על ר' דוד בוזגלו, בחמישים שנה ללכתו
אלמוג בהר
.
ר' דוד בוזגלו היה אחד הפייטנים הבולטים במרוקו ובישראל במאה העשרים, ויצירתו זכתה לתחייה משמעותית בחמישים השנים האחרונות, מאז פטירתו, ולעניין הולך ומתעצם, בספרות, במוזיקה, באקדמיה ואף בקולנוע. בוזגלו היה פייטן בשני מובני המילה, הוא גם כתב פיוטים וגם ביצע פיוטים, ופעל הן כמשורר והן כמוזיקאי.
ר' דוד בוזגלו נולד במרוקו בשנת 1903, או מעט קודם לכן, בכפר מז'אב הסמוך לקזבלנקה. הוא זכה להשכלה תורנית בכפר ילדותו ובמראכש, וכן למד אצל הפייטן ר' חיים עטאר, שהוציא לאור את קובץ הבקשות "שיר ידידוֹת" בשנת 1921. כשהיה נער עברה משפחתו לקזבלנקה. לצד התעמקותו במקצוע השירה ובמסורות המוזיקליות המרוקאיות השונות – הן מבחינת הכתיבה הן מבחינת הלחן והביצוע – המשיך ר' בוזגלו בלימודיו התורניים, העמיק בלימוד הגמרא, בהלכה ובדקדוק העברי, ונודע כבעל זיכרון יוצא דופן.
הוא שימש שליח ציבור בבית הכנסת בשבתות ובמועדים, ובמקביל למומחיותו במסורת יהדות מרוקו, ובאופן ספציפי בשירת הבקשות המרוקאית בנוסח "שיר ידידות", גם ביצע את שיריו שלו; כן היה חזן מבוקש באירועים ובשמחות, ובשנות השלושים והארבעים היה גם זמר מבוקש והופיע עם קבוצת נגנים בקזבלנקה ובקהילות אחרות, עד שהתעוור. בוזגלו היה בקשרים ענפים עם מוזיקאים ונגנים מוסלמים, ולמד מן הבכירים שבהם את המוזיקה האנדלוסית לענפיה השונים, והם התייעצו עימו. הוא נודע הן בתוך הקהילה היהודית והן במרוקו כולה.
ר' דוד בוזגלו התעוור סופית ב־1949. בשל העיוורון הפסיק להופיע כזמר והתרכז בפייטנות, בחזנות ובהוראה של מספר פייטנים מתלמדים, שהפכו בהמשך לפייטנים מובילים. הוא עלה לישראל עם משפחתו בשנת 1965 ובעשר שנותיו בארץ נדד בין הקהילות המרוקאיות בכל רחבי המדינה, בעיקר בבתי הכנסת בעיירות הפיתוח בדרום ובצפון, והיה ממובילי תחיית שירת הבקשות של מסורת "שיר ידידות" בדור שלאחר ההגירה. הוא היה מודע לשבר של הקהילה המרוקאית בארץ, שבר ההגירה ופיצול הקהילה בעיירות הפריפריה, והקדיש את זמנו ליצירת אתוס חדש, המחויב לזיכרון המסורת היהודית־מרוקאית, בעברית ובערבית־יהודית, ולתכניה האמנותיים והקלאסיים. בוזגלו נפטר בשנת 1975, וכנראה לא הוסיף לכתוב שירה אחרי מלחמת יום הכיפורים ב־1973.
נוסף על פיוטיו הרבים כתב ר' דוד בוזגלו שיר חול אחד, במשקל ספרדי, שאותו פרסם דווקא בארץ, ודווקא בעיתון, ובו התייחס באופן הישיר ביותר לעיוורונו. במובן זה באמצו את הצורה והמסגרת של שיר החול הספרדי, יצר בוזגלו, כנראה, את האישי בין שיריו, ונגע באופן ברור בביוגרפיה האישית שלו ובעיוורונו. דווקא ז'אנר שירי החול איפשר לו חופש לדבר על חייו ומצוקותיו, בניגוד לתפיסתו את שירי הקודש כמקום שבו הוא פה הדובר בשם העם והקהל. השיר לא נשמר בתוך אחד מקובצי פיוטיו שתלמידיו קיבצו והוציאו לאור לאחר מותו, כנראה כיוון שהוא חסר לחן ואינו פיוט, ולכן גם לא לְמָדוּהוּ. השיר הופיע אך ורק בראיון עם עדית זרטל לעיתון דבר שהתקיים ב־1966, כמעט שנה לאחר עלייתו.
בוזגלו אומר שם על השיר והקשרו: "השיר עשוי על משקל היתדות והתנועות שבו עשו משוררינו בספרד בימי הביניים, אותם אני העבד מכיר היטב ואוהב ומעריץ". הבחירה של בוזגלו להציג בראיון לעיתון בארץ דווקא שיר חול במשקל ספרדי, שאינו מהווה חלק עיקרי מסגנונו (אם הוא אומנם בחר ולא המראיינת), הולמת גם את הדרך שבה מבקשת המראיינת להציגו: "רבי דוד בוזאגלו, זמר ותמלילן נוסח הפיוטים של יהודי ספרד בימי הביניים". הקישור של הפיוט לספרד ולא למרוקו, ולימי הביניים ולא למאה ה־20, קשור למרחק מז'אנר הפיוט בתרבות הישראלית־אשכנזית־ציונית־חילונית כפי שהיא עוצבה, והולם גם את מסגרת המחשבה האוריינטליסטית המזהה את הספרות והתרבות במזרח כנטועה בזמן אחר, ימי־הביניים, ולא כבת־זמנה. עם זאת, באמצעות השיוך לספרד, שנהנתה מיוקרה יחסית גם בתרבות הישראלית החדשה, בחר בוזגלו להציב את שירתו כבעלת סטטוס משמעותי; ובעוד הוא מגדיר את מקצועו כ"משורר וחזן", היא משתמשת בהגדרה "זמר ותמלילן", כאשר המילה תמלילן נתפסת כקטגוריה נמוכה יותר ממשורר, והמילה זמר חסרה את הספציפיות של שליח הציבור והחזן, המתפלל ושר בשם הציבור ולפני הציבור.
כך מציג בוזגלו את השיר: "אם לא יירע בעיני אורחי, עוסק אני עתה בשיר על עוורוני, עדיין לא סיימתי אותו ועומד אני באמצע. אם לא יתנגדו, אפשר אשמיע לכבודם מעט ממנו. כן. ובכן, תוכן השיר הוא כעין ויכוח, כעין דו־שיח בין היאוש והעידוד, בין העצב והשמחה." בוזגלו מעיד על כך שהשיר שהוא מציג נמצא בתהליך עבודה, ואינו גרסה סופית. השיר המובא הוא רק החלק הראשון, שיח הייאוש, או חלק משיח הייאוש שכתב, ואילו הגרסה הסופית תהיה דו־שיח בין הייאוש לעידוד, ואין הדברים ברורים לגמרי אם הוא כבר מצוי בכתיבת שיח העידוד או שזאת תוכניתו לעתיד, ובכל מקרה לא הגיעו לידינו נוסחים אחרים ורחבים יותר של שיר זה.
השיר, כפי שהודפס בעיתון, לווה מדי כמה שורות בדברי פרשנות הנתונים בסוגריים, שנראה שבוזגלו עצמו העמיד לשורות השיר באוזני המראיינת. בניגוד להצגתו כ"זמר ותמלילן נוסח הפיוטים של יהודי ספרד בימי הביניים", לבוזגלו עצמו חשוב להדגיש שחיבור דברי העידוד יהיה "בצורה מודרנית", ואפשר שהוא תופס כמודרני את הצורה של שיר חול במשקל ספרדי (השיר במשקל המרנין) ובחרוז מבריח, לעומת נוסח הפיוט, או שעצם הדיון על הייאוש והעידוד המתעוררים לנוכח העיוורון נתפסים בעיניו כמודרניים.
.
אנוש נלאה נשוא תבל / ר' דוד בוזגלו
אֱנוֹשׁ נִלְאָה נְשׂוּא־תֵּבֵל / אֲפוּף יֵאוּשׁ וּמַר שִׂיחָה
הֱצִיקַנִי בְּהֶבֶל פִּיו / וְשָׁת עָלַי בְּאֵשׁ־קָדְחָה
הֲקוֹלְךָ־זֶה, הֲקוֹלְךָ־זֶה / חֲסַר־בִּטְחָה? [המשקל חסר]
וְאֵיךְ תִּשְׂמַח בְּנִי אֶל־גִּיל, / וְלֹא אָרְבָה לְךָ שִׂמְחָה?
הֲלֹא אַתָּה חֲשׂוּךְ־רוֹאוֹת, / וְאוֹר עֵינְךָ כְּמוֹ נִמְחָה
וְאִישׁ לָקוּ מְאוֹרוֹתָיו, / בְּעִוְרוֹן־עַד כְּבָר נִדְחָה
מְצֹרָע יוֹם אֲשֶׁר נוֹגֵעַ, / וְעַל מִצְחוֹ שְׁחִין פָּרְחָה
וְדַל אֶבְיוֹן מְחֻסַּר־כֹּל / וְנַפְשׁוֹ מֵעֳנִי שָׁחָה
הֲלֹא תִּקְוָה תְּפַעֵם בָּם / וְהִיא לָהֶם כְּמַבְטִיחָה
לְדַל כִּי יַפְתְ אֱלֹהִים / לְרוֹקֵם חֶלְדּוֹ בְּהַצְלָחָה
וְשחוּן כִּי יְגַל שָׂפָם / בְּאֵין מֻגְלָה וְאֵין לֵחָה
וּמָה תִּקְוַת מְגַשֵּׁשׁ־קִיר / וּבַת־עֵינוֹ מְקֻפָּחָה
בְּעֵת רָפוּ יְדֵי רוֹפְאוֹ / וְהוּא בָּקִי וְהִתְמַחָה?
.
שיר זה בנוי מדיאלוג המציג את חוסר התקווה הפוגע בעיוור, והוא במובנים רבים דיאלוג פנימי של המשורר עם עצמו, שכן כפי שאמר בראיון מי שבא לבקרו דווקא ביקש לנחם: "כאשר לקיתי במכה זו, באו אלי הרבה מכרים, הרבה ידידים, לנחם אותי ולעודדני על המכה הקשה. אבל לא אכחד באוזני רבותי אם אגיד, כי לא ראיתי כל תועלת בניחומים אלה. אמרתי בלבי, אם אין אני לי מי לי". כיוון שנחמת הזרים לא הועילה, בוזגלו החליט ליטול על עצמו את שני התפקידים: "אני אנחם ואני אהיה מנוחם". אך אנו נותרנו לבסוף רק עם החלק הראשון של השיר, המציג את הייאוש ועוצר לפני הנחמה.
שיח פנימי זה מלווה בשיבוץ נרחב מן המקורות המעשיר אותו. הפנייה "הֲקוֹלְךָ־זֶה?", שאולה מדברי שאול לדוד: "וַיַּכֵּר שָׁאוּל אֶת-קוֹל דָּוִד וַיֹּאמֶר הֲקוֹלְךָ זֶה בְּנִי דָוִד וַיֹּאמֶר דָּוִד קוֹלִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ" (שמואל א' כ"ו, י"ז). דוד מתחבא מפני שאול הרדוף והרודף אותו, וברגע מסוים דוד מגיע אל שאול בעודו ישן אך לא פוגע בו, אלא רק נוטל את החנית ממראשותיו, ונושא קולו ממרחק אל אבנר בן־נר, שר צבאו של שאול, ואז שואלו המלך "הֲקוֹלְךָ־זֶה?" בשימושו בפסוק זה מעביר בוזגלו אל תוך השיר הן את דוד המלך המנגן, המהווה אב־טיפוס אידאלי במסורת לפייטנים (גם בשל ייחוס ספר תהלים לדוד המלך), והן את שאול המלך מר הנפש בסוף ימיו, המייצג כאן את מצבו הנפשי של העיוור, ושניהם חלק מנפש אחת.
בן השיח של נפש המשורר הוא בן אנוש העייף מכובד משא העולם על גבו, אשר בפנייתו "הֱצִיקַנִי בְּהֶבֶל פִּיו". מול תיאור זה של הבל הפה החי, העשוי אוויר ולחות ודיבור, אשר רק מציק לנפש המשורר, עולה תיאור מאיים יותר, ומול האוויר והלחות מופיעה האש: "וְשָׁת עָלַי בְּאֵשׁ־קָדְחָה", הנשענת על דברי האיום של האל המתוארים בשירת האזינו במקרא: "כִּי־אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד־שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים" (דברים ל"ב, כ"ב). בן השיח מאשים את המשורר כי קולו "חֲסַר־בִּטְחָה". מעניין כי דווקא הֶקשר ארס־פואטי זה, שבו קולו של המשורר הוא גם קולו בעת ביצוע שיריו, כפייטן, מופיע בשיר הכתוב בתבנית ספרדית של שירת חול, שלא זכה ללחן ולביצוע.
מכאן ממשיך השיר בתיאור העיוורון, המעורר חוסר ביטחון וממעיט את השמחה: "הֲלֹא אַתָּה חֲשׂוּךְ־רוֹאוֹת, / וְאוֹר עֵינְךָ כְּמוֹ נִמְחָה // וְאִישׁ לָקוּ מְאוֹרוֹתָיו, / בְּעִוְרוֹן־עַד כְּבָר נִדְחָה"; העיוורון הופך את האדם לדחוי בעיניו, והמשורר משווה את העיוור למצורע ולאביון; בוזגלו העניק להשוואה זאת הסבר בדבריו למראיינת: "אמרו חכמינו, המצורע, העני והסומא חשובים כמתים […] נאמר גם חשוכי־בנים, ואני אומר, למצורעים ולדלים ישנה תקווה, אבל מי שבת־עינו קופחה, נדון לעד". המשורר מתאר את תקוות המצורע להירפא ותקוות האביון שיחליף האל גורלו ויעניק לו הצלחה; ואילו העיוור נותר לעמוד ללא תקווה, ובשיר הוא מציג זאת בשאלה רטורית: "וּמָה תִּקְוַת מְגַשֵּׁשׁ־קִיר / וּבַת־עֵינוֹ מְקֻפָּחָה", כאשר מי ש"בָּקִי וְהִתְמַחָה" בעניינו, הרופא, איבד גם הוא את התקווה: "בְּעֵת רָפוּ יְדֵי רוֹפְאוֹ". כך מסתיים השיר ללא דברי נחמה שנועדו להתווסף עליו, ודומה כי קינה זאת על מר גורלו בשל העיוורון יכול היה לנסח ר' דוד בוזגלו דווקא דרך ז'אנר שירת החול הספרדית, ולא במסגרת הפיוט, שבו הוא משמש כשליח ציבור.
.
אלמוג בהר הוא סופר, משורר וחוקר ספרות. ספרו האחרון, "כדי שהמלח יתפזר על האהבה", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2021. מלמד ספרות עברית וערבית, מסורות קודש וחול, ותרגום.
.
» במדור רשימה בגיליון הקודם של המוסך: יונתן פיין על "התפרצות X" מאת עדנה מזי"א
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
