שלושת האחים
גרציה דלדה
מתוך: אגדות סרדיניות
.
מאיטלקית: ים טרייבר
עריכת תרגום: שגב עמוסי
.
ברכס ההרים שמקיף את הכפר נוּרי שבדרום סרדיניה, במעלה ההר שנקרא פּאלָה פֶּרְדיז׳י או קוֹרוֹנְג׳וּס, ישנה מערה טבעית אחת, רחבה מאוד ומיוחדת במינה, שהאיכרים ורועי הצאן מוצאים בה לעיתים קרובות מחסה כדי לנוח, ולפעמים אף מבלים בה את הלילה. יום אחד, שלושה אחים, שלושה אנשים טובים מהיישוב, מותשים אחרי יום ארוך של מסיק זיתים, נכנסו למערה בשעת הערב כדי לחפש בה מנוחה. בעודם מפטפטים בשלווה על ענייני הכפר ואוכלים את ארוחת הערב שכללה פת לחם ותוספות דלות, הבחינו האחים בשלוש נשים שנכנסו למערה, נעצרות בהיסוס בפתח ומתבוננות באחים בחשד. השלושה, שהיו כה צעירים וטובים, הזמינו אותן מיד באדיבות להיכנס פנימה ולחלוק עימם את ארוחת הערב. הנשים הסכימו. משהסתיימה הארוחה, אחרי פטפוטי יומיום ממושכים, שאלו הנשים את שלושת האיכרים מי הם ומהם שמותיהם.
״אנחנו שלושה אחים יתומים,״ ענו הללו בנימוס, ״ואנחנו עובדים למחייתנו. אנחנו כל כך עניים שאילו היינו יודעים איך לשפר את מצבנו היינו עושים זאת ברצון רב.״
שלוש הנשים, שהיו למעשה שלוש מכשפות (אוריאנות)1 או ליתר דיוק שלוש פיות, החליפו תחילה מבטי התייעצות; אחר כך נראה שהן מתכננות יחדיו דבר־מה בשפה משונה שדמתה ליללות חתול.
לאחר מכן, המבוגרת מביניהן שלפה מכיסה מפת שולחן, נתנה אותה לאח הבכור ואמרה:
״נערי הטוב, קח לך את מתנתי זו שאני מעניקה לך כחברת אמת. בכל פעם שתרצה לאכול, אתה, אחיך וכל מי שלצידכם, לא תצטרך לעשות מאומה מלבד להכות במפה שלוש פעמים ולפרוש אותה בכל מקום שתרצה. על גבי המפה יופיע בפניך כל הטוב שיש לאלוהים להציע.״
הפיה השנייה פנתה אל האח השני, הושיטה לו ארנק ואמרה:
״ואתה, קח לך את זה. בכל פעם שתפתח אותו תמצא בו כסף כאוות נפשך.״
הצעירה מבין השלוש מסרה בינתיים לשלישי חליל (מסוג סאס לָאוּנֵדָס)2 בתוספת המילים הללו: ״כלי נשיפה זה שאני מעניקה לך ישרת לא רק אותך, אלא גם את כל אלו שינגנו בו ויאזינו לו. ראה, ילדי, אין לי דבר טוב מזה להציע לך, אבל אתה עוד תראה ששי צנוע זה ישיב לך תמורה גדולה מזו שישיבו המפה והארנק לאחֶיך.״
לאחר חילופי הדברים, הצעירים ושלוש הפיות נפרדו לשלום בנועם, מודים אלו לאלו ומקנחים בברכת ״טֶנֶיִיס אָקוֹנטוּ״ (שמרו על עצמכם היטב), כפי שנוהגים לעשות הסרדינים הדרומיים.
כשבבעלותם הקמעות המופלאים, שלושת הצעירים לא היו צריכים לעבוד עוד. וכך, הם יצאו למסע בין ערי האי סרדיניה בחיפוש אחר הרפתקאות ותענוגות.
בכל מקום שאליו הגיעו השלושה הם הותירו אחריהם, בהיותם צעירים טובי לב, שובל של צדקה ונדיבות. אבל יום אחד ציווה עליהם כומר רב עוצמה והשפעה לחדול מהשימוש בקמעותיהם, פן ייגזרו עליהם נידוי וכליאה.
כאן (אני פותחת סוגריים) המעשייה אינה בהירה דייה, אבל נדמה כי חלקו זה של הסיפור הוא זיכרון מעורפל מהאינקוויזיציה, שהתבססה בסרדיניה במחצית המאה החמש עשרה, אך קנתה בה אחיזה גם קודם לכן על ידי מספר נזירים פרנציסקנים, ויובאה כמובן מספרד.
שלושת האחים צחקו למשמע פקודתו של הכומר. הקמעות היו בלתי נראים עבור כולם, למעט עבור בעליהם, ולכן לא הייתה להם סיבה לחשוש. לנוכח איומיו החוזרים והנשנים של הכומר, הצעיר מבין האחים החל לנגן בחליל המכושף, שגרם לכל המאזינים, מלבד לשלושת האחים, לרקוד לצליליו. והנה, בעל כורחו, החל הכומר לרקוד בקפיצות מגוחכות ובלתי נשלטות.
אנשים רבים מיהרו לכיוונם; אבל ככל שהתקרבו אליהם, ככל שיכלו לשמוע טוב יותר את מנגינת החליל הקסומה, החלו הכול לרקוד מבלי שהיו מסוגלים להפסיק. כעבור זמן קצר התמלא הרחוב אנשים שנראו כמשוגעים, קופצים בפראות, מתפתלים ומבקשים רחמים מהנגן המסתורי.
אבל הנער שאב הנאה מרובה ממראהו של הכומר, שבהיותו שמנמן ועגלגל סבל יותר מן האחרים מאותו מחול שדים. וכך, לא חדל הנער מנגינתו עד שראה את הכומר נופל ארצה, מותש ומעולף.
לאחר אותה המהומה, שלושת האחים החלו במנוסה, אך עד מהרה נתפסו, נאזקו והושלכו למרתפו של מגדל.
אבל אפילו שם למטה נהנו האחים לנגן, לרקוד ולאכול יחד עם האסירים האחרים ועם שומרי המגדל.
משום כך, משפטם נערך במהירות, וימים אחדים לאחר מכן, נידונים למוות, הם הובלו אל הגרדום. נהר צפוף של אנשים, גם כאלו שהגיעו ממחוזות רחוקים, התקהל ונדחס סביב סביב כדי ליהנות ממחזה התלייה של שלושת המכשפים.
על סף המוות, שלושת הנידונים ביקשו מהשופטים להעניק חסד אחד לכל אחד מהם. ומשום שמנידונים למוות לא נשלל החסד האחרון, מלבד זה של החיים עצמם, שלושת האחים קיבלו את מבוקשם.
הראשון ביקש לערוך ארוחת צהריים לכל הקהל, כולל לשופטים.
ההצעה התקבלה בהתלהבות בקרב ההמון, והצעיר פרש מיד את המפה על הבמה. כל סוגי המעדנים, הפירות, הממתקים והיינות המשובחים ביותר הופיעו על שולחן הסעודה המוזר.
האנשים אכלו ושתו עד שהתפוצצו, אבל ככל שבלסו יותר, כן גדש חסד האלוהים את השולחן.
במהרה, כולם – השומרים, המוציאים להורג, אנשי העם והשופטים – היו שתויים ושבעים עד קצה גבול היכולת. לאחר מכן ביקש האח השני, כחסד אחרון, לחלק כסף לקהל. הבקשה נענתה בחיוב, כמובן! הנאשם פתח את הארנק המכושף ופיזר סכומי עתק, במטבעות ובשטרות חליפין (שהרי שטרות הבנק טרם הומצאו) לכיוון אותו המון אומלל של חיילים, איכרים ורועי צאן שמעודם לא ראו פלא דומה לזה.
בעת שכולם התמסרו לעליצות פרועה – כפי שהיינו עושים גם אנחנו, החתומה מטה, הקוראות והקוראים, למרות רצינותנו והלעג והבוז האציליים שלנו כלפי כסף – האח השלישי ביקש כחסד אחרון, רק לשם הפרוטוקול, את הרשות לנגן. בתקווה לתועלת נוספת שתצמח להם, אישרו השופטים והקהל, בקול גדול, להעניק לו חסד אחרון זה. הצעיר עמד זקוף על במת הגרדום, החל לנגן, ובמהרה, ההמון השיכור, השופטים, החיילים האומללים והתליינים פצחו במחול שדים סוער, דוחפים זה את זה, רומסים זה את זה, מתנגשים אלו באלו ונופלים ארצה, בהם מעולפים, בהם פצועים ובהם אף מתים. ובתוך הבלבול הנוראי, שלושת הנידונים הצליחו לחמוק ולהימלט למקום מבטחים יחד עם הקמעות.
.
- אוריאנות/יאנות – דמויות נשיות קטנות ועדינות בעלות יכולות מאגיות המופיעות במיתוסים ואגדות־עם שמקורם בסרדיניה.
- סאס לאונדס – כלי נשיפה טיפוסי לסרדיניה. מורכב משלושה חלילים קטנים ופשוטים המאפשרים נגינה פוליפונית.
.
אחרית דבר מאת המתרגמת
ב־1926 הייתה גרציה דלדה (1936-1871) האישה השנייה שזכתה בפרס הנובל לספרות. באותה העת הייתה דלדה ידועה ברחבי אירופה כסופרת מהאי הנידח סרדיניה, זו שכתיבתה מאופיינת בסגנון ה״ווריזמו״ הדומה לראליזם הצרפתי ושסיפוריה עוסקים בחיי הכפר המיושנים שלמרגלות ההרים הפראיים. דלדה עצמה תרמה לאותו הדימוי כסופרת הכפרית שמתחקה אחר היומיום הפרימיטיבי שבשולי איטליה, אך למעשה היא הייתה אישה משכילה ובקיאה בספרות ובפילוסופיה אירופית. הפיגורה הציבורית שיצרה סביבה סייעה לה ככל הנראה להתמקם בעולם ספרותי גברי שראה בה דמות אקזוטית, על שום נשיותה, ועל שום המרגינליות הכפולה שלה בתוך אירופה, הן כסרדינית, הן כאיטלקייה – שני מרחבים שעוד בימינו נתפסים כאוריינט האירופי. אך טרם התבססותה בשוק הספרים הבינלאומי, החלה דלדה את דרכה באיסוף סיפורי עם סרדינים. בסוף המאה ה־19, עשורים בודדים לאחר איחודה של איטליה, אספה דלדה סיפורים מקומיים ששמעה בדיאלקטים השונים של האי ותרגמה אותם לאיטלקית, תוך שהיא משמרת מעט מן המונחים המקוריים שבדיאלקט. הסיפורים מתארים את הנופים הבתוליים של האי אשר לא טומאו בידי המודרנה, ואת האמונות התפלות המיסטיות ואורחות החיים העתיקות של אנשי האי. נשאלת השאלה כיצד עלינו להבין את הפרויקט של דלדה: האם זהו ניסיון של הסופרת להצטרף לרוח הלאומית והגברית של התקופה ולהפגין את הלאומיות האיטלקית דרך סיפורי הפולקלור שלה, או שמא דלדה חותרת תחת אותה הארשת המאוחדת של איטליה בכך שהיא מדגישה את האחרוּת התרבותית בתוך הרעיון החדש והמלאכותי של אומה אחת, שפה אחת? כך או כך, האוסף של דלדה הוא ארכיון ספרותי לתרבות כפרית דרום־ים־תיכונית, שכפי שדלדה אכן הצליחה לצפות, הלכה ונטמעה בתוך התרבות האיטלקית החדשה. הסיפור ״שלושת האחים״ הוא סיפור אחד מתוך קובץ המעשיות, ובו חובשת דלדה את שני כובעיה, הן כסופרת, הן כאנתרופולוגית מקומית.
.
ים טרייבר היא דוקטורנטית לספרות השוואתית באוניברסיטת הרווארד. ספרה הראשון, ״נימים של תפוז״, יצא לאור ב־2025 בהוצאת פרדס. סיפורים קצרים ורשימות ביקורת פרי עטה הופיעו ב״הארץ״, ״מאזניים״, ״מעלה״ ועוד.
.
» במדור פרוזה מתורגמת בגיליון הקודם של המוסך: "הדוד פקונדו", סיפור קצר מאת איסידורו בלייסטן בתרגום גוסטבו טרייבר
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
