בקרבה הגדולה, המרחק האינסופי – על "שיבת הספרות אל הממשות: הכנה לרוֹמַסָּה" מאת מיכל בן־נפתלי
עילי ראונר
.
כמה שנים עברו? מה קרה מאז? מה נשאר מאיתנו? ספר המסות החדש של מיכל בן־נפתלי, שיבת הספרות אל הממשות: הכנה לרוֹמַסָּה (רסלינג, 2025), שואל על האפשרות לחזור, להיפתח בחזרה, להתעקש על כך שהספרות אינה מרחב יצירתי נפרד מחוויית החיים עצמה. חזרה אל הממשות, איזו ממשות, שיבה אל החיים, מהם החיים, חזרה אל האפשרות לומר "דיבור של אמת", בלשונה המקוננת של דליה רביקוביץ, שהיא נקודת המוצא למסה הפותחת את הספר. אבל מהי התשוקה לאמת הספרותית, כלומר לאמת של השפה בשירה, בסיפור ובמסה, "בהכנה לרומסה" – כך מכונה בספר ההכלאה בין הרומן והמסה שבמרכזם חקירת התודעה וכתיבה של אני. במילים אחרות, איך לומר ומה עלינו לעשות ביצירה, אל איזו לשון נשוב, אם אין עוד שפה בנמצא בכלל, מהי השפה הדוברת בפה, הנכתבת בעמודי הספר היום, היום עוד יותר מתמיד.
מה נדרשת הספרות להזכיר עכשיו, לנסח מחדש, להביא אל היצירה האנושית כמו בעבודת פולחן. מהי המחויבות של המרחב הספרותי בן הזמן, דווקא בשעה שדבקים בשפה היומיומית כתמי שקר ודם, בשעה שמניפולציות וקונספירציות מזהמות את גבולות הידיעה. איך נשוב אל אותה ממשות, איזו ממשות, זו של המלחמה האין־סופית, ההרס הנורא, ערמות המתים, התפוררות רקמת החיים המרובדת, אל איזו מציאות נבקש להתחייב, ומה נוכל לספר על עצמנו, בתוך קלחת ניהיליסטית (אינפנטילית) של ייצור טכנולוגי המוני וכלכלה של ריגושים ויראליים. מה מקומה של הספרות אם היא לא נקראת יותר, כלומר לא נוטלת חלק פעיל וחשאי בעיצוב הסיפור של המקום, ולכן לא מספקת עוד כלים חזקים להבנה או לרפואה – "בין מגפת הקורונה העולמית, שציוותה אי־מגע והתכנסות מבודדת ועוינת, לבין מגפות חברתיות־פוליטיות מקומיות, הדוחקות בני אדם לקהילות שייכות מפוררות ולפיוס מדומה ומרוקן; בין חזיונות של אינטליגנציה מלאכותית ווירטואליזציה גמורה של חיינו לבין אמת הגוף האנושי, הפגיע, השביר." (עמ' 7–8). המחברת מתארת תחנות אחדות במהלך המסילה הזו שבה נוסעים כולם על פי תהום.
ובאמת, לקט המסות וההרצאות הכתובות אינו נקרא מחוץ לזמן. במסה הפותחת בן־נפתלי שואלת על מה מעידה ההופעה המחודשת של ז'אנר הממואר בשנים האחרונות, ועל מה מעידה חזרתו של הווידוי האישי הריאלי, דווקא בעידן של "מות האמת". בדרך זו היא מציעה אופק חדש לאיחוי בין הספרותי לבין הממשי. "מוטב שנאמר דיבור של אמת" (עמ' 9) לא רק בשירה טהורה ובפרוזה אימפרסונלית, לא רק באמת הנוצצת (האפשרית) של המרחב הבדיוני של הספר; אלא אולי הספרות, בכתיבת וידוי או עדות, גם אם באופן הססני וספקני, בטיפול איטי ומורכב (של גבולות האמת והשקר), מסוגלת לכונן היום או לשקם את המגע עם הדברים, את ההתנסות האינטימית, את דרכי החִברות בפוליס. להיות תנועה שכנגד, תנועה מבטיחה ומרככת בהתגוששות עם מציאות עכשווית דורסנית ומרוקנת, מוסחת ופזורה, עוד ועוד עמוסה בהונאות וברעשים, בעוולות ובתחלואים, בסתירות שאינן מתאחות.
החץ המשולח הזה מן המסה הפותחת, חץ משולח מ־26 בנובמבר 2018 אל עבר עתידה של המאה העשרים ואחת, מסמן את הכיוון הכללי של פרקי הספר. כמו במקרה זה, ברבים מפרקי המסה הבאים חרוט תאריך מלא כחלק בלתי נפרד מכותרת הטקסט ומן ההקשר שבתוכו נכתבו המילים. 6 באפריל 2016, 28 בדצמבר 2021, 5 בדצמבר 2022, 8 בנובמבר 2022, 15 באוקטובר 2023, כמו קפיצות בין פסגות ההרים במעבר מעל התהום הגדולה של השנים. לסימון התאריך יש חשיבות מכרעת בשיח הווידויי , התאריך משקע את הכתיבה בזמן האישי והקולקטיבי ומסמן את החד־פעמיות וחלוף הזמן של ההתנסות במחשבה. אומנם, אנחנו רואים את העבר מתרחק במהירות מאיתנו (כמה שנים עברו? מי היינו אז ב־2016 או ב־2022? במה התעסקנו? מה נהייה מאיתנו?), אבל בד בבד, התאריך מסמן איזו עצירה כדי להשתהות. לרגע אנחנו עומדים בזמן הכתיבה של הסופרת, בזמן נשיאת הדברים בהרצאה, ומנקודת הראות הזו אנחנו שואלים יחד איתה מה יכולה העין להקיף במציאות הזמן, מציאות מגמתית אבל גם בלתי צפויה ומתהפכת. סימון התאריך תובע לשאול באיזה אופן תוארה אז, ב־2019 או ב־2021, המחויבות העליונה לספרות בת הזמן, שאיתה פתחנו ("הצהרת אמונים" לשפה והכנה ליצירה חדשה); ומכאן, כיצד עוד יכולה להוסיף ולהיאמר חזרתה של הספרות אל הממשות גם עכשיו בקריאה, עוד מורגשת בתשוקת הלב, אבל מיד מתפוגגת אל מול תהומות החיים חומקת מן היד ונבלעת כלא הייתה.
דבר חשוב מזה: בחזרה אל הממשי, אין הכוונה לניתוח עובדתי ופרשני של המציאות עצמה (גם אם באופן ספרותי), אלא בכוונון של הכלים הספרותיים הניגשים לכינון מחדש של סיפור החיים. מן הסתם השאלה אינה מהי המציאות ב־2018 או ב־2025, אלא מה מעידה העבודה הספרותית בזיקה אל הממשי. במילים אחרות, המחויבות, הצהרת האמונים, אינם נמדדים בכתיבה של בן־נפתלי ביחס ישיר לאירועים פוליטיים, צרות חברתיות מוצהרות או תופעות תרבותיות מוגדרות. המסות בספר מתמקדות רובן ככולן בניסוח מופנם של זרמים יצירתיים חשאיים, כפרויקט מלנכולי הנובע מקשר קרוב לספר מסוים ולקריאה ביצירה אחרת, ממפגש עם גוף (קורפוס) כתיבה, הגות ואמנות: בחזרה לספר ישן (נורית זרחי) או בהשקה של רומן חדש (לילך נתנאל), בהתבוננות אקטואלית על מסה מפורסמת של בנימין, קריאה בפרוסט או בווירג'יניה וולף, או צפיה בסרטה הידוע של שנטל אקרמן. מתוך כל אלה, באופן עקיף ומלא ספקות, הכתיבה מגלה דבר אמת, תפישת עומק של החיים או התקופה ביצירה.
במובן זה, בן־נפתלי הולכת בדרכו של דרידה, כחוקרת וקוראת הדוקה של הגותו, כמתרגמת מסורה של כתביו לעברית, וגם כבת שיח של הפילוסוף. "בשבילי הוא היה ונותר המורה המכריע" (עמ' 177), היא כותבת בטקסט החותם את הספר, שמבהיר את לשד מחשבתו כפרויקט מלנכולי, בתור עבודת אבל נמשכת וציווי על אבל. בפרק המוקדש לדרידה עצמו, כותבת בן־נפתלי:
אופק "האבל הבלתי אפשרי" התגלם ביכולת לרחוש כבוד למרחק־התמיד המשתרע ביני לבין אחרוּת בלתי מוכרת, אחרות זרה שאינה ניתנת להבנה ולהפנמה. המלנכוליה … הייתה ניסיון לתאר את מבנה ההתנסות הסובייקטיבית באשר היא, ולהצביע על היותו מבנה פרוץ לרווחה ורדוף, מבנה מעורער שאינו מתכנס סביב האני. (עמ' 113)
היענות לשפתה של אחרת, זימון כפוי של האחרות עצמה, הפנמה מעורערת של זרותה, מתווה את מהלכי הכתיבה של בן־נפתלי, ומעצבת את מקבץ המסות הזה בהדרגתיות לא רק כ"הכנה לרומסה" (על משקל שם הקורס האחרון של רולאן בארת, "הכנה לרומן"), אלא אולי כרומסה בפני עצמה. הרומסה היא קודם כל מפגש בין תחומים, בין ז'אנרים, "הצורה השלישית" כינה אותו בארת בהרצאה על פרוסט מ־1978. רומן־פילוסופי, רומן־מסה, הכלאה בין הרפתקה פתוחה של המחשבה לבין סיפור מתהווה של חיים. ביסוד הכתיבה של הרומסה ניצבת חקירה של האני, לא רק כאדם בשר ודם הקודם לכתיבה, אף לא רק כקול מספר או דמות המאופיינת בעלילה, אלא גם כסובייקט כותב המגלה את עצמו בתהליך הקומפוזיציה; סובייקט מפוצל ורב פנים, מפני שבמרכזו שוכנת הרוח הרודפת של הזר, אי הידיעה של האחרות המוחלטת, אני־לא־אני, חללים או רבדים בתודעה משוללי־אני.
הנה שוב, ההתנסות הסובייקטיבית ברומסה אינה רק התנסות בצורת ז'אנר פתוח של כתיבה, אלא גם התעצבות של "מבנה פרוץ לרווחה ורדוף," (שם) המונע בידי אינקורפורציה של אחרים. בעיקר, בן־נפתלי כותבת בעקבות מונטיין, בקרבה אל האחר ידיד הנפש, חבר לרוח ובאותה עת זר מוחלט; בעיקר בקריאה של כותבות אחרות, חברות מוחשיות ומדומיינות, ובהקשר זה דליה רביקוביץ, רונית מטלון, נעמה צאל, שרה בריטברג־סמל, שהימצאותן היא "תנאי המאפשר כתיבת פרוזה מסאית או רומסה, גם במקרים שהידידות אינה נושאה המפורש" (עמ' 145).
בדרך זו אפשר לחוש את המחויבות האינטלקטואלית ובד בבד הגופנית של בן־נפתלי לספרות בת הזמן. על הידידות כותב מוריס בלאנשו לחברו המת, ז'ורז' בטאיי, הידידות היא ברית המתחוללת בתנועה שבה הידיד אוצר "גם בקרבה הגדולה ביותר, את המרחק האינסופי, את הפרידה היסודית הזו שמתוכה הקשר מתהווה מן הנתק … אנחנו יכולים לזכור, אבל המחשבה יודעת שאיננו זוכרים: … כאן מצוי כאבה העמוק. עליה ללוות את הידידות בתוך השכחה." (Blanchot, L’Amitié, Gallimard, 1971. pp 329-330; התרגום שלי. וראו בדומה את שירה של רביקוביץ' לוולך המצוטט בראש המסה הפותחת).
זהו המקום החשוב של הספר, הוא משרטט קטעי רומסה הנוגעים בעצבי המלנכוליה, בנקודת הכאב של הזיכרון, שבה הקרבה הגדולה ביותר נוגעת במרחק האין־סופי. מפרק אחד למשנהו עולות דרכי ההתעצבות – לעיתים פרקי נעורים וחניכה של בן־נפתלי עצמה – דיוקן פנים של אני־כותבת באמצעות ציור של תווי פנים אחרים, הפנמה וגילום של קולות ורוחות דרך קריאה בדיוקנאות של אחרים. באופן הזה, נקשרים חוטים ונכרתות שבועות ובריתות, אפשר לחוש ברגישות אתית ואפקטיבית של דור שאבד, בנדיבות בין־דורית שעוברת בירושת היצירה הספרותית ובקריאה הדדית, בקהילה שאינה מודה בעצמה, אינה יודעת מה מחבר בינה לבין עצמה, מפני שהיא מאפשרת במרכזה את עבודת האבל, את "יופיים של המנוצחים", את הדבקות האינטימית, את מה שנוגע באימת החולשה ונגוע באפיסת הכוחות.
ברגעיו החזקים ביותר הספר מהדהד את אסופת ההספדים של דרידה לבני דורו, "אני אחרון בדור, המלנכולי ביותר בקרב החבורה (האדם האחרון), הם היו כולם שמחים ממני", הוא כותב לליוטאר, לבארת, לבלאנשו, לדלז, לפוקו, לשרה קופמן ואחרים, עם מותם (Derrida, Chaque fois unique, la fin du monde, Galilée, 2003. p.257; התרגום שלי). באופן מינורי ומעודן, בין השורות, החזרה אל הממשות, נאמרת בקולה המואר של הקינה. והנימה האישית ביותר (הווידוי) של הרומסה מגיעה לידי מיצוי דווקא במספד, במבט המתרחק והולך של אחר, בקולו שאבד.
"היום הסתכלתי בשמיים בעת שקיעה, שהקדימה כבר בחצי שעה … סקרתי את העננים ושמעתי את ראש השנה … מה אני יודעת. הרי הפסקתי לדעת, ויש בזה גם משהו טוב" (עמ' 124–125). מובא כלשונו קולה של מבקרת האמנות שרה בריטברג־סמל שמתה ב־6 בנובמבר 2022.
במסה אחרת מופיעות מן המתים נעמה צאל ורונית מטלון בחלומה של המחברת. "לא הרגשתי בחלום חרדה. אין קורת רוח גדולה יותר, שברירית יותר, מלשוב ולשמוע קול אהוב שגווע", בן־נפתלי כותבת, "הכול כבר אירע, ואף על פי כן, נגלו לי עוד אפשרויות חיים" (עמ' 160).
לרונית מטלון שחלתה ומתה ב־28 בדצמבר 2017, מוקדשות כמה מסות בספר. במיוחד מרגש הטקסט המפגיש בין צאל למטלון כקוראות של יהושע קנז, גם הוא הלך מן העולם ב־12 באוקטובר 2020, וכבר בראשיתו מצוטטת שיחה בדיונית (שיחה אין־סופית) בין השתיים, שפורסמה במקור בכתב העת גרנטה.
ואני חשבתי על המחלה שלך.
ההסתלקות הזו שלך. היא טלטלה את עולמי. אני שכבתי חודש במיטה.
רונית: זהו רגע של אלם, שאין בשבילו מילים.
נעמה: אני מלקטת כאן קטעי דיבור שלך – ממסות, הרצאות שלך, שיחות שקיימת. אני מחפשת את הדברים שלך, את החוכמה שלך, אבל נדמה לי שבעיקר את קולך. את חיתוך הדיבור המדויק שלך, את הטון שלך, איך בדיוק אמרת את הדברים. את השארת אותנו יתומות. כבר שנתיים, שאני מחפשת בנרות אחר קולך.
רונית: משהו שונק את גרוני. בעודי מביטה בחלון, באותה זגוגית מאובקת, אני יודעת איזה דבר. חלק ממני יודע. זו אני שצריכה להופיע. הנני: מצפה לעצמי שאופיע, אעלה מתוך האד. (עמ' 68)
אחרי הדברים האלה, בתוך פקעת הקולות החגים ומסתובבים בחללי הספר, על גבולות הגוף החי וההזיה הזוכרת, ובבדידות המאוכלסת של הכתיבה, אפשר להבין עד כמה נסתר עוד מאיתנו הציווי של שיבת הספרות אל הממשות. מה יש בתודעת המוות שמטשטש ומשבש את הזמן הריאליסטי החברתי המוסכם. חיים שאינם עוד, שתיקה של ספר (שבו האין מוסיף ומדבר), עבודה של מבט (שכבר נעצם). אהבה של אישה כותבת לאישה כותבת, שמגלה לה את הדרך להימצא בהיעדרות. בכל יום שבו השכחה נוגסת באני הכותבת, נדמה שלא נוכל לחזור, לעולם לא נוכל לחזור עוד אל המציאות, אלא ב"תרדמה שמסרבת להתעורר".
"איך ממשיכים מכאן?" בן־נפתלי כותבת באותה מסה ומוסיפה:
איך ממשיכים ממה שנראה, ברגע ההווה, כסוף של תקופה, שלוּוה בהסתלקותם, זו אחר זו וזה אחר זו, של כותבים משלושה דורות: רונית מטלון, נעמה צאל ויהושע קנז, שלא חיו, או לא חוו במלוא נוכחותם המודעת – במובן הקונקרטי של המלים האלה – את המגפה שאנחנו שרויים בה? … המגפה במובנה העמוק כחולי חברתי, כהתפוררות מגע, קריעה, טינה ומרחק, ניתוץ של סולידריות ושל אפשרות החיים ביחד; המגפה כקטסטרופה רבתי, שהדהירה העיוורת לתוכה נדמית לפעמים בלתי נמנעת, ושרק באחריתה משהו חדש באמת עשוי להיוולד. הבנתי עד כמה שלושתם, באופנים שונים, בז'אנרים שונים, שוטטו כבר בעולם הזה, שאנחנו מנסים להתמצא בו, אף שעזבו אותנו על סיפו; עד כמה חזו אותו, עד כמה ביקשו ללוותנו במעבר, עד כמה חיו כבר את ההווה הזה בעוצמה בספרותם הבדיונית והמסאית, שמעודה לא הצהירה על עצמה כדיסטופית בדיוק מפני שחשפה פנים קיצוניים זרים, הרוחשים כבר־תמיד בתוך המצב הישראלי הקיים. (עמ' 68–69)
.
עילי ראונר הוא סופר, זוכה תחרות הסיפור הקצר של "הארץ" לשנת 2001. ספרו האחרון "השחקן וסיפורים אחרים" ראה אור בהוצאת פרדס בשנת 2022. רשימה פרי עטו ראתה אור בגיליון מאי 2025 של המוסך.
.
מיכל בן־נפתלי, שיבת הספרות אל הממשות, רסלינג, 2025
.
» במדור ביקורת עיון בגיליון הקודם של המוסך: עינה ארדל על "הפיראטית – דיוקן של נטליה גינצבורג" מאת סנדרה פטריניאני
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
