מתוך "חופה שקטה", רומן בכתובים
איתן פריאר דרור
.
"איך אומרים – "
אסתרה שלחה יד ארוכה ודקה הלאה ממנה, יד ארוכה ביחס לאיברי הגוף האחרים, למעט החזה שגם הוא התרחק מלבה. מאז בואה לארץ המובטחת השדיים גדלו עוד יותר, יש מי שהיה מרוצה מההתפתחות, יש מי שלא, ולא רק בגלל כאבי הגב. בזה את אשמה, אסתרה צרחה על אִמה בחלומה, תראי מה עשית לבת שלך. ופייגל שתקה לה, אף שאסתרה לא ידעה שאִמה שותקת, חלומה כן ידע, כפי שחלומות יודעים. אסתרה שלחה יד שמאל, ארוכה, דקה, כמעט שקופה שמזמן לא ראתה אור יום, רשת ורידים כחולה תחת העור השקוף והדבר מבלבל את אלה המסתכלים בה, הילדה בעלת דם כחול, ואיך בעלת דם כחול הפכה לזונה? הלקוחות אולי שאלו את עצמם אולי, אבל לא אמרו דבר, רק ענו לאסתרה כשהצביעה על הכיסא בחדר וביקשה מהגבר שלבש את מכנסיו, שיגיד "איך אומרים". האצבע נשלחה קדימה, הגיעה לסוף דרכה ועשתה עוד רבע סיבוב שמאלה, מבריגה בורג בלתי נראה לקצה קצהו והגברים שלפני רגע זיינו את אסתרה, חייכו במבוכה, שינו את נימת דיבורם. עמדה מולם ילדה, ספק נסיכה בעלת דם כחול, וצף איזה רגש אבהי לא נוח, מעיק, ולאחר שאמרו את המילה המבוקשת, הקשיבו לאסתרה היטב והתעקשו שתגיד שוב, חזרו אחריה לאט, מתקנים את ההגייה וכל זאת כדי להקל על עצמם. בעשותם זאת רגשות האשם אצל חלקם הצטמצמו לגודל שאפשר לשאת.
"איך אומרים – " אסתרה הצביעה על חלון, זירזה את העניינים, רצתה לזכות בעוד מילה. בחדר יש כיסא, מיטה, חלון, כרית, שמיכה, לא הרבה יותר מזה, ובכל זאת אפשר להוציא ממנו מאה מילים, כי לכיסא יש רגליים, למיטה – מזרן, למזרן יש קש, לחלון – ידית, לשמיכה – נוצות ושל מי הנוצות – מה מאה מילים? חמש מאות לפחות, יש גם קיר ותקרה והקיר צהוב והתקרה אפורה ופריטי לבוש, גם אם אצל אסתרה יש רק תחתונית, לתחתונית יש תפרים והתפרים פרומים חלקם, ולזה צריך מחט וחוט, "איך אומרים?" אסתרה הניעה את ידה כיד התופרת. לגברים יש מיני מלבושים, ואיברי גוף, וזמנים – ימים, שעות, ומספרים, אלף מילים בקלות אפשר למצוא בחדר הריק.
לפני שהגברים עזבו את אסתרה הם נגעו בשערה, גוון כזה של שיער אף פעם לא ראו, ואורכו, גם כזה לא ראו ובמבט משועשע אמרו בשפתם, "שיער" חלקם גם הוספו "נהדר" או "יפה" ודרשו מאסתרה שתחזור אחריהם: "שיער". אסתרה חזרה ואמרה וחייכה כאילו לא שמעה את אותה המילה מהלקוחות הקודמים ועוד תשמע מאלה שיבואו אחריהם. זה שהיה לפניכם, אמרה בלבה, רגע לפני שיצא את החדר. "שיער" זו המילה האחרונה שיצאה מפיו, וגם זה שלפניו.
דווקא זה, יותר מהכול, עורר באסתרה בוז לגברים.
"איך אומרים בוז?"
את המילה הזאת ספק אם אסתרה ידעה לומר, להרגיש – כן. עם זאת, לקלל למדה ומהר, זה הדבר הראשון שלומדים, מוזר, הגבר שנעל את נעליו לאחר מעשה, אמר על יצחק־יעקב "פיליו דה פוטה" (בן זונה בפורטוגזית).
אסתרה ניסתה להחזיק את עצמה, לעצור את הדמעות רגע לפני שהתכווצה לגודל של חרק, פניה נשארו חלקות, גם את זה ירשה מפייגל, אם אסתרה תמשיך כך, היא תיכנס לשנות השישים של חייה ללא קמט, ובמקצוע שלה זו מתנה גדולה.
הילדות שהיו עם אסתרה בתחנה הקודמת כבר הלכו, החליטו לפרוש, נשתלו באדמה שמעבר לגדר של בית הקברות, בחלקה המיועדת להן, אבל אסתרה החליטה זמן קצר לאחר שהגיעה לריו – אל חלקה זו שמעבר לגדר היא לא תגיע.
.
אסתרה שיננה את השפה. אל תוך החלומות שדיברו יידיש נכנסו לפתע מילים בפורטוגזית, וכשחסרה לה מילה היתה נלחמת בחלומה, מחפשת אותה עד שהיתה מתעוררת בבכי, כאילו אותה המילה שלא צצה אשמה במצבה. ובזה יש משהו, ברגע שתדע את השפה, החיים ייראו אחרת.
.
מה מברכים על נרות השבת?
פייגל עומדת מול הנרות הדולקים ומכבה את עיניה. היא מיישרת גב, מותחת צוואר, מרכינה ראש, וחולף עוד רגע עד שיוצאת בת קול: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם." המילים מברכות את אלוהים, הלב של פייגל מברך את השכינה, היא ברוגז עם אלוהים. "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת." היא עומדת עוד רגע, הגב חוזר לקדמותו המקומטת, גם הצוואר, נרות השבת מגרשים חלק מהחושך ועל זה פייגל מודה לשכינה. (לא לאלוהים, רק לשכינה.)
ראובן־לוי שם לב, לא כל כך מזמן, שיש לו רגע אחד בשבוע להביט באשתו מבלי שהיא תתרחק מדעת או שלא מדעת. בכל יום שישי הוא אומר לעצמו, אני אוהב אותה יותר ממה שאני אוהב את אלוהים, וחושב שבזה אלוהים אינו יכול להאשים אותו, הוא שלח את בת הקול בלידתו, בלידתה, היא זו שזיהתה משהו שיחבר בין שניהם ובזה היא צדקה. היא, בת הקול, צדקה גם אם פייגל מענישה אותו מאז המקרה, ואולי לא רק הוא בעונש, גם אלוהים, גם היא עצמה, אבל לפני זה, לפני כל זה בת הקול צדקה.
פייגל מסתובבת, הולכת מהנרות, היא מורידה את עיניה כשרואה אותו מולה. היא הולכת אל חדר השינה, כי גם לזה אסתרה דאגה, עם לכתה הביאה שפע, וכל דבר מהדברים שבאו בזכות לכתה של הילדה צובטים לפייגל, הדברים שנולדו כדי להכאיב לה, כמו החדר החדש, כמו המיטה, ממש מיטה שעליה ראובן־לוי ופייגל ישנים ואסתרה שוכבת תחתיה, וקוראת לה בלילות ממעמקי החושך.
"את מוכנה לדבר איתי?" ראובן־לוי מבקש מפייגל המתרחקת.
(בדיוק כפי שפייגל פונה לאסתרה שמתחת למיטתה, כן, גם היא קוראת לה, לא רק בלילות שישי, בכל הלילות, ושואלת אותה, את מוכנה לדבר איתי?)
"מה?"
"את מוכנה לדבר איתי?" הרי ניסה את זה גם בשבוע שעבר.
"כן."
ראובן־לוי מתקרב, עומד בסמוך לה.
"כן, נו – " פייגל אומרת.
"לדבר, אני מבקש שתדברי."
"כשיש לי מה להגיד אני אומרת."
.
ראובן־לוי המשיך לנסות, בכל יום שישי, עד שכבה.
מה מברכים על נרות השבת?
לא מברכים, אסתרה אומרת. לא מברכים.
פייגל נועצת בה עיניים קשות, אסתרה?
אסתרה מגרשת את אִמה מהחלום אבל פייגל מתעקשת לעמוד בו, ברגליים פשוקות, שתי ידיים על המותניים, כמו המאדאם הזאת שמחנכת אותה עכשיו, מפשקת רגליים וידיה על מותניה, מחזקת את עמידתה. את הבטחת, פייגל מטיחה באסתרה.
קחי את הנרות ותדחפי אותם לתחת, אסתרה עונה לה.
ואסתרה נבהלת, איך באו המילים האלה, איך יצאו מבלי שהיתה לה שליטה, חלומה של אסתרה מצטער ומתנחם בכך שהחלום יישאר בחלומו.
אסתרה לא מבקשת סליחה. מה חשבת, היא אומרת לאִמה. מה חשבת, אחרי עשרים גברים ביום שעושים בי מה שעושים, מה? שאישאר צנועה וחסודה? היא נושמת רגע. שלא אלמד לדבר?
אסתרה בוכה, בוכה ביידיש, עוד לא הרבה זמן היא תתחיל לבכות בפורטוגזית.
פייגל רועדת מכעס. אני שאלתי אותך אם את מוכנה ללכת עם האיש הזה.
.
אסתרה מתעוררת, הזיעה הִדביקה את השערות למזרן, אפילו שכאן היא מקבלת גיגית של מים בכל ערב, ויש גם סבון, הלכלוך, היא חושבת. הלכלוך. וכן, את זה היא זוכרת, פייגל שאלה אותה, כך נדמה לה, אולי לא שאלה ואסתרה מדמיינת עכשיו, ומה זה משנה, מה היתה יכולה לענות, מעולם לא שאלו לרצונה, בשום דבר ובשום עניין, ברגע גדול כל כך היתה יכולה לפגוש את רצונה? ואם רצונה היה מדבר כשברור היה לו ולה מה עומד על כף המאזניים, הרי לא רק את עצמה היא תציל, כל משפחתה תוכל לנוח לזמן־מה, תאכל, תשבע, וזה ברור כל כך, מה יכול רצון לומר?
.
"חופה שקטה" הוא ספרו הרביעי של איתן פריאר דרור.
.
» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך רומן בכתובים מאת מעין גולדמן
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
