ארוכים | אני קורא בךְ כמו יומן מסע המוסך: כליל סונטות מאת גפן צבי

כל האור המתחלף

כליל סונטות

גפן צבי

“My great happiness

is the sound your voice makes

calling me even in despair; my sorrow

that I cannot answer you

in speech you accept as mine.”

Louise Glück

"אַהֲבָתִי הַפְּצוּעָה הָאִלֶּמֶת –

אֵיכָה תּוּכַל צִפּוֹר יְחִידָה

לָשֵׂאת אֶת כָּל הַשָּׁמַיִם!"

לאה גולדברג

לאופיר

אם אי פעם תרד אל העמק

הַחֹרֶף שֶׁהִגִּיעַ מֵאֵלָיו

פָּרַק נִשְׁקוֹ הַקַּר מֵאֲזוֹרוֹ –

וְהָאַלּוֹן, שֶׁכְּבָר נָטַשׁ עָלָיו,

שָׁב לְהָצֵל – וּרְסִיסֵי אוֹרוֹ

מוֹצֵא וּמְאַבֵּד, עוֹדוֹ נִזְהָר –

קִרְיַת שְׁמוֹנָה בָּרֶקֶת מְשֻׁנָּה.

אַתְּ, סוֹבַבְתְּ הֶגֶה מִן הָהָר,

דּוֹמֶמֶת – מְדוֹמֶמֶת וְחוֹנָה –

חוֹצָה אֶל נַחַל. אֶל הַטַּל הַחַי

שֶׁבַּקָּנִים. אֲנִי בּוֹכֶה אִתָּךְ.

צְפוּנָה, הָרוּחוֹת הַמְּקַנְּאִים

שׁוֹרְקִים אֶל עֵמֶק זָר – יָדַי

רֵיקוֹת. כְּמוֹ בְּזִכָּרוֹן נִדָּח,

אֲנִי וְאַתְּ צְמֵאִים וְנִמְצָאִים.

עד יעירונו קולות אדם

אֲנִי וְאַתְּ צְמֵאִים, וְנִמְצָאִים

בְּאֶרֶץ מְכֻסָּה בִּמְטַפֵּס –

חוֹצִים אֶת הֶהָרִים לַחֲצָאִים –

נִתְלִים, בֵּין סִרְפָּדִים, לְהִתָּפֵס

בְּרִשּׁוּמֵי מַפָּה, בְּסִרְטוּטִים.

לֹא פַּעַם כְּבָר שָׁלַחְנוּ הוֹדָעָה

כּוֹזֶבֶת אֶל הַמַּמְתִּינִים – פְּרָטִים

קְטַנִּים הוֹפְכִים אֶצְלֵנוּ לִנְבוּאָה.

זוֹ מִיתוֹלוֹגְיָה עֲדִינָה – מָחוֹל

שֶׁל הֲלִיכָה, שֶׁל הִתְמַשְּׁכוּת, נִפְקַח

כְּמוֹ יַסְעוּר בְּנִעוּרֵי כְּנָפָיו –

וְאֵין אֱמֶת זוּלַת שִׁירַת הַחֹל,

הַיּוֹמְיוֹמִית, הַנְּמוּכָה. רַק כָּאן, בְּכָךְ,

בֵּין קִמּוּרֵי תְּנוּעוֹת כְּתֵפַיִם־גַּב.

נוקטורן, סי במול מינור

בֵּין קִמּוּרֵי תְּנוּעַת כְּתֵפַיִם, גַּב

נִפְרַט – אֶצְבְּעוֹתַיִךְ הַטּוֹבוֹת

נוֹגְנוֹת נוֹקְטוּרְנִים עֲצוּבִים. שָׂרִיגָיו

אוֹדְמִים – אֵיךְ, כְּמוֹ עֵינַיִם רְטֻבּוֹת,

כְּמוֹ כִּנּוֹר, אֵיךְ נִכְרָכִים בְּחוּט שָׁנִי

מִצִּפָּרְנֵךְ! בְּתוֹךְ הַמְּצִיאוּת,

לְאַט, שׂוֹחִים אַחַת אֶל הַשֵּׁנִי

מִתּוֹךְ הַמַּחְשָׁבָה – לְלֹא צִיּוּת,

לְלֹא זִכְרוֹן דְּבָרִים, לְלֹא אֱמֶת

וְשֶׁקֶר – רַק הַנֶּפֶשׁ שֶׁפִּתְאוֹם

פּוֹגֶשֶׁת גּוּף. רַק שְׁנֵי גּוּפִים פּוֹרְעִים.

רַק גֶּשֶׁם שֶׁל נוֹבֶמְבֶּר שֶׁשּׁוֹמֵט

אֶת טִפּוֹתָיו לְיַד חַלּוֹן, וְיוֹם,

נִמְתָּח עַד הַחוֹפִים הַמְּלֵאִים.

נוצות וסמרטוטים

נִמְתָּח עַל הַחוֹפִים הַמְּלֵאִים

אֶת אֹהָלֵינוּ – בְּחַיִּים קוֹדְמִים

הָיִינוּ נַוָּדֵי הָרִים, וְאִם

עָבַרְנוּ צֹמֶת־דֶּרֶךְ בַּיָּמִים,

אָז בַּלֵּילוֹת הָיִית לוֹחֶשֶׁת לַיָּרֵחַ;

וְגַם אֲנִי, הַצּוֹעֲנִי, הַמְּהַסֵּס,

שֶׁמִּכָּל רַחַשׁ־צִרְצָרִים אֲנִי בּוֹרֵחַ,

הָיִיתִי שָׁר דָּבָר לַסַּהַר הַכּוֹסֵף.

בֵּינֵינוּ יֵשׁ תּוֹלְדוֹת יָמִים בְּלִי סוֹף –

יָמִים שֶׁלָּנוּ, וְָיָמִים לִפְנֵי,

וְשִׁטְפוֹנוֹת שֶׁל מֶלַח וְשֶׁל אוֹר;

וְלוּ יָכֹלְנוּ, אֲהוּבָה, שֶׁלֹּא לִרְדֹּף

יַהֲלוֹמֵי־הָאֶלֶף־הֶחָדָשׁ, אוּלַי

הָיִינוּ גַּם לוֹמְדִים כֵּיצַד לִזְכֹּר?

נחשים בדשא, גשם בענן

הָיִינוּ גַּם לוֹמְדִים כֵּיצַד לִזְכֹּר,

וְאֵיךְ יֵשׁ לְהָנִיחַ לְבֻכְנוֹת

הַנִּצָּחוֹן לִשְׁתֹּק שָׁעָה בַּקֹּר,

וְאֵיךְ בְּכָךְ לִכְסֹף לְשִׁוְיוֹנוֹת:

הִנֵּה הַמְּהַנְדֵּס שׁוֹמֵט סַרְגֵּל;

הַמְּכוֹנַאי מֵנִיחַ לַמְּכוֹנָה.

הִנֵּה הַסְּכִיזוֹפְרֶן שֶׁמִּתְרַגֵּל;

הַמְּשׁוֹרֵר בּוֹחֵר מִלָּה שׁוֹנָה –

הַכֹּל שָׁוֶה. לְאֶפֶס כָּל סְכוּמוֹ.

עַכְשָׁו רוֹאִים אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי,

אַךְ כְּמוֹ מַרְאָה, בָּאֹפֶל, בִּתְמִיהוֹת;

וְאָז פָּנִים אֶל מוּל פָּנִים, כְּמוֹ

שֶׁאַתְּ, וְאָז אֵדַע, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי,

לִרְאוֹת מִתּוֹךְ עֵינַיִם עֲצוּמוֹת.

על כסות שחר

לִרְאוֹת מִתּוֹךְ עֵינַיִם עֲצוּמוֹת

גּוּף חַם, בַּחֹשֶׁךְ טְרוֹם־זְרִיחָה –

לִשְׁאֹל מִתּוֹךְ שְׂפָתַיִם חֲתוּמוֹת

נְשִׁימָתֵךְ בַּחֲצִי־אֲנָחָה –

לָצֵאת, לִקְטֹף פְּרָחִים קְטַנִּים בָּעֵמֶק,

וְתַבְלִינִים, לְהַעֲמִיד קֻמְקוּם –

לַחְלֹט נִצֵּי־וְרָדִים דַּקִּים עַד סֹמֶק,

וּלְהַחְלִיט הַבֹּקֶר לֹא לָקוּם –

וְלֹא לָלֶכֶת. לֹא לָלֶכֶת. לֹא

לִמְצֹא דָּבָר אַחֵר לְהִתְעַסֵּק.

וְלֹא לַחְשֹׁב שֶׁאֶת הַכֹּל צָרִיךְ לִפְתֹּר.

הַשַּׁחַר מִתְגַּלֶּה בְּמִלּוּאוֹ,

הָרוּחַ עַל הָאֹרֶן מִתְרַפֵּק.

הַחֶדֶר מִתְמַלֵּא לְאַט בְּאוֹר.

כבדים עליי אורות העיר

הַחֶדֶר מִתְמַלֵּא לְאַט. בָּאוֹר

הַדַּק, הַיְּרוּשַׁלְמִי, נִכְנָסִים

אוֹרְחִים. הַיַּיִן הַכִּמְעַט־שָׁחֹר.

הַלֶּחֶם שֶׁאָפִית. כִּמְעַט־נִסִּים.

סָלוֹן מָלֵא צְמָחִים: קַנְקַן שֶׁל תֶּה,

עוּגַת שְׁמָרִים. הַלַּיְלָה כְּמוֹ עֲוִית

חַשְׁמַל בַּחוּץ, פָּרוּעַ וְחוֹטֵא;

בִּפְנִים, צִלְצוּל שֶׁל צַלְּחוֹת זְכוּכִית.

בֵּינֵינוּ יֵשׁ מֶרְחָב מִקְרִי, מֻכָּר,

וּבוֹ בָּאִים הָאֲהוּבִים כֻּלָּם

לִקְרֹא לָנוּ סוֹנֵטוֹת עֲלוּמוֹת;

הַבַּיִת הַקָּטָן לֹא מְסֻדָּר,

חֲצִי־פָּתוּחַ. רַק פִּנַּת עוֹלָם

וְהַיָּרֵחַ שֶׁנִּכְנָס בַּאֲלֻמּוֹת.

כברקת בכף עלמה

כָּל הַיָּרֵחַ שֶׁנִּכְנָס בַּאֲלֻמּוֹת

נִמְהָל בָּךְ – כְּמוֹ כָּמֵהַּ לְחֹם דָּמֵךְ;

כָּמוֹנִי; כְּמוֹ שְׁרִיקַת הָאוּלַמּוֹת

הַנִּצְחִיִּים שֶׁל הֶחָלָל הָרֵיק;

כְּמוֹ הַבְטָחָה שֶׁגּוֹרָלָהּ לְהִשָּׁבֵר.

הַלַּיְלָה הָאַחֵר, הַמִּיָּדִי,

מַרְעִיד אֶת עַצְמוֹתַי – כְּמוֹ תַּן חִוֵּר

לוֹקֵק שְׁאֵרִיּוֹת שֶׁל חֹם גּוּף מִיָּדִי;

כְּלוֹמַר – הַלַּיְלָה קַר לִי בִּלְעָדַיִךְ.

תַּן קוֹרֵא בִּי; כָּל הַגּוּף נִפְרָם;

הַנֶּפֶשׁ מִתְפַּזֶּרֶת בַּמֶּרְחָב.

כְּלוֹמַר – מָחָר, עִם שַׁחַר, כְּבָר אֵדַע אֵיךְ

לְהַחְזִיק גּוּפֵךְ כְּשֶׁהוּא נִרְדָּם;

הַלַּיְלָה, לֹא נִשְׁאָר לָנוּ כּוֹכָב.

את, עומדת בדלת

הַלַּיְלָה לֹא נוֹתָר לָנוּ כּוֹכָב

מִמַּעַרְכוֹת הַשֶּׁמֶשׁ הַפְּרוּקוֹת;

נוֹתָר רַק טַל עַל זִיו עָלָיו

שֶׁמְּנַצְנֵץ בְּקוֹנְסְטֵלַצְיוֹת יְרֻקּוֹת.

נוֹתְרוּ לָנוּ דְּבָרִים בְּלִי שֵׁם: הַיָּם

הַמְּחַכֶּה, הַקֹּר שֶׁל הַזְּרִיחָה.

קִרְאִי לָהֶם. בַּקְּשִׁי אֶת קִרְבָתָם.

תִּתְּנִי לִי לְבַקֵּשׁ מִמֵּךְ סְלִיחָה.

הָרֶגַע לֹא נֶחְקַק עַל הַבָּשָׂר.

הָרַדְיוֹ שֶׁנִּדְלַק רוֹחֵשׁ שִׁירִים

בַּבַּיִת, מְטַאְטֵא אֶת הַדְּמָמָה.

שָׁמַיִם מִתְכַּסִּים וָרֹד מוּזָר

וּמְהַסֵּס. אֲנִי וְאַתְּ עֵרִים.

עִם שַׁחַר, שָׁב הָרוּחַ בַּשִּׁקְמָה.

כל הדברים המיותרים שעשו ידיי

עִם שַׁחַר, שׁוּב הָרוּחַ בַּשִּׁקְמָה

שׁוֹמֶרֶת לָנוּ הַשְׁכָּמוֹת קְדוֹשׁוֹת:

קָפֶה עַל לַהֶבֶת גָּז עֲמוּמָה,

כָּחֹל וְחוּם. עֵינֵינוּ נִפְגָּשׁוֹת.

הַכֹּל הוֹלֵךְ לִקְרוֹת לָךְ: כָּל הַטּוֹב

וְכָל הַצַּעַר, כָּל הַמְּצִיאוּת

הַמְּתוּקָה כְּתַעַר. כְּמוֹ שֶׁכְּפוֹר

יוֹרֵד לַקַּיִץ, כְּמוֹ הִתְעוֹרְרוּת

רִגְעִית, אַתְּ מִתְבַּהֶרֶת לְעַצְמֵךְ.

אֲנִי קוֹרֵא בָּךְ כְּמוֹ יוֹמַן מַסָּע,

רוֹצֶה לִרְאוֹת לְאָן הַחוֹל חוֹלֵף,

לִרְאוֹת עֵינֵי שְׁבוּיָה בְּתוֹךְ עֵינֵךְ –

לַשָּׁוְא. רַק כּוֹס קָפֶה עַל הַסַּפָּה.

רַק בֹּקֶר שֶׁבֵּינֵינוּ מִסְתַּלֵּף.

פה מינור, אלגרו נון מולטו

הַבֹּקֶר שֶׁבֵּינֵינוּ, מִסְתַּלֵּף

בֵּין אֶצְבָּעוֹת קָרוֹת, דּוֹקֵר

בָּנוּ טִפּוֹת־טִפּוֹת, צוֹלֵב

עַצְמוֹ בְּגַאֲוָה שֶׁל אֵל עִוֵּר,

אוֹמֵר לָנוּ: אַתֶּם שְׁנֵיכֶם שֶׁלִּי.

שְׁנֵיכֶם תְּלוּיִים בֵּין גֶּשֶׁם לְמִדְבָּר,

בֵּין אֹרֶן לְעָפָר. אֵין זְמַן חֹלִי

לְאַהֲבָה חַמָּה, סְפוּגַת עִנְבָּר.

וְהוּא צוֹדֵק. אֵין זְמַן. אֵינִי יָכוֹל

לִשְׁתּוֹת מִתּוֹךְ שְׂפָתַיִךְ מִלְמוּלִים,

לָשֶׁבֶת שׁוֹק־אֶל־שׁוֹק בִּצְחוֹק רָחָב.

אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים בֵּין חֹל לְחֹל:

הַבֹּקֶר וְהַלַּיְלָה מַפְרִידִים.

נוֹתָר לָנוּ רַק רֶגַע. רַק עַכְשָׁו.

האור הבלתי־נראה

נוֹתָר לָנוּ רַק רֶגַע, וְעַכְשָׁו,

כְּשֶׁהַמָּטוֹס מַמְרִיא, וְאַתְּ חוֹזֶרֶת

לַדֶּרֶךְ הַשְּׁקֵטָה שֶׁלָּךְ; כְּשֶׁגַּב

הָעֲנָנִים הַמִּדְבָּרִי גּוֹזֵר אֶת

פְּנֵי הָאֹפֶק וּמַבְדִּיל קַוִּים

בֵּין הַלָּבָן שֶׁבְּרָקִיעַ אֱלֹהִי

וְהַלָּבָן שֶׁבְּשִׁמְמַת מִשְׁטַח־עָבִים;

עַכְשָׁו, כְּשֶׁאַתְּ נִרְדֶּמֶת לְיָדִי,

אֲנִי מַתְחִיל לִפְתֹּחַ גְּבוּל בֵּינִי;

אֲנִי רוֹאֶה, בֵּינֵךְ לְבֵין עַצְמֵךְ,

אֶת הָאֲוִיר הוֹפֵךְ אָבָק לַאֲלֻמָּה;

כְּשֶׁאַתְּ אִתִּי, שְׁתִיקַת הַנִּים־לֹא־נִים

רוֹשֶׁמֶת פַּס שֶׁל אוֹר עַל קַו יָרֵךְ.

כְּשֶׁאַתְּ יוֹצֵאת, נִשְׁאֶרֶת רַק דְּמָמָה.

הגוף הזה, בית היתומים

כְּשֶׁיָּצָאת, נוֹתְרָה רַק הַדְּמָמָה

שֶׁלִּי אִתִּי. הַחֶדֶר הִתְרוֹקֵן

וְהֶאֱפִיל בְּמִדְרוֹנוֹת חַמָּה.

הִבַּטְתִּי בַּקִּיר הַמִּזְדַּקֵּן,

אָמַרְתִּי, זֶה כְּבָר לֹא עוֹבֵד. הַשִּׁיר

קוֹרֵס מִתַּחַת עֹל הַמְּצִיאוּת.

הַדִּמּוּיִים רֵיקִים, תְּלוּיִים עַל קִיר

הַמִּסְדְּרוֹן בְּלֹא מִשְׁקָל, בְּלֹא חִיּוּת.

אָמַרְתִּי, כָּךְ עָשׂוּי אָדָם:

צוּרָה גְּדוֹלָה, וְתֹכֶן – רַק מְעַט.

רַק אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁקֶר לְקַלֵּף.

צִלְלֵי הַקִּיר פָּסְקוּ מֵרִקּוּדָם.

כְּשֶׁחָזַרְתְּ, שְׁלוֹשָׁה הָיִינוּ: אַתְּ,

אֲנִי, וְכָל הָאוֹר הַמִּתְחַלֵּף.

יצור ריק מצורה

אֲנִי – וְכָל הָאוֹר הַמִּתְחַלֵּף,

כָּחֹל־אָפֹר בְּעֶרֶב סְתָו סוֹדִי;

וְאֶצְעֲדוֹת הַצֵּל הַמִּתְקַלֵּף

בַּחֲלִיפוֹת דַּקּוֹת עַל דַּל וְרִידִי –

וְאַתְּ – וְרֵיחַ דַּק שֶׁל עֵץ בּוֹעֵר,

בִּשְׁעַת חָזוֹר בְּקֹר הָעֲרָבִים;

וְעֵין שֶׁנְהָב רוֹטֵט שֶׁמִּסְתַּתֵּר

בְּשֶׁקֶט הַכְּפָרִים הָעֲרָבִים –

אֲנִי נוֹקֵד בָּךְ אֶלֶף כּוֹכָבִים,

וּמְמַלֵּא אֶת מֵי הַמַּאֲגָר

הַמָּט לִקְפֹּא בְּמִדְרוֹנֵי הַסְּתָו;

וְעָטָה אֶת עָלָיו כִּכְנַף־עוֹרְבִים

וְשָׁרָה בִּשְׁתִיקָה אֶת שֶׁנִּשְׁאָר:

הַחֹרֶף, שֶׁמַּגִּיעַ מֵאֵלָיו.

התחלות

בַּחֹרֶף שֶׁהִגִּיעַ מֵאֵלָיו,

אֲנִי וְאַתְּ צְמֵאִים וְנִמְצָאִים –

בֵּין קִמּוּרֵי תְּנוּעַת כְּתֵפַיִם, גַּב

נִמְתָּח עַד לְחוֹפַיו הַמְּלֵאִים –

אֲנַחְנוּ רַק לוֹמְדִים כֵּיצַד לִזְכֹּר,

לִרְאוֹת, מִתּוֹךְ עֵינַיִם עֲצוּמוֹת,

אֵיךְ חֶדֶר מִתְמַלֵּא לְאַט בְּאוֹר

מִן הַיָּרֵחַ שֶׁנִּכְנָס בַּאֲלֻמּוֹת –

הַלַּיְלָה, לֹא נוֹתָר לָנוּ כּוֹכָב;

עִם שַׁחַר, שׁוּב הָרוּחַ בַּשִּׁקְמָה –

שׁוּב בֹּקֶר שֶׁבֵּינֵינוּ מִסְתַּלֵּף.

נוֹתָר לָנוּ רַק רֶגַע; וְעַכְשָׁו,

אִם אַתְּ יוֹצֵאת, אֲנַחְנוּ בִּדְמָמָה –

אֲנִי, וְכָל הָאוֹר הַמִּתְחַלֵּף.

גפן צבי הוא סטודנט לספרות השוואתית ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. עוסק במחקר בפסיכולוגיה חברתית ומדריך שיקומי בהוסטל למתמודדי נפש. שירים פרי עטו התפרסמו בגיליון אוקטובר 2024 של המוסך.

» במדור ארוכים בגיליון הקודם של המוסך: פואמה מאת דוד ניאו בוחבוט

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

כל האור המתחלף

כליל סונטות

גפן צבי

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן