שנות ה-20, פריז. מהגרים מכל קצות העולם מציפים את השכונות מונמארטר ומונפרנאס, נמשכים לתסיסה האינטלקטואלית והאומנותית של הגלריות, התיאטראות, העיתונים והמגזינים; לעיר של אורות, פילוסופים, אופנות מתחלפות, בשנים שבין מלחמת עולם אחת למלחמה נוספת המאיימת באופק.
ברחוב פובור־סן־אונורה ברובע השמיני בעיר נפתח סטודיו לצילום שנעשה עד מהרה אחד המרכזים התרבותיים החשובים בה. בסטודיו ניצבים אל מול עדשת המצלמה רקדני בלט, מעצבי אופנה, שחקניות, סופרים ומוזיקאים; ג'יימס ג'ויס, אדית פיאף, מארק שאגאל, פבלו פיקאסו וקוקו שאנל הם רק קמצוץ מאבק הכוכבים שאופף את המקום.
מאחורי המצלמה עומד בוריס ליפניצקי, צלם צעיר בשנות השלושים לחייו. פעם קראו לו חיים (אפים), ילד יהודי שנולד ב-1887 וגדל על גדות נהר אוסטר, כיום בגבולות אוקראינה.
לחיים היו שתי אהבות גדולות: מוזיקה וצילום. בילדותו אחז בגאווה במצלמת-קופסה וניסה לתעד את סביבתו, אך הוריו ייעדו לו עתיד מוזיקלי — הוא ניגן בכינור ואף ניסה את מזלו בהלחנה. בעקבות הפוגרומים שטלטלו את יהודי האימפריה הרוסית, החליטה המשפחה לעזוב, והגיעה לבסוף לפריז. שם שינה חיים את שמו לבוריס והקים סטודיו מצליח, אימפריית צילום משפחתית שהוא העומד בראשה.
למרות כל שנותיו בצרפת, ליפניצקי מעולם לא דיבר צרפתית של ממש ולא הצליח להיפטר מהמבטא הרוסי הכבד. אולם השפה הרוסית סייעה לו להשתלב בקהילת הגולים הגדולה שפרחה אז בפריז, להתחבר לאמני להקת "הבלטים הרוסיים" וליצור קשרים עם גדולי המלחינים והציירים של התקופה: איגור סטרווינסקי, סרגיי פרוקופייב, וסילי קנדינסקי ומרק שאגאל, שהיו בין לקוחותיו הבולטים.
עולם המוזיקה נותר תמיד אהבתו העמוקה, ולאורך הקריירה שלו הוא פגש וצילם שלל מוזיקאים שהעריץ, בהם ארתור הונגר, אוליבייה מסייאן, פרנסיס פולנק, מוריס ראוול, ז'רמן טאייפר ואחרים.
כמה מן המלחינים ביקשו להודות לו עבור צילומיו והעניקו לו יצירות קצרות מפרי עטם — לעיתים כהכרת תודה ולעיתים, במקרה שהיו מרוששים במיוחד, כתחליף לתשלום. כך, הגיע לספרייה הלאומית אוסף נדיר של יצירות שנכתבו במיוחד בעבור ליפניצקי, מיניאטורות [יצירות מוזיקליות קצרצרות, שאורכן דקות ספורות], עם הקדשות אישיות לצלם. רבות מן היצירות האישיות הללו נכתבו לכינור — אולי כדי שליפניצקי, הכנר החובב, יוכל לנגן אותן בעצמו. רובן נשארו בין חפציו, תווים על גבי דפי מוזיקה, שלא נוגנו מעולם.
בין המלחינים שהעניקו לו יצירות ישנם שמות מוכרים כמו ארתור הונגר השוויצרי, חבר "קבוצת השישה" (Les Six"); אלבר רוסל, מהקולות הייחודיים במוזיקה הצרפתית בין המלחמות שסירב להשתייך לאחד המחנות המוזיקליים שהוקמו באותן שנים בפריז, ובוהוסלב מרטינו, מלחין פורה ביותר שחיבר מאות רבות של יצירות והגיע בשנות העשרים מצ'כוסלובקיה לפריז במיוחד כדי ללמוד אצל רוסל.
לצד אלה מופיעים שמות כמעט עלומים לחלוטין בישראל: קלייר דלבו, מלחינה וכנרת צרפתייה שהייתה אשתו הראשונה של מסייאן; אדמונד פנדלטון — מלחין אמריקאי, נגן העוגב של הכנסייה האמריקאית בפריז; וג'ורג' דנדלו — מלחין ומורה שהיה גם אתלט מוכשר, למד גם הוא אצל רוסל; ו-ויטוריו רייטי — מלחין איטלקי־אמריקאי, יליד מצרים, שהגיע לפריז ב־1925 במטרה לכתוב מוזיקה ל"בלטים הרוסיים".
אחד מפריטי הארכיון המפתיעים ביותר הוא נעימה מאת הסופר והמשורר האירי ג'יימס ג'ויס, שכתב בין היתר את יצירה המופת "יוליסס". זו ככל הנראה המנגינה היחידה שג'ויס הלחין אי פעם – ברכת פרידה ("Bid Adieu"). אדמונד פנדלטון עיבד אותה והקדיש את העיבוד כמתנה לליפניצקי.
לקראת סוף שנות ה-30, עם החרפת האיום הנאצי, הבין ליפניצקי כי לא יוכל עוד להישאר בפריז. הוא חיפש מקום בטוח לארכיון התצלומים האדיר שלו, ולבסוף מצא מסתור במרתפי תיאטרון האתנה בפריז, שם נותרו החומרים שמורים בארגזים במשך כל תקופת הכיבוש הנאצי. בספטמבר 1940 נסגר הסטודיו, וליפניצקי ניסה למצוא את דרכו החוצה מאירופה. לאחר מאמצים הצליח לעלות על ספינה שיצאה מצרפת, אך מסעו לארצות הברית התארך: הוא נעצר בקובה לצורך קבלת ויזה ונשאר במשך שנתיים בטרינידד. רק ב־1943 הגיע לניו יורק, שם ניסה למצוא מחדש את מקומו המקצועי.
מודעה קצרה שפרסם בניו יורק טיימס – "ליפניצקי מפריז, זה עתה הגיע לניו יורק" – הביאה לכך שמרק שאגאל, מכרו מפריז, קיבל את פניו, והשניים חידשו את הקשר שהתבסס על שפה משותפת, תחושת זרות וחוויית הגלות שחוו שניהם.
בשנת 1945 שב ליפניצקי לפריז המשוחררת, וביקש לפתוח מחדש את הסטודיו. במשך עשרים השנים הבאות הוא המשיך לצלם ולנהל את הסטודיו עד שהחליט לסגור אותו ב־1965, בהיותו בן 78. ליפניצקי נפטר בפריז בשנת 1971, כשהוא מותיר אחריו אוסף עצום של למעלה ממיליון נגטיבים ו-600,000 הדפסים, הנשמרים עד היום בסוכנות הצילום הצרפתית רוז’ר־ויולט.
הוא כמעט ונשכח, אף שתצלומיו מופיעים עדיין בספרי אופנה רבים ומשמרים עדות חיה לחיי התרבות של התקופה שבין שתי המלחמות ולשנות ה־50 וה־60. כעת מתאפשר גם להקשיב לצלילים שקיבל במתנה ונותרו אחריו — עדות נוספת לכור ההיתוך התרבותי והמוזיקלי שפעם בעיר האורות.
ארכיון ליפניצקי הגיע לספרייה בשנת 1972, לאחר שנמסר על-ידי אחיו של בוריס ליפניצקי, כפי שעולה ממכתב תודה רשמי של מחלקת המוזיקה של הספרייה. במשך שנים נותר הארכיון כמעט ללא תשומת לב מיוחדת, עד שב־2022 פנה מכון בוהוסלב מרטינו [על-שם המלחין הצ'כי הידוע שהקדיש כאמור יצירה לליפניצקי] וביקש עותק מיצירה מוזיקלית בכתב־יד מפרי עטו של המלחין ששמורה בארכיון הספרייה. התגלית הובילה לחשיפת היצירה ולביצוע בכורה עולמית באותה שנה בפראג, ושנה לאחר מכן בוויגמור הול בלונדון. הפנייה הזו הייתה למעשה הרגע שבו הובהרה חשיבותו של הארכיון והצורך להנגיש אותו לציבור הרחב.
בקונצרט לכבודו של ליפניצקי, יבוצעו לצד המיניאטורות שנכתבו במיוחד עבורו וטרם בוצעו מעולם, גם יצירות מרכזיות שנכתבו על ידי מלחינים שעברו בסטודיו של ליפניצקי, והן מאפשרות לנו להציץ אל קפסולת הזמן הזו בפריז, על המגוון המוזיקלי שהתקיים בתוכה: יצירות של מלחינים צרפתיים כמו הסונטינה לחליל, קלרנית ופסנתר מאת פלורן שמיט, פרנסיס פולנק, חברו של הונגר ל"קבוצת השישה", עם הסונטה האהובה שלו לחליל ופסנתר – שלושה פרקים קצרים עם החותמת המתוקה-מרירה שמאפיינים את כתיבתו. בנוסף למיניאטורה שתרם לקונצרט, תבוצע גם השלישייה של אלבר רוסל, שנכתבה במקור לחליל, ויולה וצ'לו. בנוסף, ינוגנו יצירות של מלחינים-מהגרים שפעלו בבירה הצרפתית: מנואל דה פאייה הספרדי שפנה למקורות עממיים ממולדתו השכנה עם היצירה "סוויטה ספרדית עממית"; ואיגור סטרווינסקי, שלקח סיפור עם רוסי ויצר ממנו את "מעשה בחייל", יצירה שבה הוא משלב פרודיות עוקצניות על ריקודים ישנים כמו הוולס וחדשים כמו הטנגו. היצירה נכתבה במקור להרכב של שמונה כלים, שחקנים ורקדנית – ובקונצרט נשמע את הגרסה הקאמרית בעיבודו של המלחין עצמו.
הקונצרט "האיש שצילם את כולם – בוריס ליפניצקי ופריז של שנות ה-20", הוא חלק מסדרה של חמישה קונצרטים, בתמיכת סוזי וברוס קובנר, שיתוף פעולה של "הפרויקט הקאמרי הישראלי" עם הספרייה הלאומית. בכל קונצרט יוענקו חיים חדשים ליצירות, לדמויות ולסיפורים הצפונים בארכיוני הספרייה הלאומית. בתוכנית יתגלו פנינים מוזיקליות – אשר נחבאות בשקט הארכיונים והן טמונות באוסף עשיר שאיש אינו מכיר את כל אוצרותיו – תווים שנכתבו ביצירתיות, באהבה, בכישרון ובעמל ועתה הם מושמעים ונגלים. הקונצרטים הבאים:
צלילים ופרחים, יום ג', י' בטבת, 30 בדצמבר 2025; רכבות שונות, יום ג', ט"ז בשבט, 3 בפברואר 2026; "כי הנה כחומר ביד היוצר", יום ג', ל"ג בעומר, 5 במאי 2026; הונגריה של היידו, יום ג', י"ז בסיוון, 2 ביוני 2026.
