הספר ששינה אותי: עובדי הספרייה מספרים

אחד הסודות השמורים שלי הוא שיש לי רשימה בה אני כותבת את שמות הספרים שקראתי. התחלתי אותה, נראה לי, לפני עשור בערך. אני לא יודעת אם זה מאז הלידות או שסתם הגיל, אבל אני קוראת די הרבה ולצערי שמות של ספרים נשכחים ממני בקלות. לכן התחלתי לרשום אותם, ומשפט או שניים על הרושם שהותירו בי.

כשהתבקשתי לחשוב על ספר ששינה את חיי, ישר ניגשתי לרשימה הזו. יש שם כמה וכמה ספרים שהשפיעו עליי ושינו את ההסתכלות שלי על עצמי ועל העולם. זה מרגש אותי כל פעם מחדש כשזה קורה, ואני מקווה שזה לא יפסיק לקרות לעולם.

אבל אם אני צריכה לבחור ספר אחד ששינה את חיי באופן מהותי זה יהיה דווקא ספר שלא נמצא ברשימה הזו. כי זה ספר שקראתי לפני עשורים, הספר הראשון שאני זוכרת שהתאהבתי בו, בסביבות גיל 12 – "כל היצורים גדולים כקטנים" של ג'יימס הריוט. 

הוטרינר הכפרי שבה את ליבי עם ההומור הבריטי העדין והחד שלו. אז, כנערה, הדהים אותי עד כמה תיאור מציאות שהיתה רחוקה ממני, יכולה להיות גם מוכרת. כקיבוצניקית, הדמויות היו כולן מוכרות – החקלאים הקשוחים שמסתירים קווי אופי קורעים מצחוק. לא הפסקתי להתגלגל מצחוק, גם כשקראתי אותו בפעם השלישית או הרביעית.

בשבילי, הוא לא היה רק כספר מצוין על אהבת אדם וחיות, על דמויות בלתי נשכחות, על אנשים קשים ומופלאים, על עבודה קשה, מסירות, והמלטות שמסתבכות באמצע הלילה בחוות קפואות חשופות לרוחות. הוא גם היה הספר שבזכותו האנגלית שלי השתפרה מאוד. אחרי שקראתי את מה שתורגם לעברית, עברתי לקרוא אותו באנגלית. וזהו. אחריו יכולתי לקרוא כל דבר באנגלית…

בזכותו גם העזתי לתקשר יותר עם סבא שלי, יליד לונדון, שהתגלגל יחד עם סבתי הייקית לגור בקיבוץ. סבא ג'ון חי בישראל, בקיבוץ בו לא הותר לדבר באף שפה אחרת מלבד עברית במשך יותר מ-70 שנה. אבל הוא מעולם לא דיבר יותר מכמה מילים בעברית, וגם זה רק כשממש הכריחו אותו. בדרך כלל הוא היה שותק, אבל כשהיה מדבר – הוא היה או רציני או קורע מצחוק. כשהאנגלית שלי השתפרה יכולתי לדבר איתו קצת יותר, ולכן ג'יימס הריוט לא רק לימד אותי על איך לעבור את החיים השגרתיים והקשים עם חיוך, אלא גם, ואולי בעיקר, עזר לי להתחבר לאנשים שאני אוהבת, ועל כך תמיד אוקיר לו תודה. לפעמים להיתקל בספר הנכון בגיל הנכון זו מתנה גדולה.

על מדף הספרים בבית שלנו, הספר "מכתבים לטליה" מונח לא רק כספר אהוב, אלא גם כסמל להתחלה של הסיפור האישי והזוגי שלנו. 

הספר מבוסס על התכתבות מרתקת ואמיתית בין דב, תלמיד ישיבת ההסדר כרם ביבנה, לבין טליה, תלמידת תיכון חילונית. דרך חילופי המכתבים הכנים נחשפים שני עולמות שונים, דתי וחילוני, שמתקרבים זה לזה מתוך כבוד, הקשבה וסקרנות אמיתית.

אחת השורות שנחרטו בי במיוחד הייתה: "דווקא כשלא מסכימים, אפשר באמת להכיר אחד את השנייה."
המשפט הזה ליווה אותי הרבה אחרי שסיימתי לקרוא. הוא גרם לי להבין כמה כוח יש בשיח פתוח, גם (ואולי במיוחד) כשלא מסכימים.

גם עשור אחרי שקראתי אותו, המילים שבו ממשיכות להדהד בי — במיוחד מול הקרע החברתי בארץ. הן מזכירות לי שוב ושוב את החשיבות שבניסיון לגשר בין ימין לשמאל, בין דתיים לחילונים, ולזכור שתמיד יש מקום להקשבה.

הקריאה בספר הזה, שעוסק בגישור בין עולמות, פתחה לי את הלב לשאלות שלא תמיד העזתי לשאול – על אמונה, זהות, זוגיות, וגבולות ההקשבה לאחר. היא גם בנתה לי גשר בחיי האישיים: שיחה מקרית על הספר הובילה להיכרות ביני לבין מי שהיום הוא בעלי.

הייתי בת שבע ולא אהבתי לקרוא. ידעתי לקרוא ואהבתי סיפורים, מאוד, אבל סירבתי לקרוא אותם בעצמי. התעצלתי. אמא שלי הייתה מספרת שהייתי מוצאת תירוצים מגוונים כדי לא להתמסר למלאכת הקריאה, והיא מצידה הייתה נכנעת ומקריאה לי.

אבל יום אחד סרבנות הקריאה שלי נענתה בסרבנות. עצה חכמה במיוחד שנתנה דודתי, מורה ואם בישראל, וספר אחד אהוב, פיתו אותי לתוך מלכודת אפקטיבית ומשכו אותי אל עבר עתיד של קריאה וקוצר ראיה.

אני הייתי בשלי – ספרים נועדו להקראה, כמו הענבים המקולפים בתשומת לב שנתנה לי אימי כשעמדתי חסרת סבלנות בלול. אימא, שכמעט התייאשה מהעצלנות האוריינית שלי, פנתה אל דודה חדוה, שהעבירה דורות של תלמידים ותלמידות את הסף הנכסף לעבר קריאה עצמאית.

חדוה השיבה לה בפסקנות: בחרי ספר שאת יודעת שלירון תאהב במיוחד והתחילי להקריא לה (כן, כן, אז השתמשו בלשון ציווי ולא רק בלשון עתיד).

ואז? הקשתה אימי.

ואז, השיבה חדוה, תפסיקי באמצע.

טריק פשוט, תאמרו. 

אולי, אבל אפקטיבי. 

היא הלכה איתי לספרייה השכונתית ויחד בחרנו ספר מסדרת "קופיקו". בבית אימא החלה לקרוא לי את עלילותיו של הקוף השובב, עד לקטע מותח במיוחד, ואז הפסיקה, לקול מחאותיי ויללותיי.

הליזסטרטה הספרותית שכפתה עלי אימא השפיעה די מהר. שעות ספורות לאחר מכן כבר לקחתי את הספר לידיי והתחלתי לקרוא בעצמי. מאז לא הפסקתי.

אחר כך, הספר הראשון שבחרתי וקראתי בעצמי היה "ללה" של ארנסטינה קוך. הוא זכור לי במתיקות נוסטלגית. אבל את התודה על כך אני חבה לתמר בורנשטיין לזר ולדודה חדוה, שפתחו לי את השער לעולמות קסומים המשתרעים לאין סוף.

הספר הזה הוא הרבה יותר מביוגרפיה נוספת של פילוסוף מפורסם. את הביוגרפיה היחידה של מרטין בובר שפורסמה בעברית, כתב זוהר מאור, והיא יצאה לאור בסדרת 'גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי'.

מאור משרטט דמות דינמית של פילוסוף שהגותו משתנה לאורך חייו עם התבגרותו, בצל מאורעות היסטוריים וחוויות אישיות. אני אוהבת לקרוא ביוגרפיות, ובדרך כלל מתאהבת בדמות. כאן קרה לי משהו אחר: בובר הפך מדמות עמומה של 'אני ואתה', 'Ich und Du', לדמות מורכבת שיש עליה לא מעט ביקורת פילוסופית ומעשית.

הספר עורר בי מחשבה על הציונות ועל החיים פה בארץ ישראל, בייחוד אחרי מתקפת שבעה באוקטובר.

אחת הביקורות המופנות כלפי בובר והציונות שלו היא שלא היה 'נאה דורש ונאה מקיים'. האם פילוסופים מוקיעים בשער יכולים להשפיע השפעה אמיתית על אנשי המעשה או שמא הם נטולי השפעה כשאינם מקיימים?

אני ממליצה על הספר לבחינת נקודת מבט אחרת על חיינו כאן.

את ספרה הנפלא של ג'יין ובסטר פגשתי אי-שם בין סוף הילדות לתחילת גיל ההתבגרות. בתור ילדה שקראה לא מעט ספרים (מה הפלא שהפכתי להיות מורה לספרות ומדריכת קבוצות בספרייה הלאומית?) "אבא ארך רגליים" פתח בפני עולמות חדשים.

זו לא רק עלילה נוגעת ללב על ילדה-נערה-מתבגרת שגדלה בבית יתומים וכנגד כל הסיכויים, שומרת על שמחת חיים ועל עולם שלם ועשיר של תקוות וחלומות.

זו לא רק האופטימיות של הגיבורה שצמחה בתוך נתוני פתיחה כל כך רחוקים מעולמי שלי.

אלא גם היכולת לכתוב יצירה מותחת הבנויה על מכתבים כאילו זו פרוזה רגילה ועוד יותר, מכתבים חד-צדדיים! כשאין מענה של ממש מהצד השני. 

יחד עם האיורים המצחיקים של הסופרת ששולבו ביצירה של גדולים, כחלק מהמכתבים, הרבה לפני שסוגת הקומיקס והרומן הגרפי הגיעה למחוזותינו, כל אלו רגשו אותי מאד.

והעיקר – ההומור, האירוניה הדקה והרומנטיקה הנפלאה!

את הסוף המפתיע והנפלא של הספר קראתי שוב ושוב, ובכל פעם (כמעט) הופתעתי והתרגשתי מחדש. איך לא ראיתי את זה מגיע?

אם יש עוד נערה בעולם שאולי תקרא את הספר בעקבות ההמלצה החמה הזו, רק בשביל הנערה הזו, לא אגלה את הסוף! אני מקנאה בך, על שאת הולכת לקרוא את אבא ארך רגליים ולהעניק לעצמך את הממתק המושלם הזה!

שטפן צוויג הוא הסופר הזר המתורגם ביותר בסין, ואחד המתורגמים ביותר גם ברוסיה, ברזיל, צרפת, דרום קוריאה, ישראל, ועוד עשרות מדינות.

אז מה לסופר יהודי-אוסטרי שנולד לפני כמעט 150 שנים ולסינים, לברזילאים ולצרפתים?!? 

צוויג היה ונותר סופר אוניברסאלי שהנושאים עליהם הוא כותב חוצים תרבויות, יבשות וזמנים.

התחלתי לקרוא את צוויג בסוף שנות העשרים שלי, והספקתי לקרוא 4-5 ספרים שלו, עד שהגעתי לספרו האוטוביוגרפי – "העולם של אתמול" (מאז הספקתי לקרוא את הספר עוד פעמיים, לצד עשרות ספרים נוספים  שלו). מעטים הסופרים שיודעים לנתח בסכין איזמל חדה את רוחה של תקופה בזמן אמת, וצוויג מצליח.

הוא מציג בספר מראה נקייה וצלולה של מי שרואה לנגד עיניו איך אירופה קורסת אל תוך עצמה, ואיך אזרחיה לא מצליחים להבחין בתהליכים שמצמצמים את המרחב הדמוקרטי שלהם, ובמנגנונים שמייצרים חשיבה נטולת ביקורת, צייתנית ועדרית – שסופם חורבן טוטאלי.

שטפן צוויג הוא בראש וראשונה "אמן הנפש" (הוא הושפע מאוד מפרויד) ובספר הזה, כמו ברבים מספריו, הוא מתאר בשפה מלוטשת את התקופה המטלטלת שבין שתי מלחמות העולם. הוא כותב על החרדות, משבר האמון, חוסר הוודאות, הכאוס וההתקרנפות של רבים באירופה בשנות ה 20 וה 30, וככה, דרך מלאכת מחשבת של סופר-פסיכולוג, אנחנו נחשפים לאירועים שונים לאורך חייו ולדילמות המוסריות והערכיות שהוא נתקל בהן. המסקנות שלו רלוונטיות תמיד – גם חברות ליברליות ומתקדמות עלולות ליפול ולהיכנע אל מול כוחות פופוליסטים ואנטי דמוקרטים.   

בחזרה לסין – מבקרי ספרות ואינטלקטואלים סינים הכתירו את צוויג ואת הספר "העולם של אתמול" – שהפך לרב מכר מטורף שם – כ"מצפון תרבותי" שיש לשאוף אליו גם עכשיו – במאה ה 21. אז מי אנחנו שנחלוק על מיליארד סינים?!?

הספר "שוגון" של ג'יימס קלאוול, הוא ספר נפלא שחשף אותי בצעירותי לעולם שלא הכרתי כלל – עולם המזרח הרחוק. 

הספר מספר על מלח בריטי שאונייתו נטרפה, המגיע ליפן, ובטוח שהגיע למדינה ברברית שארצו, אנגליה, עולה עליה בכל מימד. לאט לאט הוא נחשף לחשיבה, לפילוסופיית החיים ולדרך החיים היפנית, תוך שהוא מסייע לשליט יפני מקומי להפוך לשליט העליון ביפן. 

להתרשמותי, בסוף התהליך, הוא מגיע למסקנה כי יפן עולה בתרבותה על תרבות המערב עשרת מונים. מסתבר שהכל בחיים יחסי.

מדובר בספר בן 1000 עמודים הנקרא בנשימה עצורה.

נראה לי שספר זה עורר בי סקרנות עצומה לגבי המזרח הרחוק ואנשיו, סקרנות שאותה ניסיתי להשביע עם השנים בביקורים בארצות המזרח, שאכן חשפו אותי לתרבויות מופלאות ומרתקות לא פחות, ואולי אפילו יותר, מתרבות המערב.

ממש לאחרונה הפך ספר זה לסדרת טלוויזיה מצליחה, ואני ממליץ בחום הן לקרוא את הספר הן לצפות בסדרה.

בילדותי במזרח גרמניה הייתי מרותק ממבצרים עתיקים וכנסיות ישנות. אהבתי סיפורי אבירים ורציתי להיות בכל תצוגה שבה הציגו משהו מקורי מימי הביניים.

במרוצת הזמן התווספו תחומי עניין אחרים, אבל בכל זאת נשארה "פינה חמה" בליבי לנושא. כך קרה שיום אחד, כנראה ב-1987, דיברתי עם חברי לכיתה על ספרים שקראנו לאחרונה. הוא סיפר לי על "שם הורד" מאת אומברטו אקו, חוקר וסופר איטלקי.

עוד לא קראתי את הספר, משום שהוא ראה אור בארץ מגוריי, מזרח גרמניה, רק שנתיים לאחר מכן. בגוש הקומוניסטי, ספרים מהמערב יצאו לאור, אם בכלל, באיחור. כן שמעתי על הסרט באותו השם שמתבסס על הרומן, אך גם אותו עדיין לא ראיתי (מאותה סיבה). לחברי היה עותק של הספר שהודפס במערב גרמניה (דבר נדיר מאוד בחלק זה של גרמניה ואחזקתו היה על הגבול לבלתי חוקי), והוא היה באמת חבר והשאיל לי את הספר הנדיר לקריאה.

כשהתחלתי לקרוא הרגשתי כאילו חיברו אותי לחשמל. התיאור הפלסטי של מקום העלילה, המנזר הענק והעשיר בצפון אטליה של ימי הביניים, הדמויות השונות והמשונות (נזירים, כמרים ואיכרים) והספרייה הענקית, מלאה באלפי ספרים מועתקים ביד.

ברומן מתחוללים גם מקרי רצח בעקבות ספר מסתורי, פוליטיקה ואהבה. עוד מצאתי בו הרבה עומק, ידע וחכמה.

סיימתי את הקריאה בן אדם שונה. שנתיים לאחר מכן, כשכבר הייתי סטודנט, הספר סוף-סוף ראה אור במזרח גרמניה ומיד קניתי אותו (העותק עדיין אצלי) ושוב קראתי. אחר כך עוד חמש פעמים, עם הפרשים של כמה שנים טובות.

כל פעם הבנתי דברים אחרים, ותשומת לבי הוסבה לניסוחים או לקטעי עלילה שונים. תמיד זו הייתה חוויה. ידעתי שהעלילה המתוארת הייתה פיקטיבית (חוץ מהרקע ההיסטורי), אך בכל זאת התאכזבתי שנים לאחר מכן, כששמעתי שספרייה בסדר גודל המתואר ברומן לא הייתה קיימת בשום מקום בימי הביניים. ספריות שכללו כ-1000 כרכים נחשבו לענקיות.

באוניברסיטה למדתי היסטוריה של ימי הביניים. לא פלא. אחר כך שיניתי את מקום המגורים (עברתי לארץ) והמשכתי לדוקטורט. בשנת 2001 התקיים טקס חלוקת התארים באוניברסיטה העברית. קצת לפני כן סיימתי את הדוקטורט וקיבלתי הזמנה לאירוע החגיגי. באותו הטקס התכבדה האוניברסיטה לתת את התואר "דוקטור לשם כבוד" גם לאומברטו אקו, שבינתיים כתב עוד הרבה ספרים, רומנים וספרי עיון. מאוד רציתי להיות בטקס, אבל מה לעשות: בדיוק קיבלתי את העבודה החדשה בחו"ל שכל כך חיכיתי לה. פספסתי את האירוע באמפי בהר הצופים וגם את אומברטו אקו.

חלף עשור. בשנים הראשונות של עבודתי בספרייה הלאומית הכרתי את מנהלה הקודם, הפרופ' מלאכי בית אריה ז"ל, מומחה לכתבי יד מימי הביניים, איש חכם ונחמד. עמיתיי הוותיקים בספרייה סיפרו שמלאכי היה חבר טוב של אומברטו אקו. הוסיפו שזה לא מקרה שהספרן המסתורי והמפחיד ברומן נושא בשם מלאכי, בדיוק כמו מנהלה לשעבר של הספרייה. חוץ מהשם והמקצוע המשותף לא היה ביניהם דמיון. בזה נסגר המעגל. שוב קראתי את "שם הורד", הפעם בדגש על הספרן. 

"המסע הגדול" הוא ספר שספוג באהבת אדם פשוטה וכללית, עם הבחנה ברורה בין טוב לרע. הוא מבטא במילים רגשות ומחשבות עדינים ודקים, גם כאלו שאתה מכיר בעצמך אבל לא ידעת לנסח.

חורחה סמפרון היה לוחם חופש אוניברסלי. הוא השתתף בקרבות במלחמת האזרחים הספרדית, ונטל חלק בפעולות גרילה נגד הנאצים במחתרת הרזיסטאנס הצרפתית. 

בסופו של דבר, הוא נתפס ונשלח ברכבת דחוסה עד מוות אל מחנה הריכוז בוכנוואלד. את סיפור חמשת ימי הנסיעה הזאת הוא שוזר בשטף אסוציאטיבי עם זיכרונותיו מימים עברו בספרו 'המסע הגדול'. 

לפנינו מסע מסחרר בנתיבי חייו של סופר רגיש, איש עקרונות ואוהב אדם. הספר מתאר אמנם רשמים וחוויות ממקומות וזמנים מסוימים, אבל סמפרון מבטא כאן במילים מדויקות רגשות ומחשבות עדינים ודקים שתוקפם יפה לכל עת ולכל מקום. בכתיבתו על חייו כאסיר במחנה הוא הצליח לספר גם על חיי שלי כילד פנימייה. וכשהוא מספר על חווית המבט בנופים שנגלו לעיניו מחלונות הרכבת, יכול כל אחד למצוא מילים לביטוי רגשותיו שלא ניתנו עד כה לניסוח.

ספר טוב מבחינתי הוא כזה שאי אפשר להפסיק לקרוא באמצע ושהוא ממשיך להדהד בראש במשך שנים ארוכות. לעיתים קרובות כל החיים. לכן, אבחר שניים.

הספר הראשון שהשפיע עלי עמוקות הוא המחזה של בן ציון תומר, "ילדי הצל". קראתי אותו בתקופה שהתעניינתי מאד בספרי שואה. ועדיין אני זוכרת כיצד נפערו עיני בתדהמה מהדימוי המופלא, כשראיתי את שם הדמות "רגש האשמה". 

המשפט, שהוא כמו פיזמון חוזר בספר: "אנוש מלא כלימה ועוון תן לירה ונסגור את החשבון…" חוזר אלי בכל מיני נסיבות. ובזו השבת אף שב אלי בקולה של אחת מבנותיי, לאחר שקראה את הספר.

הספר השני הוא בעצם סיפור מתוך ספר. "המלאך" של אביגדור דגן שנמצא בתוך הקובץ, "סיפורים ירושלמים". כילדה וכנערה, שאביה נהג לומר לה "שטוב שהראש שלה מחובר לצוואר אחרת וודאי היתה מאבדת גם אותו". לא יכולתי שלא להתאהב בסיפור בו מלאך בגובה מספר מטרים הלך לאיבוד ואין דורש.

כשאני מנסה לחשוב על ספר אחד שהשפיע עלי, לא מבחינה אינטלקטואלית אלא רגשית, השם הראשון שעולה לתודעה הוא "אלה תולדות" של הסופרת האיטלקייה אלזה מורנטה. 

הספר, שראה אור לראשונה ב-1974, ובתרגום העברי של עמנואל בארי ב-1995, מתחקה אחר שבע שנים בחייהם של הילד אוּזֶפֶּה, אמו אידה וכלבתו בלה, שלוש דמויות שכל אחת מהן היא זיקוק של בדידות, כאב אחרות ולצד זאת תמימות ויופי.  

זמן ההתרחשות של הרומן הוא מלחמת העולם השנייה (החל מ-1941) ושנים ספורות לאחריה. שלוש הדמויות הללו, שנעות בתוך המלחמה ולצדה, חסרות כל סיכוי לשרוד, זכורות לי כשבריריות, שוליות ונשכחות בתוך ההיסטוריה הגדולה. 

במציאות האובייקטיבית, לו היו חלק מהמציאות ולא דמויות בדיוניות ברומן, ככל הנראה לא היה להן זכר. קולן היה אובד בתוך אינספור התיאורים והמספרים של כאב ואכזריות אנושית (שמלווים את הספר לארכו, ולא בכדי אחד המשפטים המזוהים עם הרומן הוא הביטוי "וההיסטוריה נמשכת…"). ובכל זאת מורנטה מציבה דווקא את הדמויות השקופות ביותר במרכז הרומן, נותנת להן קול, מבטאת את רצונן להתקיים, להיות ולחיות. 

חלפו בערך עשרים שנה מהפעם הראשונה שקראתי אותו, ועדיין חקוק בי אותו זכרון רגשי של כאב וחמלה שמתעורר כששוקעים בסיפור הפרטי והקטן שמתקיים בתוך ההיסטוריה הגדולה.

הספר שאנהת המצרי מאת הסופר הפיני מיקה ולטרי הוא, לדעתי, הרומן ההיסטורי הטוב ביותר שאי פעם קראתי.

הספר, שיצא לאור לראשונה בשנת 1945, עוקב אחרי מסעו של הגיבור שאנהת, נער אסופי שנאסף מהיאור על ידי זוג חשוך ילדים ממשפחה שראשה מתפרנס כרופא. הגיבור, מסייר ברחבי העולם העתיק בבבל, בכנען ואף מגיע לכרתים המינואית. לימים הוא עולה לגדולה בחצר פרעה ומתמנה לרופאו של פרעה אחאנתון.

כך יכול הוא לעקוב מקרוב אחרי המהפכה הגדולה שמטרתה להדיח את אמון כאל הראשי של מצרים ולהחליפו באתון. המחבר רואה בה מהפיכה סוציאליסטית שמטרתה להדיח את כת הכהנים החזקה הרודה בעם ולתת יותר כוח להמונים הנרדפים.

במהלך חייו חווה הגיבור אכזבות רבות, אהובתו נרצחת על ידי כהני כרתים בשל חולשתו, הוא נאלץ להשתתף ברצח כדי להציל את מצרים ממלחמה כנגד ממלכת חת. לבסוף כל הדברים שהאמין בהם נכשלים, מהפכת אתון נפסקת והמשטר הישן מוחזר על כנו. שאנהת, שאינו מצליח להשלים עם כשלונה של המהפיכה, נשלח לגלות על ידי ידידו משכבר, הפרעה החדש של השושלת החדשה ששמו חמרחב.

ברומן זה באה לידי ביטוי תחושת היאוש והאכזבה של איש אשר חווה את מוראות מלחמת העולם השנייה, ואת כישלונן הגדול של כל האידיאות הגדולות (כקומוניזם) להביא מזור לאיש הפשוט. וזה כוחו.

ולטרי ביקורתי במיוחד כלפי הדת והממסד הכהני, לדעתו ממסדים אלו מעוניינים בעיקר בכוח ובשליטה ולא  בדאגה אמיתית לאדם. כך למשל בכרתים, הכהנים אשר שולחים את אהובתו להיות קורבן למפלצת בצורת שור במעין טקס דתי, רוצחים אותה לבסוף בעצמם כדי לא להודות בפני העם כי המפלצת שקיומה היא חלק ממקור כוחם מתה זה מכבר. וולטרי ביקורתי גם כלפי גיבורו, שלא תמיד עצר כוח להתמודד עם הממסד. כך למשל, לא ניסה לשכנע את אהובתו שלא תמסור עצמה כקורבן לשור, מאחר ולא רצה לגרום לה ייסורי מצפון דתיים.

קראתי ספר זה בגיל 18, כשעברתי ניתוח בעצם המצח בארצות הברית. הוא השפיע עד היום על דרכי, בכך שלימד אותי את חשיבות הביקורת ומנע ממני הזדהות מלאה עם כל ממסד יהיה מי שיהיה.