קצה המדף
גיא מעייני
.
חולפים ככל שהיו, היו רגעים שהעולם נפקח בהם לאפשרויות נוספות. אני זוכר את אח שלי רץ אחרי תרנגולת בחצר, ובעקבותיה נעלם מבעד לקיר הבטון. הוא שב בדמות חתול, עדיין רודף, התרנגולת קפצה בין השיחים והוא אחריה. אני זוכר שבימי הגסיסה האחרונים של סבא הוא הפך לכתם על כורסת העור שאהב, הוא שקע לתוכה ונעלם. היו גם היפקחויות קטנות יותר, חיות שהביטו בי, מנורת רחוב שהבהבה מעולם המתים, עץ שעלה מתוכו קול נגינת חצוצרה. לבסוף כולם נטמנו מחדש בחיים, הרכיבו על עצמם את האחריות של העקביות, מצאו פשר שיוכלו להסתתר בו. אח שלי חזר מתנשף מבעד לקיר הבטון, החתול היה של השכנים. סבא שלי חזר מהשירותים עייף ומזיע, הוא נותר חי עוד כמה שבועות. מבעד לעץ יצאה נערה והיא אוחזת חצוצרה גדולה ממידותיה.
הכול מצא פשר, מלבד פסיעותיו של צב חרסינה קטן שקיבלתי במתנה לפני שנתיים, שהולך בצעדיו האיטיים לאורך המדף. את תנועתו אין להסביר, אין הצדקה אחת שאפשר לתת לה. אני גר לבד, הבית שלי ריק והפרטים בו מועטים. המדף אינו קרוב אל החלון, כך שאין חתולים חולפים שעלולים להיכנס אל הבית ולהשתעשע בו בין כפותיהם. אני מקפיד לנעול, יש לי מנעול ברזל נוסף שאוטם את החלון היחיד. הצב מתקדם וטביעות הרגל הקטנות שאפשר לזהות באבק המצטבר על המדף, נמחקות אחרי זמן מה. אני כותב כי הוא מתקרב לקצה המדף. בימים הקרובים מסלולו ייגמר.
הצב עצמו מחייך בשלווה, הוא מצופה בחומר שהופך אותו למבריק, העיניים שלו שחורות ומביטות כל אחת בכיוון אחר. השריון שלו עשוי ריבועים חומים וביניהם נמשכו בעדינות, במכחול, פסים צהובים. יש לו אף שעשוי גם הוא משתי נקודות שחורות, וחור קטן בתחתית הבטן. אני לא מזיז אותו ממסלולו, אני מביט בעיניו בזהירות ואפשר לתאר שהכוונות שלו טובות, שהוא צב חכם ועדין.
רציתי לצלם אותו במצלמת וידאו קטנה, אבל הצילום רק יאלץ את הדברים אל תוך ההיגיון. היגיון שיכריח אדם נוסף, זר, שנכנס אל הבית שלי ומניע את הצב סנטימטרים בודדים. לא רציתי את האלימות הזאת, לא רציתי לכפות אותה על חיי מתוקף ההתעקשות לדעת. בדיוק כמו תנועת הצמחים בחשכה, גם הקסם דורש שלא להיראות. אני ממשיך בצעדי הרגילים, אני קונה אוכל בסופרמרקט ונוסע במכונית לאוניברסיטה ובחזרה. הצב, יוצא דופן ככל שיהיה, אינו גורע משגרת היום שלי דבר. הוא מתקדם בכפותיו העדינות, המבריקות, אל עבר הקצה, אבל ימי נותרו מלאי אחריות שאני עדיין נכון למלא.
היום הוא כבר כמעט על סף התהום, רגליו מונחות בקצה שידת העץ המשויף ומבטו עוד מביט בתמימות מעלה, עין אחת מופנית אל הקיר והשנייה אל ספריית ברזל קטנה. הוא מחייך את חיוכו העקשן, הוא נותר בעיניו הפקוחות על סף הנפילה. תהום חייו עשויה מרצפות וביניהן לכלוך שחור נטול שם, כזה העשוי מלכלוכי העולם כולו, במרוכז. הזמן אינו נע עבור הצב הקטן, רק הוא נע, בתנועה שאינה תנועה. אני לא חרד לגורלו, אני לא כואב את התנפצותו הקרובה, איבדתי אבדות גדולות ממנו. אני יודע שנהוג לפחד מהמוות, אבל אני מפחד מהחיים שהיו בטרם הייתי. המתנתי אז בזמן הנוסף, ולא היו לי עיניים לראות, לא היו לי אוזניים לשמוע. אני מתגעגע להיסטוריה שלא הכרתי, זו שהסטתי ממסלולה בלידתי.
בדרך ללידה שלי אבי החליק במדרגות ושבר את עמוד השדרה כנגד רצפת הבטון. הוא מיהר להגיע לבית החולים כשאמי התקשרה לספר שירדו לה המים, ניסה לשים חולצה, וראשו הסתבך בה בדרכו אל הפתח. בחשכת הבד פספס את המדרגה הראשונה והתדרדר את אלו שאחריה. בכוח ידיו משך את ראשו מהחושך אל האור, אך לא הצליח לקום. הוא נותר בחיים, אך גבו המרוסק מנע ממנו להגיע אל חדר הלידה, ואמי ילדה אותי לבדה, בצעקות. הוא לא חזר ללכת, הוא יושב על כיסא גלגלים, ותנועותיו מגיעות מידיו, תנועות עגולות וחלקות. המחשבה על אבי ההולך שאינו נזקק לדבר מחרידה בקרבתה, באשליית קרבתה. נדמה שהווייתו ההולכת קרובה לחיי, אך קיומה זהה לזה של הדינוזאורים ולמפגש החלקיקים שהוליד את הארץ. תמונות אבי ההולך הן שחר הקיום, הן עולם מדומיין עשוי שמועה, הן מקור האגדות והמיתוסים.
לצב אין מדרגות, אין לו אפשרות אחת נוספת מלבד הנפילה. אני משתדל שלא להביט בפניו, אך הימים מתהדקים סביבו ואני מגלה שאני ממעיט ביציאות מהבית, ממהר את דרכי חזרה אליו, מצמצם את המוצרים שאני בוחר לקנות בסופרמרקט כדי לעמוד בתור הקצר. אני לא מביט בו אבל אני נוכח, מסתובב סביבו בעיגולים רכים. הפלא, כך מתברר, כוחו דל. הפצע שנפער בהיגיון מקדם צב חרסינה אל קצה המדף אך אינו בורא דבר, אינו ממציא יופי, אינו מבטיח אף הבטחה. היום או מחר ייפול הצב, יתנפץ על הרצפה, יגלה לי מעט מאוד על מה שלא נמצא כאן ועל מה שמעבר לדממה.
התאונה או הלידה, אחד מהם הפך את אבא שלי לאדם רגוע ושקט. אח שלי מספר על אבא שלא הכרתי, כזה שכעס כשחזר הביתה, שנעלב בקלות, שאיים לנטוש אותו ברחוב אם הרעיש בנסיעה במכונית. לאדם הזה אין דבר במשותף עם האיש שהסיע אותי על ברכיו כדי שנקטוף תפוזים לאמא, שהקריא לי ספרים שלמים על יד המיטה כשפחדתי להירדם. הייתי בעצמי הפלא, אך נטמנתי בגוף ילד והפכתי מבוגר. חיי מלאים בתשלומי ארנונה ועליות מחירים, יש טפסים שעליי להגיש, ואבק שצריך לנקות.
לבסוף הוא אכן נופל, אני מקפל בגדים בחדר האחר ושומע את קול ההתנפצות. אני מוצא את שאריות גופו על הרצפה. חתיכה אחת מגלה לי את עיניו, הן ממשיכות להביט יציבות, עדינות, אל קצה הדממה. במותו, אני יודע, הביא על עצמו את מותי, ובעולמו הקטן הושלכתי אל ההדף השחור שנמשך עד קצה הזמן. בהתנפצות גופו הזעיר הגיעו סוף המלחמות, המטאור שפגע ביבשת אוסטרליה וזה שאחריו שהביא את קץ האנושות, את צורות החיים שאחריה, את הצמחים הראשונים שצמחו מגוף חי. הוא פקח בפניי את החלל הנוסף, ואני יכול לוותר על גוף האדם המיותר ולעצום עיניים, להישלח אל החשכה של הפלא. אני נשכב על הספה ומתנמנם בתוך מותו של הצב, אבי הולך אליי בצעדים רכים, מעבר לזמן.
.
גיא מעייני הוא עורך ספרותי וסטודנט בתוכנית הרב־תחומית למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. ספרו הראשון עתיד להתפרסם בהוצאת תשע נשמות. מתגורר עם בן זוגו בתל אביב.
.
>> במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: סיפור קצר מאת נדיה אייזנר
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
