מיילדי הלשון של העידן החדש
רות פוירשטיין
.
הרי הדבר ברור, שהלשון לכל צרופיה אינה מכניסה אותנו כלל למחיצתם הפנימית, למהותם הגמורה של דברים, אלא אדרבה, היא עצמה חוצצת בפניהם. מחוץ למחיצת הלשון, מאחורי הפרגוד שלה, רוחו של האדם המעורטלת מקליפתה הדבורית, אינה אלא תוהה ותוהה תמיד. […] מה יש שם? – "בלימה – בלום פה מלדבר". אם בכל זאת הגיע האדם לידי דבור ודעתו מתקררת בו, אין זה אלא מגודל פחדו להשאר רגע אחד עם אותו ה"תהו" האפל, עם אותה ה"בלימה" פנים אל פנים בלי חציצה. "כי לא יראני האדם וחי" – אומר התהו, וכל דבור, כל נדנוד של דבור, הוא כסוי משהו על קורטוב של "בלימה"
חיים נחמן ביאליק, גילוי וכיסוי בלשון
.
מהי הלשון ומהו יסודה? זה מאה שנים שהדבר ברור: אילם האל, אילם הטבע ואילמת ההוויה. האדם לבדו הוא הדובר מעל לאילמותם התהומית של הדברים והוא לבדו מכונן את משמעותם בדיבור. אילו יפשוט מעליו האדם את לשונו – כעין מלבוש – יעמוד מעורטל אל מול תהום ההוויה. מילה אחר מילה התקין האדם את השפה כמלבושים על פניה של ההוויה נטולת הפשר; שמיכת טלאים המכסה בעד התהום המאיימת לגלות את מערומיה השתקניים. הלשון הכרחית, ללא ספק, ומבטאת את התחדשות עולמו הנפשי־רוחני של אדם המחדש את שיטותיו ורגשותיו כאקט הנפשי היסודי ביותר אל מול הבלתי־נתפס שבהוויה, אך אין ביכולתה לרדת לתהום הממשי ולבטאו. היא מבטאת את האנושי, ואותו בלבד, במחול ההצצה והבריחה מן הבלימה. ואם כך, זה מאה שנים שהדבר ברור – יסודה של המציאות איננו אלא תהום אפלה מפניה נס האדם בדיבור. ובכן, ברור הדבר, ובכל זאת מעורר תמיהה. והלוא כיצד ניישב בדעתנו את אי־ההלימה שבתמונת המציאות המקובלת, ובה התגלגלנו אנו – יצורים לשוניים, דורשי פשר, מתוך רחמה של הוויה שתקנית? האומנם ייתכן כי בין כל היצורים ובכל הקיום יחיד ומיוחד האדם בהזדקקותו הנואשת ללשון? כי נבדלת ההוויה – תבל ומלואה – באופן כה עמוק ומהותי מן האדם, יציר כפיה? ומדוע שלא נעלה בדעתנו כי ככל היצורים, גם לשוננו היא לשון מולדת; כי איננו יוצריה הבלעדיים של הלשון, כי אם יורשיה של הוויה לשונית?
כעת, נדמה הדבר רחוק ובדיוני. שקט בעולם, אין אומר ודברים. שקט האל ושקטה ההוויה. העולם אומנם רועש מאי־פעם – ההיסטוריה עולה על גדותיה בהתרחשויות וחידושים, והטבע מתחולל כמו מחדש בתמורות יסוד – אך אין בכך פשר ודיבור, ואף לשוננו איננה מספיקה להדביק את קצב המאורעות לכדי משמעות ודעת. כיצד נעלה בדעתנו הוויה ואלוהות דוברת, ואנו חשים בכל מאודנו את השתיקה? אין טעם להכחיש את מה שאנו חווים באופן ממשי ופשוט, אך אולי ניתן לתהות על מהותה ומקורה של אותה שתיקת־עולם מוחשת. האם בהכרח מעידה השתיקה על העדר־לשון, או שמא עשויה לבטא בדיוק את ההפך – את המלאות הלשונית הרבה ביותר? אולי לא חדל האל לדבר אל האדם, כי אם עלה על גדותיו, מרוב דיבור, עד לקיומו כבלימה? מי שמצא עצמו אי־פעם סגור בחדרו ימים אחדים, עמוס במחשבות ובמילים שאינן מגיעות לכדי דיבור־ממש, עשוי להיזכר באופן שבו ריבוי הדברים מגיע לכדי אלם. כשכבר מופיע אדם אחר בתום הימים רוויי המחשבות, מתגלה המלאות דווקא באי־היכולת לפרוט את הלשון שהלכה ונגדשה אל הדיבור. הלשון שעולה על גדותיה, שנגדשת בלא התפרטות, אכן מגיעה בסופו של דבר אל השתיקה. משני צידיה של הלשון – בהעדר המוחלט ובמלאות המוחלטת – מוחשת בולענותה השתוקה של הבלימה. אף בשדה ההתרחשות הפיזיקלי אנו עדים לתופעה מעין זו, כאשר מופעו הקיצוני ביותר של התהום – החור השחור – מהווה גילום קוסמי לכוחה המחסר של המלאות, לאופן שבו דווקא המלא ביותר הוא הוא התהומי. והאם אפשר שזוהי השתיקה שאנו חשים בה כעת?
בעיני רוחי אני רואה את האל ספון בחדריו, הולך ונגדש בדיבורו המתמשך. והלוא המילה הבוראת שהגה בבראשית איננה פוסקת לעולם; היא הולכת ומתרבה, בוראת ומתמשכת, מגוללת עולם ששדרת גבו הוא השירה האלוהית. בהתרחשויות ההיסטוריה, ובטבע ההולך ונברא תדיר, מדבר האל כל העת. שדות משמעות אדירים מפציעים מלשונו כאפשרויות טהורות בחלל העולם. אך האם נפרטת לשון הבריאה הכבירה לדיבור־עולם שיכולים אנו לשמוע? האם ישנה בנמצא אוזן הכרויה למלמולה התמידי של ההוויה? נדמה כי זמן רב כל כך נגדש האל בדיבורו הבודד והמתמשך, בלא שנשמע והתפרט לשפת קודש ועולם, שלשונו הלכה והתמצקה במלאותה; הלכה ונדחסה מרוב דיבור אל השתיקה. מהתפרטות דיבור־העולם נסוגה מחשבתו של האל ונגדשה בחזרה אל אי־ההתבחנות האינסופית. כעת, מביטים אנו בעולם, וחשים מעבר לקירותיה הדקים של הכרתנו את שאונה התהומי של הוויה נטולת־פשר. אנו חשים, לבלי דעת, במסה הלשונית האדירה ביותר, וזו נדמית לנו כחור שחור – כתהום שתיקה.
זה זמן רב שאנו חשים בבלימה שמן העבר האחר, ובונים על גביה את מוסדות התרבות – האמנות, ההגות והשירה. לא ביאליק לבדו חש בה, בבלימה, רבים אחרים הותירו אחריהם את רישומי המפגש עם תהום הממשי. במובן רב, נדמה כי המודרניזם עצמו הוא עדות למפגש העז והחיוני עם תהום ההוויה. מפגש שייסד צורת מבע היוצאת מתוך כוחו הבולעני של ההעדר. בעיצומן של מהפכות תרבותיות כבירות, ומבעד לכיסויי מעטה הציוויליזציה, הבהבה ההוויה הקמאית ככוח שלא ניתן לו לאדם למפות לצרכיו ולדובב. הן כה עזה היא שתיקת האל שלשונו נגדשה עד לרוויה, עד כי קרנה ממנו חוצה – בהתגלות אַין חשוכה; בהתפרצות צל אל אור העולם. האל התהומי הסתמן כחריגה אשר מעבר ללשון ולהכרה, ודיבר את שתיקתו – את אי־הפשר העמוק של הממשי – למחפשי האלוהים של העידן החדש.
אך הנה, אנו שועטים בנתיבותיה של מאה קדחתנית, ומצפן ופשר – אין בנמצא. נדמה כי מופעי החריגה והסוד אינם יכולים עוד למציאות שכה רחקה ממרכז הכבידה של המשמעות. בזמן שבו קרבה המציאות לאזורי הכאוס והשרירותיות, יש שיכריזו על עידן גאולי – והנה, תהום־האל עולה על גדותיה ומציפה גם את גדות מציאותו הלשונית של האדם. אך במלאת מאה ויותר לפרדיגמה התרבותית המדוברת, המיוסדת על אילמות ההוויה, אפשר לחוש גם בתחילתה של אי־נחת פורה: אי־נחת ממחשבת אי־הפשר והשתיקה. אנו מבקשים לכרות שוב אוזן אל מעמקיה של ההוויה, ולשמוע מבעד לשאון – קול ודברים. והלוא האל הדובר של עברנו התרבותי הקדום איננו רק בגדר חריגה ואַין. לשונו הבוראת הומרה בידי לשון הקודש והשירה לדיבור שהתווה בעולם כיוון ופשר. "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע. יום ליום יביע אמר, ולילה ללילה יחוה דעת. אין אֹמר ואין דברים בלי נשמע קולם". מחבר תהילים (יט, 2–4) חש היטב בדיבור האלוהי הרוחש בדברים – ברקיע השמיים, ביום ובלילה. קולה של ההוויה היה עבורו לא רק עובדה קיומית, כי אם תנאי הכרחי לדיבורו של האדם. נוכל אך לדמיין את עידן השירה ההוא – כיצד סיפרה ההוויה את מהותם של הדברים בתווי פניהם ובהופעתם, וכיצד כאם העניקה לאדם את לשונה כדי שיהדהד את דבריה הלאה – בשירה. אך כיצד זה ניכנס עתה לתחום האלוהי הגדוש והאילם – תחומו של האל שהרקיע מעלה מעלה בדעתו, מדעת האדם והעולם אל האין־סוף שמעל להתבחנות האנושית? כיצד ניכנס באותם חדרי מוח עליונים ונתמלל את לשונו אל הדיבור האנושי?
סואן השקט. סואנת ותהומה ההוויה מרוב מלאות. הכורה אוזנו לדממה שבחלל העולם ימצא בראשית אך חושך ובלימה. והלוא דיבור ההוויה שנגדש בלא פורקן הצטבר לכדי זמזום עז – חומר לשוני דחוס ורב, שעתה עלינו להתיר ולהצרין. הטה, גופך, אדם, אל המציאות בלומת־הפה וחוש בה. נפשך היא פיה הסתום של הוויה, ואך דרכה זורם הקול אל המילים. וכיצד? בראשית, עובר שאון ההוויה ומתבחן בצינורות הגוף. דרך איברינו – הצינורות הריתמיים – הופך קול האלוהות הכביר למקצב. ואומנם, אוזנינו שקהו יתקשו ללוש בתחילה את הרעש; רק לאחר זמן מה, ככוכבים המתגלים בשחור השמיים, תתגלה מתוך שאון הלשון המנגינה. התנועה השירית הקשובה להוויה עתידה לחזות מחדש בהולדת המוזיקה – בלשונה הראשונה של ההוויה, המתעברת בגוף הטבע והאדם. דפוסים חדשים המפציעים מתוך הגודש יעלו כמילים הראשונות מפי עולל; נחשולים של לחשי שמיים ישמעו לנו לפתע כרחשי אלוהות המתגוששת בקרבינו.
ובכן, ההתפרטות הראשונה מן השפה האין־סופית לשפת האדם עוברת במוזיקה, אך בזאת לא מסתכם מהלך התמלול, ולאחר ההתבחנות הראשונה עובר המקצב הצרנה נוספת. את זרמי המוזיקה שנהרתה דרך גופנו אנו מעבירים בצינורותיה הדקים של ההכרה; דרכם מתפרטת הלשון המאגית של הצליל, ולובשת פנים ודמות. בעוברה בצינורות ההכרה האנושית הופכת המוזיקה למשמעות – מתוך דפוסי הטבע הראשוניים של המקצב אנו קוראים אף שכבה נוספת של לשון העולם. כאותן מולקולות המתרגמות את מסרי החומר הגנטי – לעשותו דמות וצורה – כך גם אנו: מעתיקי הלשון של גוף העולם, קוראי המידע של חומר ההוויה הלשוני. אנו – שזמן כה רב הדרנו נפשנו מהכרת העולם וקריאתו – כמה הוויות ופרצופים הותרנו בתהום הנשייה? כמה בשורות ומהויות הותרנו מסוגרות בלא לקרוא את מסרי רוחן אל ממשות? עתה, מה שהמה בדמנו אילם, מה שנדד בנו קמאי וחסר־נחת, מתפרק אל דברי־הימים; מה שנשמנו אך בקושי באוויר הכבד מתמלל אל צלילות ההכרה. מפניה השחורות של ההוויה בלומת־הפה עוד יתפרץ שוב היקום הלשוני. כוכב ראשון מנץ שוב ממעמקי תהום השמיים, ואורו אומר שם־ילד ושירה.
.
רות פוירשטיין (1994) משוררת, אמנית רב־תחומית ותלמידת תואר שני לספרות באוניברסיטת תל אביב. ספר ביכוריה "ספר שכחה וגאולה" (2024) ראה אור בהוצאת "ספרי בלימה". ספרה השני "עיר אין־גולה" עתיד לראות אור בשנת 2025. הציגה מרישומיה בתערוכת יחיד בסדנאות האמנים ירושלים, ובחממת האמנים של יריד צבע טרי 2025. בימים אלו עסוקה בין היתר במלאכת התרגום של "ספר השעות" לריינר מריה רילקה. יצירות פרי עטה ראו אור בגיליונות המוסך.
» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: שי פורסטנברג על הספרות העברית הדיאספורית
.
כתבות הגיליון לחצו כאן
