איך מתחתנים? ועם כמה נשים מותר? והשאלה המאוד רלוונטית: מה גובר על מה - הדת או המדינה? אילו הם רק חלק מהשאלות שהסנהדרין הגדול של הקיסר נפוליאון התבקש להשיב עליהם.
כשלא היו עסוקים בהחרבת העולם הישן ובבריאת עולם חדש ומופלא, ניקרה "השאלה היהודית" בראשם של המהפכנים הצרפתיים עד שהחלה לסמל את הקושייה הגדולה ביותר של הנאורות: האם בכוחו של האדם להשתנות? היהודי, שסימל יותר מכל קבוצה אחרת את השונות האנושית (ובעיקר, קיום שאיננו נוצרי), עמד עתה בראש פרויקט "ההתחדשות" האדיר שייעדה המהפכה הצרפתית לבני האומה הצרפתית.
רעיון "ההתחדשות" קיפל בתוכו גם חישוב פוליטי קר: הוא בחן אילו מקבוצות החברה הצרפתית של אחרי המהפכה מוכנות לקבל זכויות פוליטיות ולתרום את חלקן לכינון עולם נאור יותר, רציונלי וחף מדעות קדומות. ההפרדה הראשונית שביצעו המהפכנים נגעה לשאלת האזרחות: האם עניי צרפת, וביניהם היהודים, זכאים ב"אזרחות פעילה" – משמע, בזכות לבחור ולהיבחר למוסדות הפוליטיים של המהפכה – או שמא הם זכאים רק ל"אזרחות סבילה" – שמגולמת בצורה הברורה ביותר בהגנה הפטרונית של הרפובליקה? גם לתומכים הנחושים ביותר באמנציפציה של היהודים היה תנאי מקדים: על יהודי צרפת לוותר על כל דרישה ללאומיות יהודית ולהיטמע כיחידים באומה הצרפתית. היהודיות של יהודי צרפת היא, על כן, ביטוי של דתם ודתם בלבד.
הביטוי המעניין ביותר של היחס האמביוולנטי, אך עם זאת החיובי, כלפי היהודים במהפכה נמצא במאמרו של המהפכן הנרי גרגואר (Gregoire) אשר טען שמצבם הירוד של היהודים נובע משתי סיבות עיקריות: האפליה הנוצרית כנגדם, והתורות "המגוחכות" שמפיצים רבניהם. הוא קרא לאומה הצרפתית להושיט יד ליהודיה כדי להרימם מאשפתות, וליהודים להירתם למאמץ ולהפוך עצמם לאנשים מודרניים יותר.
בספטמבר 1791 נקבעה חקיקה חסרת תקדים בכיוון זה: ביטול כל הבחנה חוקית בין יהודים ללא יהודים ברפובליקה הצרפתית. מבחינה משפטית גרידא, היהודים הפסיקו במהלך העשור המהפכני להיות קבוצה מובחנת. הייתה בצעד זה ברכה וקללה: האמנציפציה המפתיעה איפשרה ליהודים כיחידים להשתלב ביתר קלות בחברה הצרפתית. עם זאת, עבור חברה בעלת צביון קהילתי מובהק, שום גוף – רבני או אחר – לא יכול היה לפנות לשלטון ולהתמקח על זכויותיהם הקולקטיביות.
לתוך הקלחת המהפכנית הזאת נכנס בשנת 1789 הגנרל עטור התהילה, נפוליאון בונפרטה. הוא ביצע הפיכה צבאית ברפובליקה והקים משטר קצר ימים – הקונסולאט. בראש המשטר קצר הימים עמדו הקונסול הראשון – נפוליאון עצמו, ומתחתיו שני קונסולים נוספים, אשר החליפו את הוועדה המהפכנית הקודמת – הדירקטוריון שכשל.
מתוך רצון עמוק להפיק לקחים מכישלונותיה של המהפכה, חתר נפוליאון, הקונסול הראשון שבשנת 1804 גם הכתיר את עצמו לקיסר, להשגת שורה של הסכמים ופשרות היסטוריות: הסכם פיוס (הקונקורדאט) עם האפיפיור בשנת 1801, והכרה בכנסיות הלותרנית והקלווניסטית ככנסיות לגיטימיות בצרפת. הסמכות הרבנית בצרפת, שאיבדה הרבה מכוחה ומתפקידה עם המהפכה, פנתה אל המשטר החדש בדרישה לפתרון דומה.
בניסיון להשיג לגיטימציה למשטר דיקטטורי שמקורותיו בהפיכה צבאית, בחר נפוליאון ביהודים כמקרה מבחן תעמולתי. לאחר שביסס את מעמדו כמשחרר היהודים עם ביטול החובה לגור בגטאות, זימן ב-30 במאי 1806 אסיפת נכבדים יהודים שהורכבה מרבנים, פקידים ומנהיגים יהודים נאורים וידועים. האסיפה זומנה בעקבות תלונה שהוגשה נגד יהודי אלזס בטענה שהם גובים ריבית נשך משכניהם הנוצרים. מטרתו של נפוליאון הייתה להביא להשתלבותם של היהודים, ואף להטמעותם המלאה בחברה הצרפתית. במיוחד היה נפוליאון מעוניין שהיהודים ינטשו את דרכיהם השגויות – בעיקר, את מקור פרנסתם כמלווים בריבית לנוצרים – ויאמצו מלאכות ומשלחי יד שיתרמו להם ולאומה הצרפתית.
על מנת לתת תוקף רשמי, לבסס ולהרחיב את מסקנות האסיפה, כינס נפוליאון אסיפה נרחבת יותר לא רק מצרפת אלא מאירופה כולה. כמו כמעט כל דבר שעשה הקיסר, עמד מאחורי צעד זה חזון שאפתני לעתיד: נפוליאון דרש יצירת קודקס הלכתי-חוקתי חדש שיעמוד לכל היהודים בכל הדורות, אליו יהיו מחוייבים כמו אל התלמוד. הוא קרא לגוף החדש שהוקם בפברואר 1807 "הסנהדרין הגדול", וקבע שכמו מקבילו העתיק, עליו להיות מורכב משבעים ואחד משתתפים. שלא כבעבר, עשרים וחמישה מחבריו לא היו אנשי דת.
המסמך שהנפיק "הסנהדרין הגדול", שנכתב בצרפתית ותורגם במקביל לעברית, מספק 12 תשובות מרתקות ל-12 השאלות ששיגר נפוליאון: חברי הסנהדרין ביקשו לאחוז ככל יכולתם בשני צדי המקל. הם קבעו שעל היהודים לפעול להשתלב בממלכות בהם הם יושבים, אך בכל זאת לשמור על זהותם הדתית. אך כשהנאמנות למדינה מתנגשת עם הנאמנות להלכה, נראה שהמדינה היא שתצא כשידה על העליונה. דוגמה לכך היא התקנה השישית במסמך, הקובעת שכאשר חובותיו הצבאיות של יהודי מתנגשות עם שמירת המצוות, הוא רשאי להימנע מלשמור על מצוות מסוימות על מנת להגן על מדינתנו.
בשאר התקנות נעשה ניסיון כן ואמיץ לשלב בין שתי הרשויות – המדינה הצרפתית והדת היהודית, ולמצוא את דרך המלך (או הקיסר) ביניהן. הדוגמה הבולטת בהקשר זה היא טקס הנישואין: על מנת שטקס הנישואין יהיה כשר לפי הסנהדרין, על הזוג להירשם אצל פקיד ממשלתי בנוסף על הטקס הדתי שמבצע רב.
משעה שהציג הסנהדרין את תשובותיו המלומדות (בצרפתית ובעברית) לשתים-עשרה השאלות ששיגר נפוליאון, שאלות שנגעו לדרך בה החוק היהודי והחוק הצרפתי אמורים להשתלב, קרא הקיסר לפירוקו ולהקמת שש קונסיסטוריות בצרפת גופא – גופים שתפקידם לאכוף את קביעות הסנהדרין.
אם כל זה נשמע מעט מוכר לכם, אתם לא טועים. היה זה למעשה הגלגול המודרני הראשון של "הרבנות הראשית" – רעיון שהתגלגל לקהילות שונות בצרפת ובגרמניה, ואפילו במדינת ישראל. כהוקרת תודה על ניסיונות השילוב הבלתי נלאים של קיסר הצרפתים (כולל צרפתים בני דת משה) חיברו יהודי האימפריה המתרחבת של נפוליאון עשרות רבות של שירים, דרשות וטקסטים דתיים בהם הוכתר נפוליאון כ"נבחר האל". הקהילה היהודית ניצלה כל הזדמנות לחגוג כל מאורע חיובי בחייו של נפוליאון: הינצלותו מהתנקשות, נצחון צבאותיו, הכתרתו לקיסר, יום הולדתו, נישואיו המלכותיים, לידת בנו ועוד ועוד ועוד.
תגובות על כתבה זו