תצלום אחד, ללא מלים

הסיפור מאחורי תמונה אחת, תצלום שחור לבן, מודבק על גבי פיסת קרטון מצהיב.

תצלום שחור לבן, מודבק על גבי פיסת קרטון מצהיב

האם נתלש מאלבום משפחתי ישן? השוליים המסולסלים נחתכו בחנות הצילום, כפי שהיה נהוג באותם ימים בעבר, כשגם לתצלום קטן, ממש כמו זה, ניתנה תשומת לב מרובה. אך בניגוד לתצלומי משפחה המתעדים רגעים של אושר, פניהם של המצולמים כאן אינם נראים: ראשיהם שחוחים, מבטיהם מרוכזים במטאטאי הזרדים שהם אוחזים בידיהם. מה מעשיהם? ומיהם, בעצם? מנקי רחובות? סתם יהודים יראי-שמיים (והרי כולם חובשים כובעים לראשם!) המנקים במרץ לקראת חג הפסח? הסרט, הסרט הלבן הכרוך סביב זרועם הימנית מעורר חשד: מה מצויר עליו? האם זהו מגן דוד?

 

השואה מגיעה לריישא שבגליציה

בניגוד לאימרה הידועה, לא כל תמונה שווה אלף מילים. יש מאורעות שגם אלף תמונות ואלף-אלפי מילים לא יוכלו להביע את הזוועה והאימה שמאחוריהם, ואפילו ממה שמסתירות שתי המלים הבודדות שנכתבו ביד נחפזת, בגב אותו תצלום: Ghetto Rzeszów. הגטו בעיר ריישא.

העיניים שבות ומביטות בתצלום, שכעת תוכנו ברור יותר: אלו, אם-כן, יהודים ברישא (ז'שוב), בימים הראשונים לכיבוש הגרמני של העיר הגדולה במרכז גליציה. "ביומיים הראשונים לא פגעו הגרמנים באדם", סיפר אחד הניצולים מן השואה שהתחוללה בעיר, "וביום השלישי גייסו את היהודים לניקוי הרחובות…" זהו, אפוא, אחד מימי ספטמבר 1939, שבו יחסם של הכובשים הגרמנים לאוכלוסייה היהודית המקומית לא נראה כה מאיים: התעללויות, צווים והגבלות, אך שום דבר החורג מעבר למנת ההתעמרות שהיהודים הורגלו לה בעת מלחמות ופרעות.

האם צילום עבודות הכפייה היה גם הוא חלק מן ההשפלה הקולקטיבית, מרמיסת כבוד האדם? או שמא מדובר בצילום תמים? מיהו, בעצם הצלם? קצין גרמני שביקש להנציח את רגעי ההנאה שהסבה לו הזוועה, או אולי עובר אורח מקרי שאחז בידו מצלמה? ייתכן שאותם יהודים צולמו בכלל בסתר, מבעד לחלון. הזווית הגבוהה שממנה צולמו הדמויות, עשויה לתמוך באפשרות כזאת. אפשר להעלות על הדעת היסטוריה פשוטה יחסית של הצילום: יתכן שמי שעשה אותו היה פולני שנחרד ממראה עיניו, וביקש לתעד את המאורע. הוא פיתח את התמונה בחנות הצילום המקומית, אצל מכרו הצלם, שהיה רגיל לבצע בעבורו עבודות מעין אלה, וכמו תמיד, חתך בעבורו את השוליים בקפדנות, כדי שיתאים התצלום ליתר התמונות שבאלבום. כשהגיש הצלם את התמונה לידידו בחנות, הוא התבדח מעט על חשבון היהודים – בבחינת "הנה הם סוף-סוף עובדים", או אולי אמר משהו בסגנון "נטאטא את היהודים כמו שהם מטאטאים את הלכלוך", ואולי הוא עשה זאת בדממה, בשפתיים חשוקות, כיאות לבן-אנוש החוזה בחפים מפשע שעד מהרה יובלו אל מותם האכזרי. מבטו ננעץ לרגע בתנועת המטאטאים שבידי אותם קרבנות, אשר קפאה בעין המצלמה. גופם, זה שברור לכל כי הוא נידון למוות, נראה דומם במקומו, בחוסר תנועה.

זוג הרגליים הנראה בשמאל התצלום

אלו, מן הסתם, רגליו של עובר-אורח פולני תמים שעבר במקום באקראי. זה בוודאי אינו חייל נאצי, המפקח על עבודות הכפייה, שהרי הוא אינו נועל מגפיים כמותם. ומה פשעו של הפולני התמים, שעבר ברחוב וראה את אשר מעוללים הגרמנים, או אפילו צילם זאת מבעד לחלון, הרי לא יכול היה לחזות את אשר יתרחש! והרי אפילו אחד מבניה היהודים של ריישא, המנהיג הציוני מאיר יערי, לא יכול היה ממקום שבתו בקיבוץ מרחביה להבין את גודל הזוועה: "…ואיך זה אפשרי שעיר כזאת", זעק יערי בדברו על ריישא לפני חבריו בישיבת הוועד הפועל של הקיבוץ הארצי, ב-1943, "שֶערים שלימות כאלו, תוכנסנה לקרונות-רכבת חתומים, תישרפנה במשרפות, תישמדנה בחשמל תוך שעות ספורות? המסוגל מוחנו לתפוס את הדבר הזה, התוכל נפשנו להכיל?"

כיצד הגיע אלינו הצילום?

יש לאסוף כל פיסת תיעוד. כל תצלום, כל מכתב, כל מסמך. כך חשבו סופרים, אנשי רוח, אנשים פשוטים, בכל רחבי אירופה, בעת השואה ומיד לאחריה. שאם לא כן, לא יוכלו הדורות הבאים להבין את אשר התרחש במשך זמן כה קצר. אחד מאותם אספנים חרוצים היה שמעון קאנץ, סופר יידיש שהצליח להימלט בימי השואה לשטח ברית המועצות, ורק בתום המלחמה שב לפולין החרבה. בשקדנות אין-קץ אסף כל פיסת מידע הרצח וההתעללות, תייק וערך בכרטיסיות. תצלום זה הוא אחד מאותם רסיסים שליקט, ואשר נשמר בארכיונו אשר הופקד בספרייה הלאומית. התצלום, כמו יתר הפריטים שצבר קאנץ בארכיונו, לא נתנו לו מנוח: הוא חיבר וערך יותר מחמישה-עשר ספרי זיכרון לקהילות שונות שנחרבו בשואה. כאשר עלה לישראל, בשנת 1957, הביא עמו את אתן עדויות דוממות, שבתוך העשייה הספרותית הענפה שהתמסר לה כאן, המשיכו להטריד את מנוחתו. מן הראוי הוא שגם אנו, המביטים בתצלום זה, נעצור לרגע ונהרהר בזוועה האילמת שהוא מסתיר בתוכו.

תגיות

גיל וייסבלאי

ד"ר גיל וייסבלאי הוא ארכיונאי וחוקר תולדות הספר העברי במאה העשרים.

לכתבות נוספות של גיל וייסבלאי >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו