתה עבורו החוויה הגדול ביותר של חייו: "דת, מורים, נשים, סמים, הדרך, תהילה, כסף… דבר מאלה לא ממסטל אותי ומציע לי הקלה מהסבל כמו דפים מתמלאים ומשחירים מדיו. כתיבה."
הוא כתב על אותן חוויות שכולם כתבו עליהן: על אהבה ופרידות, על בגידות ועל יחסים נטולי משמעות, על כאב ועל יופי ועל חיפוש עצמי ובדידות. אבל הוא עשה את זה ברובד אחר קצת, וכשהוא מכריז – במודע או שלא – שאין לו תשובות.
יש משהו גדול – הוא הרגיש וניסה לגרום לאחרים להרגיש – מחוצה לנו או בתוכנו, שכשאנחנו פוגשים בו אנחנו מתמלאים באותה תחושה שאין לתארה במילים, אותה תחושה שגורמת לנו לקרוא – בין אם אנחנו אנשים מאמינים ובין אם לא – "הללויה!".
אבל מהו הדבר הגדול הזה? "לא באתי להונות אתכם", הוא שר.
אתם תצטרכו למצוא אותו בעצמכם.
***
ב-21 באוגוסט 2025 ייערך אירוע הסיום של פסטיבל דוקוטקסט, פסטיבל הקולנוע הדוקומנטרי של הספרייה הלאומית. במרכזו יוקרן הסרט "מריאן ולאונרד: מילים של אהבה" שמתחקה אחר סיפור אהבתם של לאונרד כהן ומריאן אילן, אהובתו בשנות ה-60, לה הקדיש רבים משיריו, ובראשם "So Long Marianne". אחרי הקרנת הסרט תערך הופעה של עברי לידר שר לאונרד כהן עם תזמורת הקאמרטה הישראלית.
