בעבודה | ליאת והמלחמה

"אני אוהבת אזעקות. יש בהן משהו מרגיע, משהו בהן מבטיח שהכול בסדר." סיפור מתוך ספר בכתובים מאת שולי ספיר

832 629 Blog

יובל שאול, זברה, זברה מפוחלצת, 125X210X59 ס''מ, 2001-2000

ליאת והמלחמה

שולי ספיר

.

אותנו, אותי ואת ליאת, המלחמה תפסה מוכנות. תמיד ידענו שהיא תבוא, ידענו שהכול עומד להתמוטט, כולם ידעו. לכן לא היה שום דבר מפתיע בהחלטה של ליאת, שהבשילה בה עוד קודם, במה שנקרא עכשיו אצלנו עיתות שלום, לאמץ מיד במקרה כזה חתולה, ואפילו שחורה, בעיקר אם האסון ממש גדול. נוכל להסתכל עליה כמו שאנשים מסתכלים בדג באקווריום ושואלים את עצמם מי נמצא באקווריום, כי מרגיע אותם לחשוב שזה בעצם הם. השלכנו הרבה על החתולה הזאת, ואמנם היא הצליחה להאפיל לפעמים על המצב ולהסיח את דעתנו כשבאה להתחכך בנו או לשבת על ליאת או לידה על הספה. ובכל זאת התפלאנו עד כמה המלחמה שינתה אותנו, בזמן כה קצר. התקפי החרדה של ליאת, שקודם נראו כמו סימפטום של בעיה נפשית, נעשו התגובה הנורמלית למצב, ועכשיו העובדה שהם הפסיקו נראתה לי מדאיגה. חתולה נוספה לנו למשק בית, חתולה שהיא עולם ומלואו של צרכים רגשיים מדומיינים שעוד נשאר לנו לחקור אותו כשיהיה לנו חשק. וגם שחר, שבשבועות ובחודשים שלפני המלחמה מיעט לבוא אלינו, כי נמאסנו עליו מאוד, והעדיף להתבודד בערבים בביתו כמו שהתבודד כל היום בגן שלו, התחיל לבוא כמעט כל ערב כדי להימלט מאשתו ההיסטרית ומבנו המופרע. ישבנו שלושתנו בסלון החשוך מרירים ומיואשים, ליאת ואני בגלל המלחמה אבל שחר בגלל שהוא תמיד כזה והיה כזה גם לפניה. למרות שהיה גבר וגם קצין קרבי בעברו, שחר לא העלה בדעתו להצטרף ללחימה. אני זקן מדי בשביל זה, אמר, למרות שלא היה בן יותר מ־35. נפשו קצה בצבא שלנו כבר מזמן בגלל כל מיני אי־סדירויות ומעשים לא חייליים שהיה עד להם בזמן שירותו הצבאי. שחר לא שקל להתנדב, כי הוא לא היה אדם נדיב. גם אנחנו, ליאת ואני, לא יכולנו להתנדב ולקחת חלק במאמץ המלחמתי. למרות תחושה מעומעמת ומביכה של חובה שהתגנבה לליבנו לא הייתה לנו היכולת המינימלית הדרושה להתנדבות למאמץ המלחמתי, ולמעשה היינו חסרות תועלת לחלוטין מהבחינה הזאת.

ישבנו בסלון שלנו עם שחר וניסינו להעביר את הזמן, כמו שתמיד אנחנו משתדלות לעשות. בגלל שאני הייתי עסוקה לרוב בעבודה רוחנית, ליאת הייתה היחידה בבית שעקבה אחרי החדשות. כשהייתה רעבה היא הייתה נוטשת לזמן קצר את העמדה הנצחית שלה על הספה ועוברת למטבח, מכרסמת שם מעל השיש פיתה ישנה עם טחינה מאתמול, בוהה ולועסת כמו עגלה באחו. לא היה סיכוי שתתפוס אותי מתפעלת מדמותה המרושלת בשיער הקצר השחור מתחת לנברשת הזכוכית שהאירה את המטבח. היא רכנה מעל השיש כדי שהטחינה לא תנזל על הרצפה. ליאת שלי! נאנחתי. רציתי רק שתהיה מרוצה והייתי מוכנה ללכת דרך ארוכה כדי לגרום לזה לקרות. אם ליאת לא הייתה שמחה הרגשתי שנכשלתי, ובגלל שלא הייתה שמחה מטבעה היא העניקה לי את הזכות לחיות בתחושת כישלון מוצדקת. נכשלתי, חשבתי לעצמי בייאוש כשראיתי עד כמה ליאת אומללה, עד כמה כל המאמצים הכבירים שלי לעודד אותה עולים בתוהו, ונתתי לעצמי להתמסר כל כולי לתחושת הכישלון. אין דבר מתוק מההצלחה, אמר תאלס החכם באדם, אבל הכישלון מתוק ממנה, והוא נמשך יותר.

ככל שהתארכה המלחמה ליאת נעשתה מרירה ורגזנית יותר. היא הייתה מלאת שנאה. היא שנאה את כולם, לא הייתה בליבה שום אהבה, שום תחושה נעימה של ביחד. מדי פעם היינו מעירות זו לזו כמה הכול מכוער, כמה מוזנח הכול ונורא. ליאת קוננה על התרבות, על מצבה העלוב של האמנות שהרימה ידיים והפסיקה לתפקד. היופי עצמו כאילו נבהל וברח ממה שקורה, משאיר אותנו בלי אוויר. היו עוד דברים שהפסיקו לתפקד. חיינו בעולם דיסטופי ורק החתולה שלנו סמירמיס המשיכה כרגיל בעולם החתולים שלה, היא ושחר. ליאת ואני היינו מתלהטות בשיחה נואלת על המצב, לא היה לנו שום דבר מעניין או מקורי לומר על המצב הזה, הסתפקנו בהתמרמרות בהמית ובתלונות מרגיזות. בגלל זה שחר נראה לנו עוד יותר מרשים, שותק לו מלכותי ורב הוד בכורסה, מלטף את הספינקס השחורה באדישות נשגבת.

למרות שנמנעתי בעיקרון במשך שנים מלהיכנס למטבח, שהיה נתון לשליטתה הבלעדית של אנאבל, המשרתת שלנו, כשעלתה הקריאה לאפות עוגות לחיילים לא יכולתי לעמוד בתשוקה באמת לעשות את זה. אני הולכת לאפות עוגה לחיילים, אמרתי לליאת בארוחת ערב.

איזה עוגה? שאלה ליאת.

איזה עוגה? חזרתי, לא מבינה.

איזה עוגה תכיני, אמרה ליאת בסבלנות נאורה.

אני לא יודעת, אמרתי. איזה עוגות יש?

ליאת אמרה שיש עוגות מכל הסוגים. יש בחושות, יש קרות, יש עוגות שוקולד, עוגות גבינה, עוגות שמרים ומבצק עלים, יש עוגות תפוחים ויש…

טוב! אמרתי. הבנתי. אני אכין עוגה שקל להכין אותה. לא משהו מסובך, כי אין לי הרבה ניסיון באפיית עוגות.

היא חייכה והמשיכה לעבוד על החביתה שלה. את החביתות היא תמיד אכלה עד הסוף. הסתכלתי על ליאת והבנתי פתאום שזה החיוך הראשון שמעקם את שפתיה הדקות והיבשות מזה ימים רבים. גם אני חייכתי, שמחה שהצלחתי לשעשע אותה, והתפלאתי כמה צודקים אלה שאומרים שמי שתורם לאחרים בעצם תורם לעצמו, ושהנדיבות היא דבר משתלם.

סיפרתי לאנאבל על כוונתי האצילית לאפות עוגה לכוחות הלוחמים. אנחנו צריכים לפנק אותם, אמרתי, וחוץ מהמטרה הבסיסית, לספק להם מזון כדי שיוכלו להגן עלינו בגופם, העוגה לחיילים גם מעלה את המורל ותורמת לתחושת הסולידריות הכללית. אנאבל אהבה את כל החיילים. הם כולם היו בעיניה ישו קטנים, כי היא הייתה קתולית. היא הייתה שמנמנה ולבשה שמלת מיני פרחונית שומטת לסתות, ולמרות שדיברה לפעמים היה רושם שהיא שומרת את המחשבות שלה לעצמה, מה עוד שהיא חשבה אותן מן הסתם בפיליפינית. איזה עוגה את רוצה לעשות? היא שאלה, מגהקת. שמתי לב שהיא קצת שתויה.

עוד פעם השאלה הזאת! מאיפה לי איזה עוגה להכין? אמרתי ואיפרתי בכיור. אני לא מבינה בזה כלום. בגלל זה קראתי לך, אנאבל.

אנאבל עמדה מולי שותקת. לא היה לה חשק במיוחד לעזור לי, ואפשר היה להבין שהיא מעוניינת לחזור להנאות הפשוטות שחיכו לה בכוך שלה.

תכיני עוגת שוקולד בחושה, נשמעה קריאה מהסלון.

עוגת שוקולד בחושה? אמרתי, מבולבלת. מה זה?

ומעל זה אפשר לפזר אבקת סוכר, המשיכה ליאת, ואולי גם קצת קוקוס.

קוקוס? אמרתי. אנאבל, יש לנו קוקוס?

יש! אמרה אנאבל.

היא נאנחה והפעילה את התנור אפייה. תנור אפייה תמיד הזכיר לי רק דבר אחד. את יודעת שסילביה פלאת התאבדה עם תנור אפייה? אמרתי לאנאבל. היא דחפה לשם את הראש ומתה משאיפת גז, כששני הילדים הקטנים שלה ישנים למעלה. זה כנראה היה תנור גז, אמרתי. והתנור שלנו הוא תנור חשמלי. אנאבל לא ידעה מי הייתה סילביה פלאת, אבל אם לה היה תנור משלה היא בטוח לא הייתה מתאבדת איתו. היא הוציאה מהמקרר ביצים. היא שמה על השיש קמח. גופה השופע בשמלת המיני הפרחונית נראה מותש, וחשבתי לעצמי שכמו שהמלחמה משפיעה על כולם, היא משפיעה מן הסתם גם עליה.

מה נראה לך שחושבת ומרגישה הפיליפינית שלנו בקשר למלחמה? שאלתי את ליאת כשעזבתי את אנאבל במטבח, להמשיך בעבודה, וחזרתי לסלון, להציק לה כמו שאני עושה כל הזמן. אזעקה נשמעה. אני אוהבת אזעקות. יש בהן משהו מרגיע, משהו בהן מבטיח שהכול בסדר. ליאת קיללה. אנאבל, כמו תמיד, הצטלבה והתחילה להתפלל. הלכתי להביא את סמירמיס ואז נכנסנו כולנו לממ"ד המשוכלל וחיכינו. צמד פיצוצים נשמע מעלינו, ואז עוד שלישייה. וזהו.

חיכינו עוד דקה ואז אמרתי, יפה מאוד! ויצאנו מהממ"ד, כל אחת לענייניה: ליאת לספה שלה, לבדוק בחדשות את המטח ותוצאותיו, אני לכורסה שלי, כדי להסתכל עליה ולהשתעמם, ואנאבל למטבח, להמשיך להכין את העוגה לחיילים.

שבועיים אחרי שהתחילה המלחמה שחר הלך לשם. הוא פשוט התגייס והצטרף לכוחות הלוחמים. זה שינה מקצה אל קצה את חוויית המלחמה שלנו והרחיב מאוד את הסדק שנפער בינינו לבין המציאות. לא הבנו למה הוא הלך. זאת לא הייתה אי־הבנה מוסרית או מצפונית אלא משהו עמוק יותר, הרבה יותר: אי־הבנה שלמה ומוחלטת, כמו כששומעים מילה שלא יודעים מה היא אומרת או מנסים לחשוב מה קורה בתוך ראש של חתול. לא הבנו, זאת הייתה שפה זרה שלא יכולנו ללמוד. על אי־ההבנה הגמורה נוסף עוד גורם, והוא העובדה המערערת שגם שחר לא הבין. כל העניין היה אי־הבנה גדולה.

חודש לא שמענו ממנו. היינו שלוש נשים וחתולה שנמקות לבדן מרוב חרדות ודאגות ללוחם שלהן, וקרה שחיפשנו את שמו ברשימות ההרוגים. כשחייל הולך למלחמה הוא לוקח איתו, בחוסר התחשבות שאין דומה לו, את כל יקיריו ואהוביו, הוא משליך אותם יחד איתו אל תוך המלחמה, אם הם רוצים ואם לא. חלק מאותם יקירים ואהובים לא מעוניינים להיות מושלכים אל תוך המלחמה. מטעמי בריאות הם מעדיפים לשמור על עמדה של צופים, צופים עצובים ואומללים אמנם ובכלל לא נלהבים, אבל מבחוץ. אנאבל התפללה הרבה למריה הבתולה שתשמור על שחר שלנו. קינאתי בה. לה יש את הבתולה הנפלאה שתמיד עוזרת לה, ומה לי יש? חשבתי מדוכדכת כשראיתי כמה מריה תורמת לאנאבל וכמה אני עצמי יכולתי להיעזר בה אילו רק הייתי מקבלת את החינוך המתאים. ואמנם, אחרי קצת יותר מחודש התפילות עזרו ואם האלוהים החזירה אלינו את שחר. שחר חזר אלינו בריא ושלם, עד כמה שאפשר לייחס ליצור מפורק ושבור כמוהו תכונות כל כך חיוביות. הוא הופיע פתאום בסלון שלנו כמו התגלות, כמה דקות אחרי שיצאנו מהממ"ד באותו ערב אחרי עוד אזעקה, חמוש ברובה ולבוש מדים, שיערו הבהיר סתור ונעליו הצבאיות הגבוהות מכוסות באבק המדבר.

ליאת, אמרתי לליאת שראשה היה תקוע במסך. כשהרימה אהובתי את מבטה וראתה את שחר עם מדים ונשק, עומד בקצה הסלון לאה ועצוב והחתולה השחורה מתחככת בלי שום בושה בנעל הצבאית שלו, היא פלטה יפחה. הוא היה מקסים ושובר לב כשעמד כך בפתח, מחייך את חיוכו הכחול, נבוך קצת מהשיבה לאזרחות. הוא חזר אלינו ישר מהדרום, מהלחימה ברצועה. אנאבל הציצה מהמטבח וגם היא השתאתה למראה שחר, ליופיו ועיניו הכחולות, כי אכן לאחד האלים הוא דמה. על כתפו היה שמוט אם־16 מנוסר. המשרתת פלטה קריאת אימה והצטלבה. אחרי רגע קצר של קיפאון היא מיהרה אליו לתת לו חיבוק, והקנה הקצר התחכך קר ונוקשה בירכה השמנמנה. 

תן את הרובה, אמרתי.

הוא נתן לי את הרובה האישי שלו והתיישב בכורסה, מעקם את שפתיו היפות במרירות. אנאבל מיהרה לחזור למטבח, לטרוח שם על העוגה. היא הייתה מודאגת. כולנו היינו מודאגות. מה קרה לו שם, במלחמה? מה הוא עשה וראה?

שחר רק עצם את העיניים ושתק.

אנאבל נשמעה מתייפחת במטבח. המתח הכריע אותה.

גמרת עם העוגה? צעקתי לה לשם. היא ענתה שהעוגה בתנור.

אני אופה עוגה לחיילים, אמרתי לשחר.

הוא רבץ בכורסתו בעיניים עצומות, חצי רדום.

איזה עוגה? הוא שאל.

הסתיו נמשך ונמשך ופה ושם ירד גשם. זה היה גשם עצבני שכמו תמיד ניתך עלינו בלי שום עדינות, בלי חביבות, ולכן קוראים לגשמים אצלנו גשמי זעף. אנאבל פינקה את החייל שלנו כמיטב יכולתה. היא עשתה הכול כדי שלא יחזור למלחמה, מתוך חשש שאם יחזור לשם היא לא תראה אותו עוד לעולם. סמירמיס החתולה רבצה עליו כל הזמן. מהר מאוד היא ושחר נהפכו לזוג, בעיקר ביוזמתה. היא בטשה בבטנו בציפורניה החדות והכאיבה לו, והוא קילל אותה וקרא לה "חידה בזויה". כמו כולם, גם היא פשוט התיישבה עליו.

כשהצבא ראה ששחר לא חוזר, הוא שלח לו הודעה בוואטסאפ שהוא נדרש להתייצב. שחר צחק. הוא אמר שאין להם מספיק בתי כלא בשביל לשים שם את כל הנפקדים והעריקים מהמלחמה. כעבור יומיים הופיעה אצלנו בבית קצינת הקישור שלו, צעירה נאה, בהירת שיער, במדים מגוהצים, שנראתה מאוד מסודרת ומסורה לתפקידה. בת כמה את? שאלתי אותה. היא הייתה בת 23, קצינה במילואים. איך סידרת לך כאלה מדים יפים? החמאתי לה כשהושבתי אותה בכורסה. היא הייתה יפה ומושכת, וראיתי שגם ליאת לא נותרת אדישה. עיניה האפורות נחו תכליתית על שחר, הקצין שלה, שהיה שרוע בכורסה יחף, לבוש בטריקו לבנה ישנה. על בטנו רבצה הסמירמיס השחורה, בגבה לנציגת הצבא.

באת לגייס לנו את שחר? שאלתי כשאנאבל הכינה לה כיבוד במטבח.

שחר כבר מגויס, ענתה הקצינת קישור שלו. כרגע הוא נחשב אצלנו נפקד, והעונש על נפקדות בזמן מלחמה… היא הסמיקה ולא גמרה את המשפט.

מה העונש? שאלה ליאת, גם היא מסמיקה. עוד לא התחיל המשא ומתן וכבר השתיים האלה סמרו כמו שתי חתולות שנלחמות על חתיכת בשר.

אני אמרתי שהעונש על עריקה בזמן מלחמה צריך להיות חמור מאוד כדי שכל היתר שרוצים לברוח יוותרו על הרעיון.

כמה עריקים יש לך? ליאת שאלה את הקצינה, ששמה היה פזית.

פזית נעה באי־נוחות בכורסת היוקרה. מדי הזית שלה נראו חדשים. בהדרכה הקצרה שעברה לא הספיקו לתרגל מגע עם אזרחים, והיא הייתה רק אחת מרבים שנשלחו לחזית בלי הכשרה מתאימה. היא אמרה שלהפך. רבים מתנדבים. הצבא מתקשה לעמוד בזרם הפניות.

מצוין, אמרתי. אם ככה אז אין שום בעיה.

ליאת לא יכלה עוד להתאפק. למה ששחר ירצה להילחם, היא התפרצה בזעם, בשביל שלטון דיקטטורי שרוצה לרצוח אותו? זה נראה לך הגיוני?

הקצינה אפורת העיניים שלנו מצמצה. היא לא ידעה איך לאכול את הרדיקליות של ליאת. הצבא הוא של כולנו, היא גמגמה, מה שאת אומרת לא נכון.

סמירמיס שכבה על שחר, מגרגרת ונועצת בו ציפורניים מלאות תאווה. הוא נמנם, מקשיב לפעימות ליבה החתולי של השחרחורת שלו.

אמרתי לפזית ששחר חשוב לנו. אין מצב שניתן לו ללכת, אמרתי לה, אני בטוחה שאת יכולה להבין את זה. הדלקתי סיגריה ששלפתי מקופסת כסף יפהפיה והצעתי גם לה. לא היה כמובן סיכוי שתעשן איתי אבל ליאת דווקא לקחה סיגריה, ואפילו אנאבל הסכימה לסיגריה והלכה לעשן אותה במטבח. הסלון התמלא עשן. נעשה מחניק.

אולי, אמרה הקצינה, משתעלת, אפשר לפתוח חלון?

מה? אמרתי. עם המיזוג פועל?

לסמירמיס העשן לא הפריע. היא שכבה על שחר וגרגרה באלימות. ליאת נעצה בקצינה פזית מבט מטורף מרוב כעס ועישנה.

פזית אמרה שהיא מבינה את המצוקה אבל הצבא צריך את שחר ושחר צריך לחזור. זה החוק, היא אמרה, משתעלת, זה לא עניין של בחירה. היא הזכירה לנו שגברים רבים עזבו מאחור נשים וילדים קטנים כדי למלא את חובתם, אבל ליאת אמרה שזה לא חוכמה. לברוח מהמשפחה זה זכות, היא אמרה. ובאמת שומעים אותם אומרים תודה כל הזמן. שחר ברח מהמשפחה שלו אלינו. הוא לא צריך את המלחמה בשביל זה.

פזית החליקה בידה על מכנס הזית וממש אפשר היה לשמוע את רשרוש הבד על הירך המחוילת. היו לה עוד כמה דברים להגיד ואז היא קמה מהכורסה ולפני שעזבה את הסלון שלחה מבט אפור אחרון בקצין הפגום שלה ששכב בכורסה יחף, מנמנם, והשחורה המשוקצת מכורבלת עליו. מחכים לשחר מחר בבוקר בנקודת האיסוף באזור שדרות, ממש על גבול עזה, אמרה כשליוויתי אותה לדלת. אם הוא לא יבוא זה יהיה חמור מאוד. להיות עריק, אמרה אחרי שכבר יצאה, מסתובבת אליי, זה דבר שגורר עונש חמור. אני מבקשת שתזכרו את זה. מדובר בדבר מאוד לא נעים.

תודה שאת מיידעת אותנו, אמרתי לה לפני שסגרתי את הדלת, זה מאוד נחמד מצידך.

כשחזרתי לסלון ליאת הסתכלה בשחר, שכבר ישן. הוא נשם בשלווה, ושתינו חייכנו בנחת. הוא היה שלנו, והביקור של הקצינה נראה לנו יותר כמו סוג של פישינג מאשר איום ממשי. יש להם מספיק על הראש גם בלי להתעסק דווקא בשחר, הסכמנו בינינו. אבל כשדיברתי אחר כך עם בת אל מה יפית, העורכת דין שלי, כדי לברר את המצב, התקבל הרושם שאולי יש סיבה לדאגה. אחרי שעשתה כמה בירורים מה יפית הודיעה לי שלמרות ששחר בעצם התנדב, הוא חויל ונחשב לחייל לכל דבר. חוץ מזה נודע לה ששחר הוא מפקד גדוד. חסרים להם כרגע מפקדי גדוד, היא אמרה, וזו הסיבה שהצבא טרח לשלוח אלינו הביתה את פזית.

שחר יא נבלה, הערתי אותו בבעיטה קלה שהבריחה את סמירמיס. אתה מפקד גדוד?

שחר שרק התעורר הכחיש. מה פתאום, הוא אמר. נראה לך?

שמעת? אמרתי למה יפית. שחר אומר שזה לא נכון.

מה יפית הסבירה לי שהצבא העלה את שחר בדרגה ומינה אותו למפקד גדוד בעזה בזמן שהיה נפקד. הם מאוד רוצים אותו, היא אמרה. אפשר להגיד שהגדוד ממש מחכה לו, שיפקד עליו. הם מתאספים מחר בנקודת האיסוף ליד שדרות. היא הוסיפה שזה גדוד מילואים בלי הרבה מוטיבציה וברור שאם יגלו שהמפקד ערק זה ישפיע על רוח הלחימה של הלוחמים.

אבל הוא לא המפקד! אמרתי לה, מאבדת את הסבלנות.

את זה הצבא קובע, לא אני ולא את, היא אמרה.

שיזדיין הצבא! צעקה ליאת מהספה.

היא שמעה הכול כי השיחה התנהלה בספיקר וגם שחר שמע, ממעמקי נמנומו.

בזמן הנפקדות שלו שחר חזר לשגרה. הוא פשוט המשיך כמו קודם, כאילו אין מלחמה. השכם בבוקר היה הולך לגן שלו בבית של השטיינרית ועובד שם עד הערב. הוא עדר, גזם, דישן, פינה את הגזם, עקר ושתל. הוא אהב לעבוד קשה. הזקנה צפתה בו מהחלון הפנורמי הגדול של הסלון שלה כשהיא יושבת בכורסה ועל ברכיה עיתון. רוב הזמן היא לא ראתה אותו, אבל לפעמים הוא הגיח ממעמקי הגן לכמה רגעים ותמיד היה גם את טקס האספרסו הקצר בסוף היום, כשהוא סירב לשתות איתה אספרסו. השטיינרית לא זכתה להרגיש שהיא באמת חלק מהביחד המלחמתי עד ששחר הודיע לה שהוא מתגייס. כשהלך למלחמה היא נפרדה ממנו בלב הומה ובבקרים, כשישבה בכורסה וצפתה נוגות בגנה העזוב, הייתה נעקרת מחזה אנחה של עונג מרוב הקרבה ואהבת המולדת. שחר היה בעיניה החייל המושלם. הוא היה חרוץ כל כך, נבון ומוכשר, יעיל ונחוש ועם זאת אדיש, הוא היה ברוש לבדו, ברוש לבדו איתן. אחרי קצת יותר מחודש הגנן חזר מהחזית כחול עיניים ושזוף כמו לורנס איש ערב, מלבד העובדה שערב לא עניינה אותו בכלל. רק לגן שלו הוא דאג, והגן היה מוזנח. הצמחים התייבשו. עשבים שוטים השתלטו על הפרחים האהובים שבעבר מילאו אותו שמחה. רוב השיחים כבר חלו ומתו, וגם אלה שעוד חיו כבר היו אבודים. הוורדים הנהדרים שפרחו בשפע סמיך של עלי כותרת בצהוב עז ובוורוד מלטף ולפעמים באדום בוער והפיצו ניחוח כבד וחושני, כמעט מחניק מרוב מתיקות מגונה, נבלו. הם נהפכו לגרוטסקות דוקרניות חסרות צבע ועכשיו היה צריך לעקור אותם. שחר עמד לבדו בגן והשקיף על החורבן. ענפי העצים רשרשו ברוח מעל לראשו. ציפור שלחה ציוץ צורמני. טרטור של מסוק נשמע מכיוון החוף. אחרי שסקר את הגן החרב בעיניו הכחולות הערניות, הוא קפא במקומו כמו פסל שניצב שם כבר אלפי שנים, פסל עתיק של גבר מלא חן שפגעי הזמן ששחקו אותו וכרסמו בו הוסיפו לדמותו קסם נוגה. הוא עמד קפוא במקומו. זה לקח כמה דקות, הוא כיבה את עצמו לצורך עבודות תחזוקה ונכנס למצב שינה. אחר כך, אפוף ברשרוש ענפי העצים ברוח, הופעל מחדש. שחר התחיל ללכת. הוא הסתובב ופנה בשביל אל מחסן הציוד שבקצה המרוחק של הגן, לקחת כלי עבודה.

בצהריים, בשיא החום, התקשרה אריאלה, אשתו של שחר. מה קורה עם שחר? היא שאלה. למה הוא לא במלחמה? בעלה היה קצין והיא הייתה גאה בזה.

שחר בסדר, אמרתי. תודה שאת שואלת. מאז ששחר חזר מהמלחמה הוא העדיף להתמקם אצלנו ושחרר אותה מנוכחותו, והתקשורת ביניהם התנהלה בעיקר דרכי. לאריאלה לא היה חשק ולא הייתה סבלנות לדבר איתו. העובדה שאנחנו נותנות לו להיות אצלנו הייתה לה מקור של פליאה והקלה, היא לא הבינה איך מישהו מסוגל לסבול אותו.

עד מתי הוא חושב לברוח? היא אמרה. ברור לך שזה עומד להימשך שנים.

שחר לא מעוניין, נפלט לי בטיפשות.

שחר יעשה מה שאומרים לו, היא אמרה. 

בדיוק, הסכמתי.

ליאת הסתבכה עם המאמר שלה על המצב. הכול נראה מיושן, המציאות נראתה מיושנת, ולכן זה לא מפליא שגם המאמר שלה נראה מיושן. היה נדמה לי שהיא הזדקנה פתאום בכמה שנים וקרה שתפסתי את עצמי מרחמת עליה בגלל המצב. היא הייתה כל כך חיוורת וסובלת, פחדתי שתתפורר. גם על אנאבל ריחמתי. ועל שחר. ריחמתי על כולנו, בשני הצדדים. הייתי קדושה. רגשות של אהבה, של חיבה ושל אהבת השלום תמיד היו מיסודות האופי שלי. אבל על סמירמיס לא ריחמתי. היא לא הובאה אלינו הביתה בשביל זה ויש לציין בהערכה שעל החתולה השחורה שלנו, שכמו כל היתר מילאה את תפקידה על הצד הטוב ביותר, לא היה צורך לשפוך שום רחמים.

.

שולי ספיר היא סופרת ועורכת. ספרה הראשון, "הבנאדם", הופיע בהוצאת בבל ב־2019. ספרה השני, "ליאת והבלונדה", הופיע בהוצאת שתיים ב־2022. "ליאת והמלחמה" הוא סיפור מתוך ספר בכתובים.

.

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: "סביבה עוינת", קטע מתוך רומן בכתובים מאת מאיה מיכאלי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Basis Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת פרוזה | אבני המשחק של הספרות

דפנה לוי על מותו הלא־מטפורי של המחבר, בירור תפקידה של הספרות, מאפייניה, יכולותיה, מגבלותיה ועל כוחה המרפא, הדלק הנפשי האצור בה והעולמות החלופיים שהיא מאפשרת ב"מותו של המחבר" מאת רות לורנד

832 629 Blog

בעז נוי, מתחת לעצי הפיקוס, שמן על בד, 110X140 ס''מ, 2023

אבני המשחק של הספרות: על "מותו של המחבר" מאת רות לורנד 

דפנה לוי

.

כשהילדה החיפאית בת ה־14, ״ילדה קצת כפופה, עם חולצות גדולות כמו הילדות האלה … ששיערה אסוף בסיכות וגומייה והיא אינה יודעת מיהו אלכסנדר פן,״ פוגשת לראשונה סופר עברי, גבר מבוגר בסוודר חום מרושל שכתב שלושה ספרים ובא לדבר עליהם בפני התלמידים בכיתתה, הלב שלה מפרפר משמחה, אבל היא אינה מצליחה לשאול אותו אלא ״איפה אתה גר?״ הילדים צוחקים אבל הוא לא, ונדמה שהבין שהיא והוא צריכים לדון בעניינים קונקרטיים: האם הוא מעשן כשהוא כותב? האם הוא כותב בלילה או מוקדם בבוקר? האם הוא כותב בכתב יד או במכונת כתיבה? והכתובת נדרשה לה, לילדה, כדי להתניע את השיחה הזו ביניהם, שתימשך עשרות שנים ותשמש מין מסע התבגרות וגילוי עצמי כפול, שלה – החולמת להיות סופרת, ושלו – שהקריירה הספרותית שלו לא ממש ממריאה לגבהים.

מותו של המחבר מאת רות לורנד הוא סיפור עדין הכתוב באיפוק, אף שהוא עוסק בסערות נפש ובאירועים משני מציאות. רובם של אלה מתרחשים בין כריכות הספרים. שם הילדה המספרת היא היתומה חמת המזג באי הנסיך אדוארד, או נמצ׳ק הקטן שמת מדלקת ריאות במשחק המחניים, דזירה המזנקת אל המים או בתם של ידוענים שהתמכרות לאלכוהול מובילה אותה לאבדון. היא עצמה מבלה את ימיה בהעתקת שירים של המשוררים האהובים עליה ובכתיבת סיפור סודי על נערה חיפאית בשם ענת שמורדת במשפחתה, והוריה אינם יודעים את נפשם מרוב צער. ״ויום אחד… מה כבר יכול לקרות יום אחד בחייה של נערה שהבניין שבו היא גרה מוקף בחצר עם עצי אורן, ברושים ופיקוס אחד גדול בהדר עליו?״ לורנד שואלת, ועונה בין השורות תשובה עקיפה של מי שמודעת לכוח הכמעט מיסטי, ואולי מיסטי ממש, של האותיות והמילים, כפי שהיא כותבת בשורת הפתיחה של הספר: ״בבוקר שבת חורפית התגלה לי כוחן הדומם של האותיות.״ הגילוי התרחש כשאביה של הילדה הלך לבית הכנסת והיא מתכרבלת עם אמה במיטה הגדולה. ״הספרים שקראנו שלחו אותנו למחוזות רחוקים,״ היא כותבת. בעת שהאם קוראת רומן בשפה זרה, ״השפה שלה,״ הילדה מתרגלת ראשית קריאה: ״לדינה יש ספר״, ״שלום אבא, אמר דן״, והמילים מכשפות אותה, עד שהיא מגלה כי ״הן אהבו ילדים יותר מאשר ילדות, המילים הכתובות. אם אקרא ואכתוב הרבה, המילים תאהבנה גם אותי. בבית הכנסת, בתפילת המוסף של שבת, נגעתי באותיות הקדושות. קראתי בקול. אבא שלי התכופף ולחש: 'לא ככה'.״ אבל אין בכך כדי לעמעם את עוצמתה של חוויית הקריאה עבור גיבורת הספר: ״ראשי בתוך מערת הפּוך, הספר על הכרית, והאצבע עוברת מאות לאות: בַּ-סֵּ-פֶר סִ-פּוּ-רִים, בַּ-סֵּ-פֶר שִׁי-רִים." אמה, שאינה מתפעלת, דורשת שתקרא בעיניים, ללא קול, והיא בתגובה נושפת על האותיות, להפריח אותן מן הדף, ממששת אותן, מחכה שינתרו כאילו היו ציפורים קטנות על גדר. 

ההתחלה הצנועה הזו פותחת שני ערוצים עיקריים שבהם מתגלגלת עלילת הספר, העשויה מכתבים ושיחות ונעה קדימה ואחורה בין זמנים ומחשבות. הערוץ האחד מספר את סיפור הקשר היוצא דופן בין הילדה, המכנה את עצמה ג׳ו על שם האחות הסופרת מנשים קטנות מאת לואיזה מיי אלקוט, עם יונה מנסבך, הסופר; והערוץ האחר, הנשרג בו בכל מיני צורות ומקצבים, מוקדש לבירור תפקידה, מאפייניה, יכולותיה, מגבלותיה של הספרות וגם כוחה המרפא, הדלק הנפשי האצור בה והעולמות החלופיים שהיא מאפשרת. הקשר הרגשי העמוק שנוצר בין מנסבך לג׳ו מאפשר את העיון המעמיק בנושאים הללו. השנים החולפות מוצאות אותם מתבגרים, מתחתנים (עם אנשים אחרים), מתגרשים, יולדים ילדים, נודדים בעולם, אבל לרגע לא שוכחים שהחיבור האמיתי ביניהם מתקיים במישור ששולטת בו הספרות, מישור הכתיבה והקריאה ושאלת יחסן של אלה אל העולם. ״מה שרואים רק ׳פעם אחת׳ זה הדבר שממנו מפיקים ספרות, אלה זרמי המים השוצפים שמייצרים חשמל,״ אומר יונה במפגש הראשון שלהם, ואחר כך: ״ככה זה בספרות. היא לוקחת מן החיים בלי לבקש רשות ובלי להבטיח נאמנות ואם היא מחזירה משהו ראוי, אולי סולחים לה.״ ולימים הוא גם מייעץ לה, ״תקראי ותגלי איזה ספרות מעניינת אפשר לעשות מהדאגות של אימא שלך.״ והיא נדהמת: ״חשבתי שלקרוא ספר פירושו לחשוב מחשבות של מישהו אחר. ולכתוב ספר? לחיות את חייו של מישהו אחר? … בדידות, עוני, אימי מלחמה, נישואים אומללים – הייתי מוכנה להתנסות בכול.״

הדיון הכמעט תיאורטי הזה עטוף בשברי זיכרונות: ״הזיכרון שלי שולח מדי פעם מברקים לפי שיקול דעתו,״ אומרת המספרת. אדון ברגר, הספרן הקודר בעל הגבות העבותות והאף הרחב, בתו נאווה שעזרה לגיבורה להוריד ספרים ממדפים גבוהים בתמורה לפתרון תרגילים בחשבון ושאר שיעורי בית, נופיה של חיפה, ״עיר ללא כיוון ומרכז,״ שבתיאטרון העירוני שלה הציגו את ״מעגל הגיר הקווקזי״  עם חיים טופול וזהרירה חריפאי, וביטניקים והיפים, וסרט של בריז׳יט ברדו וספרים, המון ספרים, כמובן. אלא שהמברקים הללו אינם אקראיים, הם דרכה של לורנד לעצב את מחשבותיה על כתיבה, ובהמשך הספר – ככל שהגיבורה שלה מעמיקה בלימודי הפילוסופיה – גם על מושגים מופשטים כמו זמן ושפה כמעשה אמנותי. לשם כך נדרשים פרטי הפרטים, הרגעים הספציפיים, התחושות הסובייקטיביות שאינן מוסיפות להבנה הכללית של העולם, או כפי שהיא כותבת: ״אבני הנגף של הפילוסופיה הן אבני המשחק של הספרות.״

הכותרת שבחרה לורנד לרומן אינה מאפשרת, כמובן, לקרוא בו בלי לשמוע מרחוק את זמזומי מאמרו הידוע של רולאן בארת ״מות המחבר״ (משנת 1967), שהכשיר את הקרקע לקריאה או לאינטראקציה כלשהי עם יצירת אמנות במנותק מן היוצר, על הקשרו התרבותי וההיסטורי. במקרה הזה, לא רק שהמשימה כמעט בלתי אפשרית, אלא שלורנד שילבה כל כך הרבה פרטים מן הביוגרפיה האישית שלה בספר (גם היא גדלה בחיפה, במשפחה אדוקה, חלמה להיות סופרת ונהפכה לפילוסופית, למשל) עד שנדמה שהיא אפילו מתריסה, שבעצם הכתיבה שלה היא מעניקה קול לילדה שהייתה היא עצמה, כי גם זה תפקיד חשוב של הספרות, או כפי שהיא מנסחת זאת: ״שם היא כלואה ומשם היא מדברת אליי. אני משתדלת למענה. אני אוהבת למענה ולומדת ונוסעת ומנסה להבין את ילדיי המתבגרים למענה. אני מנהלת פרשת אהבים למענה. אני כותבת אליך למענה.״

מותו של המחבר, של יונה, אינו מטפורי. הוא מסתלק מן העולם בגיל תשעים, וכשג׳ו מקבלת את הבשורה היא הולכת לחדר השינה, מגיפה את התריסים, מושכת את הפוך מעל לראשה ושוכבת עצומת עיניים במערה הרכה. אותה מערה שבתוכה התכרבלה כשגילתה את קסם הספרים היא כעת המרחב המוגן שלה. והוא מוגן כשהיא שוהה בו לבדה, כי בשנות התבגרותה היא התפכחה מן ההערצה שלה, מפחדיה, מחוסר הביטחון שלה. היא עזבה את המקומות שלא יכלה להישאר בהם עוד, וגם אם טרם נהפכה לסופרת, כעת, לבדה, היא בוראת את סיפור חייה בעצמה.

אף שכאמור הספר מקדיש מקום נרחב לבירור מושגים ולדיונים ביקורתיים, לא רק הספציפיות של גיבוריו ועלילתו מונעת בעדו מלהיהפך למאמר עיוני, אלא גם הפשטות שבה לורנד מצליחה ליצור יופי בטקסט הזה. באחד מספרי העיון שכתבה לורנד היא עסקה ביופי בראי הפילוסופיה. מה שהיה אחד משלושת המושגים המרכזיים בהגות האנושית (לצד הטוב והאמיתי) ירד, כך מתברר, מגדולתו. הרציונליזם, והמדע השואף לאוניברסליות, דחקו את רגלי ההתנסות החושית הפשוטה, הנוכחת. למרות זאת, נראה לי שעל מותו של המחבר צריך לומר שאהבת הספרות שניכרת בו מאוד מצליחה להיתרגם לחוויה אסתטית, או במילים אחרות: שזהו ספר יפה. 

.

דפנה לוי, עיתונאית ומתרגמת, חברת מערכת כתב העת ״אלכסון״ ומעורכות ״המוסך״. עורכת ומגישה את הפודקאסט ״על החיים ועל המוות״.

.

רות לורנד, מותו של המחבר, הוצאת פרדס, 2023

ביקורת פרוזה דפנה לוי עטיפה

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: יותם פופליקר על מלאכת הכתיבה והגנבה ועל אמנות החזרה ב"אני סופר" מאת עודד מנדה־לוי ושחר קמיניץ על "חלום עולם הפוך" מאת אילנה ברנשטיין

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Basis Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ריאיון | לגדל את עצמך בתור אישה חושבת

אוריאן זכאי ואילנה סובל משוחחות על כתיבה, תרגום, זמן קווירי ובית טוב דיו בעולם המפורק של הרומן "נפילת סוכר"

832 629 Blog

אליסיה שחף, Disruption, צילום מטופל, 2015

שייכות, אובדן דרך, זהות ומציאת בית ב"נפילת סוכר"
שיחה בין אילנה סובל ואוריאן זכאי, מחברת הספר

.

"נפילת סוכר" של אוריאן זכאי (2024) הוא רומן על מסע ברחבי אמריקה, על חברות וסיומה, על בריחה, ועל התשוקה למצוא בית, בעולם שהולך ונהיה מנוכר ומפורק. לאחר שפקע תוקף ויזת הסטודנט שלה בארצות הברית לרגל סיום לימודי הדוקטורט בפילוסופיה, אמורה הייתה דָר חִיבָּה לחזור לישראל, אולם תחת זאת היא יוצאת למסע מצפון ארה"ב לדרומה שמטרתו להתאחד עם חברתה-אהובתה לספסל הלימודים אנטואנט, בניסיון נואש להשיב תחושת אחווה שאבדה. בעקבות גניבה של תיק הגב שלה, היא נותרת חסרת כול ומוצאת את עצמה מתגלגלת בדרכים בחברת דמויות משולי החברה האמריקאית. המסע אל החברה הטובה נהפך גם למסע אל תוך הזיכרון של ילדות והתבגרות בישראל. 

.

אילנה: הרומן שלך, נפילת סוכר, מתאר התמודדויות שונות של אנשים לנוכח מציאות קשה שמעוצבת בידי אירועים פוליטיים וחברתיים כבדי משקל. 

אוריאן: היה לי חשוב שהרומן יהיה נטוע בתוך ההיסטוריה, כלומר שהוא לא יהיה רק בתוך בית. נפילת סוכר מתחיל במשבר הכלכלי בארה"ב, באמצע יש את טראמפ, יש ג'נטרפיקציה ועוד מהלכים חברתיים, והוא מסתיים עם משבר הקורונה. יש הרבה ספרים מאוד יפים שיצאו לאחרונה והם מתרחשים בחדר או בתוך בית, במקום מבודד (הרבה פעמים בישראל, שזה מאוד מעניין לכשעצמו). בספרות העברית יש הרבה עיסוק במשפחה ובבית כקוסמוס בפני עצמו. המסע בספר שלי וההתנהלות בין ארצות מאפשרת למבט להתרחב. זה ספר שמקורקע בזמן; הוא לא מתרחש בתוך התודעות של הדמויות אלא בזמן קונקרטי, שבו קורים הרבה דברים מסביב.

אילנה: אני מרגישה שזה רומן שבבסיס שלו יש חוסר יכולת לממש. יש משהו לא ממומש לאורך כל הרומן: היחסים בין דר לאנטואנט לא מתממשים; המסע של דר נכשל – היא מגיעה ליעד שלה אבל מגורשת ממנו; דר ואנטואנט סיימו דוקטורט, אבל בסופו של דבר אין להן עבודה; מחנה האוהלים של המחאה מתפרק; ואפילו ההבטחה של דר לעצמה ולהוריה שלא תחזור לארץ לא מצליחה להתממש והנתק מההורים גם הוא בלתי אפשרי הן ממשית והן רגשית. ועם זאת, הרומן מתאר קרבה מאוד גדולה בין אנשים, שמתקיימת במקומות זמניים, מפוררים, חסרי תחושת בית, כמו למשל לימודי דוקטורט, דירות שכורות, רכבות, בתי תמחוי או מחנה אוהלים זמני. 

מה בעולם המפורק הזה, המאכזב, סקרן אותך?  

אוריאן: אני מאוד מתחברת לקריאה הזאת של הספר. אני כרגע בדיאלוג עם אנשים שקוראים את הספר או כותבים עליו וכל קריאה מאירה לי משהו. חלק מהקוראים דיברו על זה שלא היה ברור להם למה הדמויות מתרסקות כפי שהן מתרסקות. הם ציינו שהמנגנון הפנימי של הדמויות מעומעם ולא ברור מה בעצם הבעיה שלהן. הנושא של הרדיפה אחרי אינטימיות וקרבה בין אנשים שמתרחשת במקומות כמו המטבח הצבאי למשל או בעולם של חסרי הבית שבו דר הגיבורה באה לעזור אבל מוצאת את עצמה נתמכת על ידם – הרדיפה הזאת אחרי רגעי קרבה בתוך עולם מפורק מסבירה גם לי עצמי דברים שלא הבנתי לגמרי במהלך הכתיבה וזה הסבר שמדבר אלי.      

אילנה: העולם המפורק הזה מעוצב בספר דרך עבודה עם ז'אנרים שונים. כך למשל, הפוזיציה הקיומית של "נפילת סוכר", של חולשה על סף עילפון, מהווה התכתבות עם רומנים ויקטורייאנים רויי נשים מתעלפות; סיפור המסע של דר והדמויות שהיא פוגשת בדרך מרפרר לסרטי מסע אמריקאיים; הספר הוא גם רומן חניכה (Bildungsroman), ובמובנים מסוימים הוא גם ממואר. אני רוצה שלאט לאט בשיחה שלנו נפתח את הבחירות הז'אנריות האלה.  

הספר נקרא כמו סרט, ובאופן ספציפי כמו סרט מסע אמריקאי שמתרחש ברכבות או שהגיבורים שלו מתניידים ברכבות – אני חושבת על "זרים ברכבת" של היצ'קוק, על "רצח באוריינט אקספרס", או על "חמים וטעים". אני יודעת שבעבודה האקדמית שלך את מתעניינת בחיבור בין ספרות וקולנוע. עד כמה הוויזואליות של קולנוע אמריקאי הייתה חלק מכתיבת הספר? 

אוריאן: הוויזואליות בעיקר בהקשר של הרכבות באה אלי מדימויים של "אגן האבק" (The Dust Bowl). יש המון דימוים ויזואליים, סרטים ורומנים על רקע אגן האבק. הרומן הכי מפורסם זה ענבי זעם של ג'ון סטיינבק מ־1939 ויש עוד הרבה דימויים של המשבר הכלכלי בארה"ב בשנות השלושים. זה כמובן דימוי אנכרוניסטי כי נדידה אפילו ברכבות מסע במאה ה־21 זו לא אותה נדידה ברכבות מסע במאה הקודמת, אבל אלה כן מראות שהדהדו לי ברקע של כתיבת החלק על המסע ברומן. 

אילנה: את באמת לוקחת אותנו בספר לארה"ב שרוב הישראלים לא מכירים, לעיירות קולג' קטנות, לעיירות בדרום בלי מדרכות, למסילות רכבת עצומות. אני מבינה עכשיו מאיפה הגיעה האסתטיקה הזאת, ה"תפאורה" של הספר, אבל אני תוהה למה בחרת למקם את סיפור המסע שלך באזורים האלה? 

אוריאן: הדימויים האלה היו זמינים לי מבחינת העולם שעבדתי בו אז, אלה היו חומרי חיים שהגיעו לספר מתוך מפגש עם אנשים בקהילות של מחוסרי בית ושל אנשים על סף חוסר בית. חלק ממה שמעובד בספר זה המפגש שלי עם העולם הזה. אמנם לא נסעתי ברכבות מסע, אבל המפגשים האלה היו מסובכים ובסופו של דבר גם טראומטיים והם הובילו לאיזו נפילה שלי לתוך מקום של כמעט חוסר בית, למרות שברור שבסופו של דבר היו לי חבלי הצלה מאוד משמעותיים. זו היתה גם תקופה של תחושת חוסר בית רגשי שבאה עם העזיבה של האוניברסיטה עם תום הלימודים והשאלה מה יהיה הלאה, שאלות של ויזות ושל איפה להיות. העבודה עם אנשים שבאמת היו מחוסרי דיור התחברה אצלי לאיזו תחושה אחרת (ומאוד פריווילגית) של חוסר בית ומשם נוצר החומר הספרותי שלקח את זה לכיוון מאוד אחר, פנטסטי, מבחינת קווי העלילה.       

אילנה: אלה בוודאי מחוזות מאוד שונים, אבל אני הרגשתי שבמובן מסוים הרומן משרטט תנועה מאוד עדינה בין חוסר בית לבית כפוי. בסוף הספר יש תחושה של "בית טוב דיו" (good enough home). 

אוריאן: אני מאוד אוהבת שאת אומרת את זה כי דיברו על ההתרסקות של הדמויות ועל הקיום העצוב שלהן, אבל בסופו של דבר לכל אחת מהן יש בית – אנטואנט יורשת את הדירה של אמה ויש לה איפה לגור ולדר יש את הפריווילגיה של לגור אצל ההורים ולחוות סוג של ביתיות בעבודה ובעוד מקומות. זה עצוב, אבל זה באמת הבית הטוב דיו. מה לעשות? 

אילנה: במובן הזה הרומן הוא גם מעין רומן חניכה (Bildungsroman), שבו תקופת הלימודים הארוכה (grad school) מאפשרת מעין ההתבגרות איטית, נמשכת,  ארוכה מן המצופה. אבל התקופה הזאת נקטעת באחת דווקא דרך הגוף ש"אומר את דברו" – תסמיני טרום גיל המעבר מעוררים את דר מאיזו תרדמה. 

איזו התבגרות נשית רצית לתאר לקוראות שלך?  

אוריאן:  אני לא יודעת עד כמה דר ואנטואנט מתבגרות בסופו של דבר. אני מאוד אוהבת יחסים של חונכות הדדית ואני חושבת שכל אחת מהן מקדמת את השניה. יש אמנם גם קנאה ותחרות, אבל הן עובדות יחד על פיתוח הסובייקטיביות החושבת, האינטלקטואלית, שלהן. באותו זמן מתרחשים גם כל העניינים הרגשיים של אהבות, חברויות וקשרים עם נשים ועם גברים, שגם זה מתווך ביחד. כלומר זו התבגרות, אם ניתן לקרוא לזה ככה, שמתרחשת דרך היחסים בין החברות ודרך השיקוף ההדדי שלהן. התהליך נקטע כשהן נפרדות עם תום הלימודים ואז כל אחת מתמודדת עם חיים שהיא לא בהכרח מוכנה אליהן והן עוברות תהליך של הזדקנות. שתיהן לא מקימות משפחה ואין לא את הסיפור של חתונה וילדים ולא את סיפור הקריירה. אז במובנים האלה הן לא מגיעות לציוני הדרך שמצופים נניח מאנשים בשנות הארבעים שלהם. ואז מתחילה הדעיכה אצל שתיהן. 

אילנה: זה למעשה זמן קווירי (Queer time).

אוריאן: כן, מאוד. זה לא משהו שחשבתי עליו בזמן הכתיבה, אבל אני מאוד אוהבת פרספקטיבות קוויריות על הספר. זה אכן ספר שמציג הרבה זיקות בין אנשים מחוץ למוסד המשפחה. 

אילנה: הקשרים האנושיים האלה מרכזיים בכתיבה שלך. גם בכתיבה האקדמית שלך את בוחנת קשרים פואטיים ואידאולוגיים בין נשים כותבות, וגם ב"נפילת סוכר" הקשרים האינטימיים והחבריים בין נשים הם מרכזיים. ליבת הספר מבחינתי היא יחסים בין נשים, שמתקיימים שלא במסגרת יחסי משפחה נורמטייביים, עבודה או נתיבים אחרים סלולים חברתית. במובן הזה זה ספר מאוד קווירי.   

אוריאן: זה דפוס שמתפתח בספר, שהרבה דמויות הן או חברות או חברות מוחמצות. זה לא רק בין הדמויות הראשיות, אלא גם למשל בין הפרופסורית באוניברסיטה והתלמידה שמוטרדת מינית. גם שם יש איזשהו מפגש נשי שמהדהד מפגשים אחרים בתוך הספר. 

אילנה: אני מניחה שטווח הזמן הרחב של הרומן – בין לימודי דוקטורט לדמויות שפתאום מזדקנות באופן שמפתיע לא רק את הדמויות אלא גם את הקוראות – קשור גם לשנים שעבדת על הרומן ולשינויים האישיים והחברתיים שהתרחשו סביבך בזמן שעבדת עליו. העובדה שאת היום פרופסורית לספרות באוניברסיטה בארה"ב מעידה על כך שהספר אינו אוטוביוגרפי במובהק, אבל הוא בוודאי מבוסס על "חומרי חיים", כפי שאמרת קודם. מה רצית להבליט בביוגרפיה האישית או החברתית שהרומן מתאר?

אוריאן: נושא מרכזי בספר הוא הדרך שנשים עושות כדי לזכות ב־life of the mind, בדרך להתהוות כנשים חושבות, ובמסגרת הזאת, ההזדקקות של נשים אחת לשנייה כדי לשמש איזשהו שיקוף ולהוות סוג של תמיכה, אבל גם איזשהו מקום שיש בו התמכרויות משותפות וכניעה להתענגויות משותפות, שספק אם הן באמת מבגרות, אבל הן חלק מהתהליך. ובתוך כל זה יש את התפרקות החברוּת בין שתי הגיבורות – בתוך עולם שגם הוא עצמו הולך ומתפרק סביבן, עולם שהולך ממשבר למשבר.    

אילנה: אני חושבת על העולם המתפרק ביחס למה שציינת קודם לגבי התהליך של להיעשות אישה חושבת. זה ממשק מאוד מעניין בין עולם הולך ומתפרק ובין האנרגיות הרגשיות והאינטלקטואליות שנשים עדיין צריכות להשקיע כדי להפוך להיות (בעיני עצמן ובעיני הסביבה) נשים חושבות. אני חושבת על זה בהקשר לרומן כי לאורך הספר שלובים ציטוטים פילוסופיים מגוונים – שלמעשה חושפים את ריקנותם לאור המצוקה הכלכלית והגזענות שחוות הדמויות בספר. זהו בעצם ספר על עוני של אנשים משכילים – הדוקטורט של דר ואנטואנט אינו מאפשר להן לחיות חיים עצמאיים כלכלית ולהתפתח מקצועית. הרגשתי שיש בספר ביקורת קשה על מערכת ההשכלה הגבוהה בכלל, שכאמור לא מכינה אותן לא לחיים ולא למקצוע, ועל הרלוונטיות שלה בעולם שלנו היום, ובאופן ספציפי יותר על התפקיד והתפקוד (או חוסר התפקוד) של מדעי הרוח במציאות של ימינו. האם הספר מבחינתך מתאר איזה חזון אפוקליפטי במובן הזה של קריסת העולם האינטלקטואלי, מדעי הרוח וההשכלה הגבוהה?        

אוריאן: דווקא על זה לא חשבתי כל כך הרבה כי בסופו שלך דבר, הספר לא מתרחש ממש באוניברסיטה. יותר חשבתי על עולם שאי אפשר לחיות בו – וזה דווקא מחוץ לאקדמיה. האקדמיה היא מעין קביים – אם במקרה, כפי שהתמזל מזלנו, את מצליחה להיכנס אליו, אז את משיגה איזשהו בית. אבל הנושא של הספר הוא ההתבגרות המתארכת הזאת; תחושה של משהו שגדל יותר מידי. אבל זה בעצם בדיוק הדבר – את צריכה את המקום הזה כדי לגדול בצורה קצת אחרת מאנשים אחרים, כדי לגדל את עצמך בתור אישה חושבת.    

אילנה: נוצר בספר מצב מאוד קשה שבו הגיבורות גדלות להיות נשים חושבות, אבל המחשבה שלהן כבר לא רלוונטית- לא רק לעולם, אלא בעיקר להן עצמן.     

אוריאן: זה מעניין כי הסוף הקלאסי של רומן החניכה הוא שהאישה הופכת לסופרת, וברומן שלי שתי הגיבורות לא מצליחות בזה והן לא כותבות. 

אילנה: לא רק שהן לא הופכות לנשים כותבות, אלא שבאופן ציני על סף הטרגי, דר עובדת בארגון חוגים סמי-אינטלקטואליים במתנ"ס שכונתי. היא מאוחרי הקלעים של תחזוקת שאריות מדעי הרוח.   

אוריאן: אני אגיד לך את האמת, כתבתי את החלק הזה על דר כשהייתי בשנה הראשונה שלי כאן באוניברסיטת וושינגטון ואני הייתי כל כך חרדה ובדיכאון קטסטרופלי, וממש כמהתי למקום הזה של לחזור ולהתחפר בכוך מתחת לבית של ההורים שלי ושהסלע יגן עלי. עם הזמן התרגלתי לוושינגטון ואני כבר לא רוצה את העתיד הזה, אבל כשכתבתי על זה, לא חשבתי על זה כגורל אפוקליפטי, או כאסון, אלא יותר כחיים מוגנים, קרובים לאדמה ולארץ. היום אני גם חושבת שהשארתי את הגיבורות במקום בטוח – הן לא התדרדרו לרחוב, יש להן בית ופוטנציאל לחיים אינטימיים וחיוביים.      

אילנה: התנועה הזאת בין וושינגטון לישראל קשורה לתרגום: במוקד הספר גיבורה ישראלית בארה"ב, כלומר זה ספר, בין היתר, על ארה"ב כפי שהיא נחווית דרך עיניים ישראליות, ובאופן ספציפי יותר, דרך הגירה לשם שנכשלה. בנוסף, את ככותבת ישראלית שחיה בארה"ב, היית צריכה לתרגם את הדמויות האמריקאיות ואת האמריקאיות עצמה לעברית – גם את סגנון הדיבור של הדמויות, את הנוף, את הדירות שלהן, אבל גם מכתבים שהדמויות כותבות. ספרי לנו קצת על התנועה הזאת בין שפות ובין תרבויות. 

אוריאן: דיברנו על היחסים המגדריים בספר, אבל נפילת סוכר עוסק גם בשאלות של גזע. יש בספר מסע באזורי שוליים של החברה האמריקאית ולכן זה קשור מבחינתי גם לאתיקה של ייצוג. ברגע שהתחלתי לכתוב על דמויות שחורות או הומלסיות הייתי גם צריכה לחשוב על איך לעשות את זה בצורה שהיא לא חודרנית, סטראוטיפית או נצלנית. זה מעורר הרבה שאלות שקשורות לאֻמָּנוּת (craft) הכתיבה. ניסיתי לעצב נקודת ראות קצת אימפרסיוניסטית, כלומר, אף אחת מהדמויות לא מפענחת למשל את הדמות של דִי עד הסוף. זה קשור מבחינתי לנושא התרגום כי דִי הוא דמות של אדם אמריקאי שחור שאני מציגה לקהל ישראלי, זו דמות שבאה מהפוליטיקה האמריקאית. במהלך הכתיבה חשבתי הרבה על הצורך להציג אותו מצד אחד בצורה אנושית, אבל מצד שני לא לחדור לתודעה שלו; לצייר אותו בצורה אמפתית ומכבדת בלי לעשות אידיאליזציה ורומנטיזציה.        

אילנה: כלומר, היית מודעת לפוזיציה שלך כסופרת שכותבת על דמות של גבר שחור מחוסר בית, שבאמת אין לך הבנה אינטימית של החיים שלו?

אוריאן: ניסיתי לשמור על הנפרדות שלו ועל זה שיש איזה מקום שאני לא יודעת אותו כאישה ישראלית לבנה, שכותבת עליו וזה שונה מהכתיבה על דמויות נשיות אחרות כמו דר ואנטואנט. אבל למעשה כתבתי אותו מהכיוון הרגשי של דר כלפיו. 

אילנה: אתיקה של ייצוג ואתיקה של תרגום משולבים זה בזה ברומן שלך. 

אוריאן: אני מתרגמת עכשיו את הספר לאנגלית. ברנדה קוראת את התרגום ואנחנו משנות יחד כל מיני דברים, בעיקר כל מיני דברים שקשורים לייצוג וגזע. בתרגום הורדתי למשל את האפיון הגזעי הישיר של הדמויות והגזע מסתבר מתוך היחסים בתוך העלילה. בנוסף, יש דברים שעובדים בעברית אבל נשמעים אחרת לאוזניים אמריקאיות. כך למשל, יש בספר דמות ממש שולית של מלצרית שחורה בדיינר. בעברית זה עובד אבל באנגלית, בגלל פוליטיקת גזע אמריקאית שאנחנו כישראלים פחות מודעים אליה, זה מתיישב על גזענות, על הסטראוטיפ של נשים שחורות כ־Mammies, אז שיניתי את זה קצת.

אילנה: אני לא יכולה לסיים בלי לשאול: האם את עובדת על ספר נוסף?  

אוריאן: אני עובדת על כמה דברים; יש לי התחלות של רומן, של סיפורים קצרים, נובלות שאולי יהפכו לרומן, ויש ספר מסות שאני עובדת עליו. אני לא יודעת מה מהדברים האלה יבשיל, אבל אני מקווה שזה לא ייקח שוב 12 שנה. 

.

אוריאן זכאי, נפילת סוכר, כתר, 2024

.

>> במדור ריאיון בגיליון קודם של המוסך: עמרי גולדשטיין משוחח עם ד"ר רונן סוניס על סוד הקסם של תרגומיה של נילי מירסקי

.

ג.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Basis Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פודקאסט | סיפור מארץ תום

אחרי מחקר מעמיק שהניב ספר מקיף על יצירותיה של תום זיידמן פרויד, כתבה מרית בן ישראל סיפור ילדים חדש לאיורים נושנים של האמנית. שוחחנו על ההשראה, התגליות והחיבור העמוק בין יצירות שמפרידות ביניהן כמעט מאה שנים

להאזנה באפליקציות ההסכתים הפופולריות – לחצו כאן

.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Basis Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן