השמש והמארג התת־קרקעי של ״מרת דאלוויי״
עמל זיו
.
בימים אלו מלאו מאה שנה לפרסום מרת דאלוויי, הרומן הרביעי של וירג׳יניה וולף, שבו הגיעה לראשונה לפיתוח מלא של הטכניקה הנרטיבית הבשלה שלה, שאפשרה לה למסור חזון ייחודי של האנושי. יובל זה הוא הזדמנות לחזור לספר הנפלא הזה ולעקוב אחר מוטיב אחד מתוכו.
התבנית של הרומן שאפתנית והדוקה במיוחד. העלילה מתרחשת בלונדון במהלך יום אחד של חודש יוני 1923, בין השעות תשע בבוקר לשלוש בלילה. שני הצירים המארגנים שלה הם קלריסה דאלוויי, אשת חברה לונדונית ורעייתו של חבר פרלמנט, וספטימוס וורן סמית, איש צעיר בן המעמד הבינוני־נמוך, שסובל מהלם קרב בעקבות שירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה וחוֹוה התפרצות פסיכוטית. מבחינה טמפורלית, הנרטיב משייט הלוך ושוב בין שני מישורי זמן: ההווה הסיפורי, שבו האירועים המרכזיים הם התאבדותו של ספטימוס והמסיבה שעורכת קלריסה בערבו של אותו יום, והעבר ששב ומציף את תודעת הדמויות, ובמיוחד זיכרונות מקיץ הרה גורל אחד בנעוריה של קלריסה, שבו התרחשה הדרמה שעיצבה את מהלך חייה הבוגרים: אהבתה הארוטית אך הבלתי ממומשת לחברתה סאלי סיטון, הדחייה שלה את חיזוריו של פיטר וולש והחלטתה להינשא לריצ׳ארד דאלוויי. פרטי הסיפור הזה נמסרים חלקים־חלקים, כפי שהם עולים בזיכרון הדמויות, וקלריסה, פיטר וסאלי שבים ונפגשים במסיבה של קלריסה שחותמת את הרומן.
הדמויות השונות והעלילות השונות נקשרות זו לזו באמצעות שורה של מנגנונים נרטיביים מאחדים: התרחשויות במרחב העירוני, שנקלטות בתודעתן של דמויות שונות כרשמים חזותיים או שמיעתיים – הצלצולים של ביג בן, מכונית מסתורית שחולפת ברחובות ובה אולי ראש הממשלה, אווירון שמצייר אותיות עשן בשמיים; הדמויות מצטלבות או כמעט מצטלבות באתרים שונים בעיר (למשל, פיטר שיושב על ספסל בריג׳נטס פארק ורואה שם את ספטימוס ואשתו); דימויים משותפים, מוטיבים חוזרים ואנלוגיות שיוצרים בין הדמויות זיקות במישור של חיי הנפש, או אפילו ברובד עמוק יותר, זה של תחושת הקיום או ההוויה.
מבחינה תמטית הרומן שאפתני לא פחות. באחת מרשימות ההכנה לרומן, וולף כתבה: ״אני רוצה למסור חיים ומוות, שפיות ואי שפיות; אני רוצה לבקר את הסדר החברתי ולהראות אותו בפעולה בשיא עוצמתו״ (Merve Emre, Introduction, The Annotated Mrs. Dalloway, Liveright Publishing, p. xvii). וברשימה אחרת היא מוסיפה: ״נניח שזה יתחבר כך: שפיות ואי־שפיות. מרת דאלוויי רואה את האמת. ספטימוס סמית רואה את האמת הבלתי שפויה״ (שם, עמ׳ xlviii; התרגום שלי).
ברשימה זו אתחקה אחר מוטיב אחד שקושר בין הדמויות של קלריסה וספטימוס – השמש. במהלך שיטוטה בבונד סטריט בדרכה לחנות הפרחים בפרק הראשון של הרומן, קלריסה משתהה מול חלון הראווה של חנות ספרים, ומבטה נח על צמד השורות האלה: ״ירא לא עוד את יקוד החמה,/ ולא מזעף סופות־חורף.״ (מרת דאלוויי, מאנגלית: רנה ליטוין, זמורה, ביתן, מודן, 1974, עמ' 12). שורות הלקוחות משיר האשכבה לאימוגן, המחופשת לנער פידל, בסימבלין של שייקספיר. אביא כאן שני בתים מתוכו:
.
Fear no more the heat o’ the sun,
Nor the furious winter’s rages;
Thou thy worldly task hast done,
Home art gone, and ta’en thy wages;
Golden lads and girls all must,
As chimney-sweepers, come to dust.
[…]
Fear no more the lightening-flash,
Nor the all-dreaded thunder-stone;
Fear not slander, censure rash;
Though hast finish’d joy and moan;
All lovers young, all lovers must
Consign to thee, and come to dust.
.
ובתרגומו של מאיר ויזלטיר:
לֹא תִּירָא חַמָּה זוֹעֶמֶת
אוֹ מָטָר חָרְפִּי נִתָּךְ;
עֲבוֹדַת חַיֶּיךָ תַּמָּה
וְעַכְשָׁיו שְׂכָרְךָ תִּקַּח.
גַּם עַל הַיָּפִים נִגְזַר
לִהְיוֹת לְגוּשׁ עָפָר.
[…]
לֹא תִּירָא מַכַּת בָּרָק,
מִפְּנֵי רַעַם לֹא תֵּחַת,
לֹא דִּבָּה, לֹא יַד הַחֹק,
תַּם הַבְּכִי עִם הַשְׂמָחוֹת
עַל כָּל אוֹהֵב וְאָהוּב נִגְזַר
לִהְיוֹת לְגוּש עָפָר.
(סימבלין, מאנגלית: מאיר ויזלטיר, בבל, 2006, עמ׳ 159).
.
שלא במקרה, קלריסה פוגשת בציטוט הזה לאחר שהיא שואלת את עצמה: ״וכי אכפת שעליה לחדול אחת ולתמיד; שעל כל זה להימשך בלעדיה; וכי צר לה על כך; או שמא יש משום נחמה במחשבה, כי המוות שם קץ לכל?״ (עמ' 11–12). מחשבת החידלון של קלריסה היא מחשבה מפויסת, והיא גם מלווה באמונה בסוג של המשכיות – לא הישארות הנפש במובן הדתי, אלא משהו אחר: ״ואולם איכשהו, ברחובות לונדון, על זרמי השפל והגיאות, פה, שם, תוסיף להתקיים עוד […] בהיותה חלק – בכך לא הטילה ספק – מן העצים שבבית; […] חלק מאנשים שלא פגשה מעולם; נפרשת כערפל בין בני־אדם אשר היטיבה להכיר מכל, ואשר ישאוה על ענפיהם כדרך שראתה את העצים נושאים את הערפל״ (עמ׳ 12). זוהי מחשבתה של קלריסה, אבל היא נותנת ביטוי למה שאפשר לכנות בזהירות, המומנט המטפיזי אצל וולף – התחושה של מארג קשרים תת־קרקעיים לא רק בין דמויות שמכירות זו את זו וחולקות עבר משותף, כמו קלריסה ופיטר, אלא גם בין דמויות שלעולם לא ייפגשו, כמו קלריסה וספטימוס, ואפילו בין זרים ברחוב. המורכבות רבה עוד יותר, שכן התהייה מה זה משנה שבסופו של דבר היא תחדל, מגיעה מייד לאחר הצהרת דבקות בלתי מסויגת בחיים, ברגע ההווה: ״מה שאוהבת היא הוא זה, כאן, עכשיו, לפניה״ (עמ׳ 11), החוזרת בשינוי קל על הצהרה דומה, רק כמה עמודים קודם לכן: ״כל שאהבה; החיים; לונדון; רגע זה של יוני״ (עמ׳ 8). שני הקטבים הללו – אהבת החיים, ולצידה איזו משיכה אל החידלון, או ליתר דיוק ויתור לכוח הכבידה שלו, הם הקטבים המגנטיים של הרומן.
המשפט ״Fear no more the heat o’ the sun״ צף ועולה בתודעתה של קלריסה כשהיא מגלה שריצ׳ארד יצא לסעוד עם ליידי בראטון שהזמינה אותו בלעדיה, והיא חוזרת עליו כמעין השבעה. הזעזוע שהיא חשה מוסבר לא כקנאה אלא כחשש מהזמן עצמו, שכן בתחושה שהיא דחויה, מיותרת, יש אלמנט של מוות, ועל פניה של ליידי בראטון, שמדומים לחוגה של שעון שמש, היא קוראת את התקצרות ימיה: ״כיצד שנה אחר שנה קוצץ חלקה; מה מעט עוד בכוחם של השוליים שנותרו להמתח, לספוג, כבשנות הנעורים, את הצבעים, את התבלים, את גווני ההוויה״ (עמ' 28). התחושה הזו של חלוף הזמן והתמעטות החיים (היא בת 52) מלווה אותה כשהיא עולה לחדרה להחליף בגדים, והחדר בעל המיטה הצרה מדומה לתא של נזירה. הפרישות המינית המשתמעת, מחלת הלב שלה שמחייבת מנוחה, כל אלו שייכים לקוטב של החידלון.
אבל חום השמש, שבשיר האשכבה מייצג את תלאות החיים, מזוהה ברומן שוב ושוב עם אהבת החיים. כך, למשל, פיטר שיושב בפארק ונזכר ביום שבו קלריסה דחתה אותו, חושב: ״זה היה נורא… נורא! אף־על־פי־כן, השמש חמה. אף־על־פי־כן, אדם מתגבר״ (עמ׳ 55). ומאוחר יותר הוא אומר לעצמו: ״החיים עצמם, כל רגע ורגע, כל נטף, כאן, עכשיו ברגע זה, באור השמש, בריג׳נטס פארק, די בהם״ (עמ׳ 66).
גם ספטימוס ההוזה על ספסל אחר בפארק ״חש גם הוא כי קרב והולך אל החיים, חום השמש גובר, הקריאות הולכות ורמות, דבר־מה נפלא קרוב להתרחש״ (עמ׳ 58). ומאוחר יותר, בביתו, כשהוא שומע קולות שקוראים לו להרוג את עצמו הוא תוהה: ״אך למה יהרוג עצמו למענם? האכילה נעימה; השמש חמה״ (עמ׳ 76). וממש בשנייה לפני שהוא קופץ אל מותו הוא שב וחושב: ״אין הוא רוצה למות, החיים יפים הם. השמש חמה״ (עמ׳ 121).
אחרי הכול, העלילה מתרחשת ביום יפה וחמים של חודש יוני, ואם נזכור שהקיץ האנגלי מלא גם בימים אפורים וגשומים, קל להבין את הזיהוי בין חום השמש לשמחת הקיום. תחושותיה של קלריסה כשהיא יוצאת מהבית באותו יום מבוטאות במילים ״איזה גיל! איזו צלילה!״ (עמ׳ 7, ובמקור:What a lark! What a plunge!), והבוקר מתואר כ״רענן כמו הוצא לילדים על החוף״ (עמ' 7). חוף הים מופיע שוב כדימוי מנחם ומרגיע, תחילה אצל קלריסה ומאוחר יותר אצל ספטימוס. קלריסה שנחה על הספה ומתקנת את שמלתה, מדמה את הקפלים לגלים, ומשם נשאבת למעין הזיה:
כך ביום קיץ נאספים הגלים, גולשים ונופלים; נאספים ונופלים; וכל העולם כאומר ״זה הכל״, בכובד הולך וגובר, עד אשר גם הלב הנתון בגוף השרוע באור השמש על שפת־הים אומר גם הוא, זה הכל. ירא לא עוד, סח הלב. ירא לא עוד, סח הלב, מפקיד את מטענו בידי איזה ים, זה הים הנאנח אנחת כל העצבונות כולם […] והגוף לבדו מאזין לדבורה במעופה; לגל המשתבר; לכלב הנובח, הרחק־הרחק, נובח ונובח (עמ' 35).
ובעצם, האם זהו חלום בהקיץ של קלריסה עצמה, או שאולי התמונה הזו, שהיא למעשה דימוי מורחב, שייכת לאיזה דמיון קולקטיבי, מדובבת משהו לא־אישי. כי הנה אצל ספטימוס, ברגעי החסד שלפני ההתאבדות שלו מופיעה תמונה דומה מאוד. מראה ידו הנחה על מסעד הספה מזכיר לו תמונה של ציפה בים: ״וידו נחה על גב הספה, כדרך שנחה בעודו רוחץ, צף על פני הגלים, בעוד הרחק על החוף שמע כלבים נובחים ונובחים הרחק־הרחק. ירא לא עוד, סח הלב; ירא לא עוד״ (עמ׳ 114).
בשני הקטעים חוזרת הפראזה השייקספירית "Fear no more", אבל אולי העובדה שבהזיה של קלריסה הגוף שכוב על החוף בשמש ורק מקשיב לקול הגלים, ואילו בהזיה של ספטימוס הגוף צף על פני הגלים הרחק מהחוף, מרמזת על כך שקלריסה תמשיך להיאחז בקרקע המוצקה של חייה: בעלה, בִּתָּהּ, הבית, המשרתים, המסיבות, ואילו ספטימוס יתרחק מחוף מבטחים ויצלול מטה. הצלילה של קלריסה אל היום השמשי בבוקר ויכולתה לצלול ״אל לב ליבו של הרגע״ מונגדות לצלילה של ספטימוס אל מותו בערב. ועם זאת, ההתאבדות של ספטימוס איננה ביטוי לִמשיכה אל החידלון, אלא ניסיון לגונן על משהו יקר ערך מפני הדורסנות של הרופאים שמנסים לכפות עליו ״חוש מידה״; וכשקלריסה שומעת במסיבה על ההתאבדות שלו, היא תוהה, כמו במענה ישיר לכך: ״הצלל כשאוצרו בידו?״ (עמ׳ 149).
לצד השמש, הרומן מציב גם מאור קטן לממשלת הלילה – קלריסה עצמה. קלריסה מקושרת באופנים שונים לזוהר או לאור מעשה אדם: כלי הכסף המצוחצחים והנוצצים בביתה, שמלתה שזוהרת באור מלאכותי, האורות הקטנים שהיא מפזרת בגן, והיא עצמה שמדומה ליהלום: ״ערוכה כך למען העולם בלבד למוקד אחד, גביש אחד, אשה אחת, היושבת בחדר־האורחים שלה ויוצרת נקודת מפגש, קרן אור, בלי ספק, בשממת חייהם של כמה וכמה אנשים״ (עמ׳ 33).
תכליתה של המסיבה שהיא עורכת היא ״to kindle and illuminate״. המסיבה, שאותה היא מגדירה כַמִנחה שלה לחיים, היא עיגול גדול של אור (החדרים מוארים והומי אדם בזמן שהאישה הזקנה בבית ממול מכבה את האור והולכת לישון), ומתבקש להיזכר כאן בקביעה של וולף במסה Modern Fiction, שמשימתו של הסופר היא למסור חיים שהם ״הילה של אור״ (a luminous hallo). למרות ריבוי ההבדלים בין וולף לבין גיבורתה, אשת החברה, הנשואה לחבר פרלמנט שמרני ובעלת השכלה בסיסית בלבד, גם קלריסה היא יוצרת – יוצרת של רגע, של חוויה אסתטית עבור אחרים. המארחת והסופרת מתגלות כדומות זו לזו יותר משאפשר היה לשער.
.
עמל זיו הוא חוקר.ת תרבות וספרות העוסק בלימודי מגדר ומיניות. בין ספריו: ״מחשבות מיניות: תיאוריה קווירית, פורנוגרפיה והפוליטיקה של המיניות״, רסלינג, 2013. ספר הפרוזה הראשון שלו, ״נערות״, ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ספריית פועלים ב־2021.
.
>>>במדור וַתִּקרא הקודם של המוסך: גיא פרל קורא בשיר "אוטוביוגרפי" מאת מאשה קאלקו
.
כתבות הגיליון לחצו כאן
