פסל הערפל
ערן סגלסקו
.
טום־יאן הצעיר הלך כמדי בוקר אל שדות האורז בדרך היורדת בין גבעות הכפר. הוא האיץ בנוּיִי, התאו המזדקן של אביו, כשלפתע הבחין בחוט אוויר לבן נע בין הגבעות המוריקות. גל נוסף של ערפל, מקורו לא ידוע, החל להתגלגל על הפסגות, התפצל לזרועות ערפילים ארוכות והתמזג חזרה לגבעות תפוחות ואפורות, ואלו נמוגו לאיטן.
טום־יאן שמט את הרסן של נויי והביט מהופנט בזרמי האוויר המתעקלים ימינה ושמאלה, נישאים מעל לגבעה קטנה ואז יורדים ומכסים את ראשי העצים שלמרגלותיה. המרבד הלבן העמיק והתרחב, אופף לגמרי את העמק המוכר. במעמקי הצללים שהופיעו בין העננים המזדחלים דימה טום־יאן לראות קיסרים ולוחמים עתיקים. אוויר קר נשב לעברו וטום־יאן חש את רוחות האבות מרחפות סביב, מרוצות מכך שהוא עוזר למשפחתו בשדות. טיפות טל עמדו על ריסיו וטום־יאן מחה אותן כשהערפילים החלו להתפוגג. מודה על המחזה שהלהיב והקסים את ליבו, הוא האיץ שוב בתאו אל השדות.
.
מדי בוקר מאז אותו יום התגלה לטום־יאן הערפל המסתורי בדרכו הקבועה אל השדות. מערבולותיו קצפו וגעשו בקרבו בעוצמה, ממלאות את ליבו עד להתפקע. טום־יאן הישיר מבט אל ענני הערפל והחליט כי עליו לחלוק זאת עם העולם.
למחרת התלווה אליו בדרכו חברו צ'וק־לה. הם הלכו אל השדות בדרך המוכרת אך הערפל בושש לבוא. בבוקר שאחריו התעקש טום־יאן ושכנע את צ'וק־לה להתלוות אליו פעם נוספת. שני הנערים המתינו זמן רב, אך כל שראו היה פס ערפל קטן שנע כזרזיף בין הגבעות. הנערים המאוכזבים המשיכו בדרכם, וטום־יאן החל לחשוש שהערפילים האינסופיים יישארו נחלתו־שלו בלבד. לא מסוגל לשאת את המחשבה, הוא החל לחשוב על דרכים אחרות שבאמצעותן יוכל לשתף אותם עם העולם.
למחרת בבוקר הוליך טום־יאן את נויי התאו, כשבקבוק גדול מיטלטל לצד גופו. כשהתגלו הערפילים בין הגבעות, רץ טום־יאן עם הבקבוק הפתוח בידו ולא פקק אותו עד שעייפו רגליו. אז עלה בחזרה אל נויי שליחך עשב בנחת, והניף את הבקבוק לכיוון השמש. הוא לא ראה דבר בתוך הבקבוק הקריר, אפילו לא שביב מן הערפילים שהוסיפו לגעוש תחתיו.
הדמויות המתחבאות בין העננים הגוחנים על הקרקע, האורות והצללים שהציצו מבין אצבעות הערפל, כל תוכנם־הלא נתפס של הערפילים החלו להדיר שינה מעיניו של טום־יאן והובילו אותו אל הכפר הסמוך, להתחנך אצל קאו־דין, הפסל.
טום־יאן שקע כולו במלאכת הפיסול. הוא למד לחרוט בעץ עיקולים וקווים מדויקים; הופך את גזעי עץ הטיק שכרת לפמוטים קטנים, לנשים שגופן חבוי מאחורי שמלות ארבעה חלקים, ולבסוף לעננים.
שמו של טום־יאן יצא לו למרחוק. סוחרים ואיכרים סקרנים באו לראות את יצירותיו ולרכוש אותן. הכול ראו בו פסל מחונן, אך לא כך טום־יאן. הנחישות והלהט שאפפו אותו בשעת היצירה שככו כלא היו כשהביט בפסליו. אף אחד מהם לא אצר בתוכו אפילו מעט מזכרם של ערפילי הבוקר.
כשסיים את תקופת החניכה עזב את הכפר ועבר אל העיר הגדולה, ללמוד את מלאכת הפיסול בשיש. הוא התקבל לסדנה אצל הפסל הפרטי של ראש העיר ושקע בלימודיו. ימים ולילות בילה בסדנה, שערו הפך לבן משברי אבן קטנים שנתפסו בו ומן המאמץ הממושך. הוא אכל במשורה ושתה בשקיקה כל שלמד, נחוש להפוך את כישוריו לראשונים במעלה, לעשות עצמו ראוי דיו לתפוס את ערפילי ילדותו בפסליו ולהגישם לעולם.
אצילים ובנותיהם הגיעו מעיירות רחוקות כדי להתבונן בתצוגות הפסלים של טום־יאן, בדמויות הלקוחות מן החיים אך נדמות כנולדות מן הערפל. הם חלקו לטום־יאן תשבחות מוצקות על כישוריו ופסליו, תשבחות שלא היה להן דבר עם זרימת הערפל שלשמה עמל.
.
עוד בטרם הכריזו עליו מוריו כמאסטר מן המניין, ידע טום־יאן שאין לו עוד מה ללמוד בסדנאות. אם כישוריו הם הטובים בעולם והוא עדיין לא מסוגל לתפוס את אינסוף הערפילים שבראשו, הבין כי עתה עליו לעשות דבר־מה שעוד לא נראה. לעשות זאת או לחדול כלל.
הוא עקר מן העיר והסתגר בבקתה קטנה על הר מרוחק. ללא תקשורת עם העולם החיצון פרט לשליחים שחידשו את מלאיו, ללא הפרעות ובריכוז מוחלט הוא עבד על פסל שלא היה כמותו. פסל שיכיל את כל ניסיונו, כישוריו ונפשו, פסל שיתפוס את הערפילים סוף־סוף ויציגם לעולם.
השנים חלפו, ושברי פסלים פונו בזה אחר זה מן הבקתה. מודע לכך שפרקיו כבר אינם כתמול שלשום, החליט טום־יאן לקבוע תאריך לתצוגה מלכותית; תאריך שייאלץ אותו להכיר בזמן המועט שנותר לו להשלים את משימת חייו.
כשהגיע היום המיועד, טום־יאן הביט מטושטש בפסל המוכן. תשוש מחוסר שינה ומזון הבין כי זהו הפסל הטוב ביותר שפיסל בימי חייו, וקרס אל הרצפה הקרה. זמן קצר לאחר מכן הגיעו שליחיו של הקיסר אל הבקתה. הם התעשתו במהרה ממראה הפסל המעולף, טיפלו בו ואספו אותו ואת פסלו ונסעו אל הארמון.
מאושש בזכות רופאיו הטובים של הקיסר, קם טום־יאן ממיטת חוליו והולבש בהוד פאר. הוא נוכח לגלות כי האצילים כבר התכנסו בארמון וכי היכל האומנות מוכן עם פסלו. הכול חיכו רק לו. זיכרון הפסל היה עמום כעת בראשו של טום־יאן, אך מכיר בכך שזהו ניסיונו האחרון, קיווה שהפסל ימלא את ייעודו.
האצילים וטום־יאן תפסו את מקומותיהם באולם סביב הפסל המכוסה. ליבו של הפסל הקשיש פעם בקרבו ונאומו המסורתי של הקיסר נשמע באוזניו כהדים רחוקים. רק משיכה עדינה בשרוולו גרמה לו לקוד קלות כשמחיאות הכפיים נשמעו בחלל.
הלוט הוסר ודממה פשטה בקהל. היה זה פסל תאו בגודל מלא. גופו כמו נוצר מן הערפילים שהקיפו אותו ונמוג לתוכם לסירוגין, מבלי שיכלה העין לתפוס היכן מתחיל גוף החיה החסונה ואיפה נגמר הענן. הפרופורציות אכן מדהימות, שפט טום־יאן, תנועת השרירים עמוקה כמו זרימת הנהרות, כיווץ העיניים חד כתער וקימורי הענן נראים רכים עד כי עוררו תחושה שאפשר ממש לעבור דרכם. טום־יאן לא היה יכול עוד לשאת זאת.
כשהביט בפסל המוחשי עד כאב, המקורקע, המוגבל, הוא ידע שכשל. ידו כמו הושטה אל המדף בבקתה שעליו הונח פטישו דרך קבע, אך נותרה תלויה באוויר. הוא לא היה בבקתה ולא היה לבדו. עודו תוהה כיצד יוכל להרוס את הפסל מבלי לפגוע בכבוד הקיסר, נתקלו עיניו בהמון המרוכז בפסלו. הוא רצה לצעוק עליהם, הוא רצה שילכו ויניחו לו להשמיד את יצירתו הנחותה, הוא רצה לספר להם שאינם מביטים אלא בקמצוץ ממה שהתכוון לפסל, שבריר ממה שיש בו, חלקיק מהיופי ומהתנועה שגועשים בקרבו בלי די מאז גילה את הערפילים, אך אז נגלו בפניו עיניהם.
ידיו של טום־יאן נשמטו לצדדים כשעקב במבטו אחר עשרות זוגות עיניים המחליקות ימינה ושמאלה, נישאות אל ראשו של התאו ויורדות אל רגליו המתערבלות בענן. אישוניהן התרחבו והעמיקו, מגלים לטום־יאן באר שאין לה סוף. בנצנוצים שבמבטיהם הוא לא זיהה את ערפילי ילדותו, אלא עננים אחרים, דמויות וצללים שונים, אך גדולים מהעולם עצמו, את ערפיליהם שלהם.
דמעות קטנות עמדו בעיניו של טום־יאן והוא מחה אותן בשרוולו המהודר. בראש מורכן בפני הקהל ובפני פסלו הוא התנצל וחייך, חש את הערפילים שבו מפסיקים להציף את ליבו עד כאב.
.
ערן סגלסקו הוא חייל משוחרר ובימים אלו מטייל במזרח. יצירת הביכורים שלו בפרוזה, "עלווה", התפרסמה בגיליון אפריל 2024 של "המוסך".
.
>> במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: סיפור קצר מאת גיא מעייני
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
