מודל 2025 | האיש הזה הוא הלב שלך | המוסך: סיפור קצר מאת תמי שם־טוב

האיש הזה הוא הלב שלך

תמי שם־טוב

מתוך הספר הילדים שומרים עלינו

חמש דקות עם כל תלמיד, זה כל מה שהוא היה צריך. היו שלושים בכיתה ח'3. הוא נפגש איתם, אחד־אחד, לפי האל"ף־בי"ת. אחרי עשרים תלמידים נכנסתי לחדר. הוא הושיט לי יד. היא היתה לחה, נמעכה כמו מרגרינה רכה בתוך הלחיצה. התיישבנו אחד מול השני, הוא שאל כמה שאלות, עניתי בקצרה. לפני סיום ביקש שאגדיר את עצמי במשפט אחד. אמרתי לו, "אין לי לב." למחרת המורה ביקשה שאחזור לחדר של הפסיכולוג. עשרים ותשעה תלמידים עם לב לא עניינו אותו יותר.

"נבחרת," הוא אמר. אפשר לחשוב שזכיתי בתפקיד ראשי בהצגה.

"לא נראה לי," אמרתי.

הוא חייך, חיוך של גמל. קפה וסיגריות צבעו כל שן בגוון אחר של צהוב. אם באותו רגע היה שואל מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, הייתי עונה, שיננית. הייתי מעדיפה שלא יבין את הבדיחה. לבדי הייתי צוחקת ממנה בתוכי.

"למה לא, בעצם?" הוא שאל, קולו התפזר לאט בתוך החדר הקר. "לך יש אפשרות לדבר עם פסיכולוג, ולי יש אפשרות לגמור את עבודת הדוקטורט."

אמרתי שאין לי צורך בפסיכולוג.

"כל אחד יכול ליהנות מהאפשרות לפרוק את הלב," הוא אמר.

"יש לי חברות אם אני רוצה לדבר," הסברתי, ועל מה שלא אדבר איתן, בוודאי שלא אדבר עם זר.

הוא אמר, "אני מבין." שערות קשות ועקומות ירדו לו מהגבות, כמעט נכנסו אל תוך עיניו האפורות.

"אני בטוחה שמישהו אחר יוכל ליהנות מהשירות חינם שאתה מציע ומההזדמנות להיות חלק מעבודת דוקטורט." דיברתי מהר ונשמעתי לעצמי חכמה.

הוא דיבר לאט, "אני חושב שכדאי לך לתת לי הזדמנות."

כמה שנים טובות ורעות אחר כך, כשעומרי אמר לי בדיוק את אותו המשפט, חשבתי לרגע על החיוך של הגמל ונפלתי לתוך העיניים הענקיות של עומרי.

הפסיכולוג חזר ואמר, הפעם נחרץ יותר, "אני באמת חושב שכדאי לך לתת לי הזדמנות."

הוא ממש היה צריך אותי בשביל העבודה שלו. לא שאלתי על מה היא.

הוא אמר, "דווקא מפני שאני זר יש דברים שאת יכולה לספר לי ולא לחברות שלך."

"וזה למה?" שאלתי.

"כי אני אף פעם לא אהיה חלק מהחיים שלך."

לא ציפיתי לזה. חשבתי על החברה שלו, שלא מספרת לו דברים, כי הוא חלק מהחיים שלה. חשבתי עליה מנשקת את השיניים הצהובות שלו, קלידים ישנים של פסנתר.

"הדברים שתגידי לי אף פעם לא ישמשו נגדך, וגם לא יצוצו איתי בכל מיני אירועים חברתיים. את לא תיזכרי בהם בגללי, במקומות שלא תרצי, רק מפני שגם אני אהיה שם. פשוט מפני שלא אהיה שם. את ואני ניפגש רק כאן, בחדר הקטן הזה."

החדר היה בקצה המסדרון, חצי גרם מדרגות לפני המקלט. זמן קצר לפני כן עוד שימש את השרת. שמרו בו את המטאטאים והמגבים וחומרי הניקיון. כל אלה הועברו למחסן חדש, ובחדר נשאר ריח של סמרטוטים רטובים ושל אקונומיקה מבקבוק שאולי לא נסגר טוב, והתאדתה לתוך הקירות. בקצה הקיר, כמעט בתקרה, היו שני חלונות קטנים, צרים וגבוהים, סגורים בזכוכית מלוכלכת. בתוך החדר עמדו שני כיסאות של תלמידים, אחד מול השני. הצטערתי שלא מפריד ביניהם שולחן. במכנסי עבודה כחולים וחולצה משובצת הוא ישב מולי בפישוק רחב. אני הנחתי רגל על רגל.

מבטו פילס את דרכו אלי מתחת לשיחי הגבות. הוא שתק שתיקה פסיכולוגית מעיקה.

"בסדר," אמרתי, כמעט קשה להשגה. "נעשה ניסיון."

קיבלתי חיוך של גמל בתור תודה.

"על חשבון שעות הלימודים," הבהרתי את מה שנאמר כבר מראש, "לא על חשבון זמני הפנוי."

"בוודאי," הוא שוב חייך. אמרתי לעצמי, אם הייתי שיננית, הייתי מציעה לו לבוא לניקוי כל חצי שנה, להקפיד להשתמש בחוט, פעמיים ביום, ולצחצח ברכות, בתנועות סיבוביות, כדי לא לגרום לחניכיים לסגת. קבענו לשבוע הבא.

נפגשנו במשך חודשיים. סיפרתי לו על אחיותי, הגדולה והקטנה. סיפרתי לו על הורי. סיפרתי על ילדותי. אמרתי, "כשהייתי ילדה קטנה היה לי פחד מוות רציני." היתה תקופה שלא יכולתי לישון. בכל פעם שהתחלתי להירדם, חשבתי שכך מרגיש אדם גוסס, גולש אל תוך מותו, כמו שאני גולשת אל תוך שנתי. השארתי את עצמי ערה. המיטה שלי הפחידה אותי כמו קבר. אמרתי לו, "אמא שלי היא המזל שלי. אם היתה לי אמא אחרת, עד היום הייתי מפחדת לישון." היא אמרה שאין לי מה לדאוג, יעברו עוד הרבה מאוד שנים עד שהיא ואבא ימותו, ועוד הרבה יותר שנים עד שאני אמות. יש לך כל כך הרבה זמן, היא אמרה, ומאז אני ישנה בלי שום בעיה.

אמרתי לו, "אפילו כשסבתא שלי מתה ישנתי, והיא מתה לידי במיטה. ובכל זאת שנה התנהגתי כאילו שהיא לא."

"פשוט לא האמנת שהיא מתה?"

"האמנתי ועוד איך," הסברתי, "פשוט התנהגתי כאילו שהיא לא מתה."

"איך את מסבירה את זה?" שאל.

"לא הרגשתי כלום."

הוא חיכה להמשך.

"ועוד אהבתי אותה. זאת לא סבתא שלא הכרתי או שלא היה לי קשר איתה. אהבתי אותה באמת."

השתיקות שלו הכעיסו אותי.

"אמרתי לך, אני בן אדם רע."

"אמרת שאין לך לב."

"זה לא אותו דבר?"

סיפרתי לו גם על עומרי, את מה שידעתי עליו אז. הוא גר בשכונה שלי, מבוגר ממני בשנתיים. אמא שלו היתה המורה לפסנתר של אחותי הגדולה. אישה קטנה ונמרצת עם בדל מבטא, אין לדעת מאיפה. שנים הייתי מאוהבת בעומרי, אבל כמעט אף פעם לא דיברתי איתו. לפעמים היינו אומרים שלום. בתחילת שנת הלימודים הקודמת, כשעליתי לחטיבת הביניים, פגשתי אותו בחצר בית הספר. הוא ניגש אלי, הלב שלי דפק.

"שמעתי שסבתא שלך מתה," הוא אמר. בדיוק יצאתי משיעור ראשון במתמטיקה. אמרו שיחלקו אותנו להקבצות. אמרו שהמבחן יקבע. לא הלך לי טוב במבחן, היה לי ברור שלא אצליח להיות בהקבצה א'. ירדתי לחצר מודאגת. מה יהיה אם לא אהיה בהקבצה א'?

"שמעתי שסבתא שלך מתה," אמר עומרי ונשף את עשן הסיגריה לתוך הפנים שלי. הוא עישן סיגריות מכיתה ג'. הטריקו הכתומה שלו הדיפה את ריח הזיעה שיש בבתי ספר מכיתה ו' ועד בכלל.

"היא לא," אמרתי. הקול שלי המשיך להדהד לי באוזן, צפצוף של אפרוח.

עומרי הרים גבה מעל עין ענקית. "אמא שלי אמרה שהיא מתה."

"היא טעתה," אמרתי.

"היא לא טועה בדברים כאלה," הוא חייך וגירד את הקרקפת. דרך שרוול כתום ראיתי שערות דקות יוצאות מבית שחי.

"סבתא שלי לא מתה," התעקשתי.

גלית, שלמדה איתי בכיתה, וצבעה את שערה החלק בשחור־כחול, והסתובבה עם עומרי והחברים שלו, התקרבה וחיבקה אותו מאחור. היא היתה גבעולית, והיו לה עיניים ירוקות קטנות, אף גדול ושפתיים דקות שתמיד צבעה באדום כהה, כמעט שחור. הוא נישק לה את היד, הכניס אל פיו שן משורת שיני המתכת שהיו נעוצות בצמיד העור שלה. עשיתי צעד אחד אחורה.

הוא נראה מבולבל. "אז איפה היא, סבתא שלך?"

"היא חזרה לגור בדרום אפריקה."

"איפה?" שאלה גלית. היה לה קול עמוק ונמוך.

"בדרום אפריקה," חזרתי.

"בניגוד לצפון אפריקה," היא גיחכה.

"דרום אפריקה זה שם של מדינה," התגאיתי. אין לה מוח, לגלית, אמרתי בלבי. דמיינתי את המילים דרום ואפריקה מסתובבות לבדן בתוך ראשה. להקבצה א', התנחמתי, גם היא לא תגיע.

"אה," היא עיקמה לצד אחד את שפתיה הדקות, "מוזר שזה מה שהאנשים שם בחרו בתור שם לארץ שלהם."

"רוצה?" שאל עומרי וקירב אל פי את מה שנשאר מהסיגריה. יפה כמו שחקן קולנוע.

גלית הסתכלה עלי בעין עקומה. היא צחקה, מעצם הרעיון כנראה, והניחה את ראשה השחור על כתפו. הוא לא חיכה לתשובה. את הסיגריה שהחזיק בין הבוהן לאצבע הוא קירב אליה. היא שאפה עמוק, דרך אודם כהה. הם התחילו להתרחק, ידה עדיין מחבקת אותו, ציפורניים קצרות, צבועות בשחור, תופפו על כתפו, נופפו לי לשלום בקצב של מנגינה שמחה. אחרי רגע הוא לחש לה משהו באוזן, והם נעצרו. היא נשארה לעמוד עם הגב אלי, והוא חזר.

"אם היא היתה מתה," אמר ברצינות, "הייתי אומר לך שאני מצטער." ואז הוסיף, מגחך, "מה שקוראים, משתתף בצערך."

"אבל היא לא," אמרתי.

"בסדר," הוא ענה, חסר סבלנות, "אבל אם." הוא זרק את הסיגריה על הרצפה, עדיין בוערת, וחזר לגלית, שחיכתה לו באותו מקום. הם התנשקו נשיקה צרפתית, רטובה וארוכה, באמצע החצר.

אמרתי לגמל, "נשבר לי הלב מהנשיקה הזאת, וכשסבתא שלי מתה הוא לא נשבר. על מה זה מעיד?"

"על מה זה מעיד?" הוא שאל.

עכשיו אני שתקתי. הסתכלתי על הזיפים שלו, הגבות, התלתלים, העור והמבט. כולם אפורים.

בקול שקט ובקצב שלו, האיטי, הוא אמר, "יושב לו איש בחושך מוחלט." דמיינתי אותו יושב בפישוק רחב, באמצע החדרון, על כיסא של תלמידים בחולצה משובצת ומכנסי עבודה כחולים. גבות סבוכות מצלות על עיניו. מבטו האפור נעוץ בחשיכה. קצב דיבורו התגבר כשהמשיך, "פתאום בא מישהו, ובבת אחת פותח את כל התריסים בחדר. אור גדול נכנס לאיש לתוך העיניים, ומכאיב לו נורא. יש אנשים שיכולים להתמודד עם אור שכזה, שנופל עליהם ככה בבת אחת, אבל האיש הזה לא יכול. אין לו ברירה אלא לכסות בשתי הידיים את העיניים, אחרת יתעוור." הוא חזר לקצב איטי, "אחת־אחת הוא פותח את האצבעות, ובהדרגה הוא מכניס את כל האור פנימה. את מבינה? האיש הזה הוא הלב שלך."

הרגשתי את התקרה עפה, אוויר טרי פינה את האקונומיקה מהחדר. אם אמא של עומרי היתה מלמדת גם אותי לנגן, הייתי מתנפלת על הקלידים הצהובים בפיו של הפסיכולוג. הייתי מנגנת עליהם שיר אהבה בשבילו. הבטחתי לעצמי שלעולם לא אכנה אותו גמל, אבל חזרתי לשנוא אותו כשחזר לדבר על ההורים ועל מרד הנעורים. הוא אמר, "מי שלא מורד בהורים בגיל ההתבגרות, לא מתבגר."

אמרתי לו, "מצאתי דרך עוקפת. בשום אופן לא אהיה כפוית טובה. לעולם לא אעליב אותם. שאחרים יתמרדו." עומרי התמרד. המרד עלה להורים שלו ביוקר, וגם לו. הרבה אחרי שגיל ההתבגרות שלו נגמר כולם שילמו את המחיר, גם אני.

פעם, אחרי שחזר מגמילה, ישבנו עומרי ואני בכניסה לבית הוריו, בחדר המדרגות. הוא שאף מהסיגריה שלו לאט ועמוק, ועיניו הגדולות היו רגועות. אחותו יצאה החוצה. היא הביאה לנו שתייה קרה, נישקה אותו על הראש ונכנסה פנימה. צלילי פסנתר לא נשמעו מעבר לדלת כמו פעם.

אמרתי לו, "מזל שאני לא אמא שלך."

הוא חייך חיוך לבן, ואמר את המשפט הכי יפה שמישהו אמר לי אי־פעם, "אם את היית אמא שלי, כל זה לא היה קורה לי."

הפסיכולוג התעקש על מרד. אמרתי, "זה לא אני. תמצא לך מישהו אחר לדוקטורט. מישהו שעושה את מה שכתוב בספר שלך." הקול שלי רעד, הייתי קרובה לבכי, אבל נשמעתי לעצמי שנונה.

הוא אמר, "יש לזה מחיר כבד. חבל, את תשלמי על זה ביוקר."

אמרתי, "לי זה משתלם."

הוא אמר, "אי־אפשר להישאר ילדה טובה של אמא ואבא."

אמרתי, "לא אבוא לדבר איתך יותר."

ענן כבד כיסה את השמים וכיבה את מעט האור שנכנס לחדר מהחלונות הצרים. קמתי מהכיסא, הוא נשאר לשבת. בדלת, רגע לפני שיצאתי ממנה בפעם האחרונה, כועסת, הוא שאל בחיוך מתפייס, שיניו נפרשו מול עיני כמו מניפה, "מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?"

שאלה ששואלים ילדים קטנים. טייס, הם עונים, כבאי, רופא. אחר כך, כשהם גדלים, בלאו הכי רובם עובדים במחשבים. "אין לי מושג," עניתי, וחייכתי אליו חיוך של ארנבת עם פלאטה. עם הגב אליו אמרתי שלום, ואת הדלת אחרי לא סגרתי עד הסוף. רציתי שייכנס קצת אור מהמסדרון, שלא יישאר לבד בחושך.

תמי שם־טוב, הילדים שומרים עלינו, אחוזת בית ספרים, 2025