The Altalena Affair: When Israel was on the Brink of Civil War
The sinking of the Altalena was perhaps one of the most incredible and divisive affairs in the history of the State of Israel. What really happened during those tense days?
The Altalena burning after being shelled, from the GPO Archive
The Altalena Affair is perhaps one of the most incredible and heated affairs in the history of the Jewish state. Barely two months after its establishment, the young State of Israel found itself engaged in a cruel war of survival against the Arab armies, when an internal battle erupted inside the fledgling country and threatened to drag its people into civil war.
What really happened during those tense days?
Summer 1947: The USS LST 138, a U.S. Navy landing ship is purchased by a branch of the Irgun (a right wing Zionist paramilitary organization) in North America. The ship’s name is changed to Altalena. The name, which means seesaw in Italian, wass the pen-name used by Ze’ev Jabotinsky, the founder of Revisionist Zionist ideology..
Miniature Model of the “Altalena” by EST
Winter 1947: The ship is packed with close to one thousand immigrants and combatants (some of them Holocaust survivors), crew members, and tons of military equipment.
11 June 1948: After a nearly month-long delay, the Altalena sets sail from France to the shores of Israel. This delay seals its fate, since the ship sails after the signing of an agreement earlier in the month to incorporate the Irgun, which had been a militant faction active in the underground struggle against the British Mandate authorities, into the newly founded Israel Defense Forces.
The United Nations Security Council, which, throughout the entire period of the war had been engaged in the question of Palestine, stepped up its efforts to bring the fighting to an end, and instead of releasing a non-binding declaration, issued an order demanding that both sides agree to retreat, and that sanctions would be applied to the side that refused.
On June 10th, 1948 both sides agreed to the terms of the ceasefire devised by the UN-appointed mediator Count Folke Bernadotte. The ceasefire, which took effect the next day, lasted four weeks.
15 June 1948: The Irgun commander, Menachem Begin, meets with the representatives of the Israeli government to inform them that the ship had sailed from the port in Paris against his orders. Begin is insistent that a fifth of the arms on board the ship be transferred to independent Irgun units in Jerusalem and the rest to the IDF (with preference to Irgun units integrated into the IDF). David Ben-Gurion approves the transfer of some of the arms to Irgun units in the capitol, but commands the rest of the weapons to be transferred immediately and without any preconditions to the IDF. Differences of opinion and suspicion are rife on both sides.
20 June 1948: The Altalena docks at Kfar Vitkin and the crew starts to unload the cargo without permission, as goverment cabinet ministers hold heated discussions over the unfolding events. The government’s decision is: “To give the (IDF) headquarters the authority to launch a counter-attack, provided they coordinate enough manpower by the appointed time. The commander must try to control the situation without use of force, but if his command is not obeyed, then with the use of force.”
“Were it not for the policy of restraint, a terrible civil war would have broken out in the midst of the besieged homeland,” a poster from The Jabotinsky Institute Collection
21 June 1948: The Alexandroni brigade surrounds Kfar Vitkin. The commanding officer issues an ultimatum to Menachem Begin – to hand over the ship with all of its contents to the IDF. They are given ten minutes to respond.
With no response to the ultimatum, there is an exchange of fire in which six Irgun fighters and two IDF soldiers are killed. Menachem Begin boards the Altalena and it retreats, sailing south to the shores of Tel Aviv.
“Remember Altalena, Her Arms and Her Soldiers” – a poster from The Jabotinsky Institute Collection
22 June 1948: Ground forces under the command of Yigael Yadin are sent to overpower the Altalena. Heavy fire is exchanged between Irgun forces on the ship and IDF forces on the shore. Fearing the outbreak of a civil war Begin calls on Irgun fighters not to return fire, raising a white flag aboard the ship.
An artillery gunner who receives the order to open fire on the ship refuses to do so claiming that he would rather be tried and even executed, than fire upon fellow Jews. A second gunner hesitates to fire but eventually is convinced and fires on the ship. During the exchange another ten Irgun fighters and one IDF soldier are killed.
With a fire spreading on deck, Monroe Fein, the captain of the Altalena, orders all aboard to abandon ship. Menachem Begin only agrees to leave after the last of the wounded is evacuated.
We are incredibly proud of the winning teams who produced cutting-edge digital tools that will open access to the National Library's treasures in new and creative ways!
On November 23-24, some 150 programmers, project managers, web developers, and others huddled together at the Library for 24 hours with one purpose:
To make the Library’s treasures as accessible as possible.
The participants of the Hackathon had two technological challenges with which they had to contend. The first was the Creative Challenge, in which teams had to come up with, creative ways to make the Library’s treasures as accessible as possible. The second was the Data Challenge, where teams had to develop tools to improve the metadata of items kept in the Library’s collections.
The winning independent team was Team Pi! They created an interactive educational tool that enables children and pupils to do associative research through video and audio files, bringing to life historical items from various collections in the Library, making the items and subjects being researched tangible and accessible.
The tool itself is based on several AI and Machine Learning Technologies. These introduce new types of information to the library, improve access to existing information, and create innovative product opportunities. These technologies will develop new points of access for new audiences and improve the research capabilities of the library’s materials. The technologies are based on voice recognition from visual and audio files, pattern recognition in other kinds of files as well as ranking them by priority. Over time the tool will be able to find connections between items through the AI and Machine Learning patterns, as well as user based contexts placing them together.
The winning team from a company or organization was Wikimedia Israel. They created a data tool that will identify people in historical pictures even when the picture itself is lacking a description of the figures in it. This tool will help search and find famous and historical people in the Library’s collections.
This tool will enable Wiki editors to search and locate images of historical value from a wide variety of databases. In addition, a tool was developed for Wikitext that can splice scanned manuscripts into sections made up of several words or single lines, specifically for objects that don’t cooperate with OCR software. Then with the help of a chat-bot, editors can upload these sections to Wikitext via Telegram or Facebook. This tool will enable researchers and readers to search for manuscripts that have been scanned but haven’t been fully digitized.
And for a photo-finish – here are a few pictures from the first ever 24-hour National Library of Israel Hackathon!
ביקורת | “ספרים הם הקדמות לחלומות”. מאת מיכל בן-נפתלי
"מה קורה לקורא עוסק כמובן בהיקסמות מספר, המוליכה את הקורא לחזור אליו שוב ושוב, אל אותה עלילה, אל אותן דמויות, אבל גם בדחייה, בסירוב, באי-רצון או באי-יכולת לקרוא, שעלולים ללבוש ביטוי בניסיון להיפטר מן הטקסט, להשמיד אותו". מיכל בן-נפתלי על פתולוגיות של קריאה בעקבות ספרה של מירב רוט, "מה קורה לקורא? התבוננות פסיכואנליטית בקריאת ספרות"
“שנים שכבתי לישון בשעה מוקדמת. […] התכוונתי להניח את הספר שדימיתי כי עודו בידי ולנשוף על הנר; בשנתי לא חדלתי להרהר במה שזה עתה קראתי, אלא שהרהורים אלו לבשו כיוון קצת משונה; נדמה היה לי שאני עצמי הוא זה שעליו מדבר הכתוב. […] אמונה זו עמדה עוד זמן-מה לאחר שהתעוררתי; […] אחר כך החלה מתערפלת ונבלעת. […] נושא הספר ניתק מעלי, הייתי חופשי לדבוק בו או לא”. הפתיחה הסהרורית לרומן שכתב פרוסט על הזיכרון, בעקבות הזמן האבוד, בתרגומה של הלית ישורון, מציבה אותנו גם על סף ספרה של מירב רוט, מה קורה לקורא. אפשר שעצם הכניסה לַספר, לכל ספר, כרוכה במעין מצוקת יקיצה, כַּהזרה המחלחלת לתוכנו אחרי שינה כבדה ומאלצת אותנו לשוב ולהתרגל אל עצמנו מחדש מדי בוקר. אבל אם דומה שניתן להיחלץ מחוסר-אוריינטציה זה על ידי אחיזה בִיסודות סולידיים המצויים בבסיס האני שלנו, בירושות שנחלנו, בספרים שקראנו – פרוסט תוהה אם אותו אני ששמט את הספר בטרם נרדם, ונעשה בחלומותיו למושאו של הספר שקרא, מסוגל משניעור להיות נוכח לעצמו ולהקיף את עצמו במבט. “אני קורא ומפקיר את עצמי, לא לקריאה, אלא לעצמי. אני קורא ונרדם”, מצטטת רוט את פסואה המיטיב לתאר את הקוראים הרדומים והרדופים שאנחנו, שעל כל הקווים שמתחנו והקפלים העדינים שקיפלנו בקצות הדפים האהובים עלינו מבין אלפי הדפים שקראנו, על כל סימני-הדרך שהותרנו מאחורינו, על כל העלילות והדמויות שסחפו את קיומנו בהווה הקריאה, איננו מסוגלים לומר בדיעבד מה באמת קרה לנו. “הקביעוּת של הדמות הבדויה”, כותבת רוט, “מאירה את אי-הקביעות של הזהות האנושית. […] ההזדהות עם הדמות הבדויה […] מאפשרת לרגע מנוחה מן ההשתנות המתמדת והמאבק המתמיד לכינון וגיבוש זהות ‘אני'”, אשר “זיכרונותיו דהים, משאלותיו כמוסות ולעתים קרובות מתפוגגות או מתגשמות לרגע ומחליפות צורתן” (עמ’ 163).
תהליך מסתורי
“מה קורה לקורא מבחינה נפשית כשהוא לוקח ספר לידו ומתחיל לקרוא?… מה פשר התהליך המסתורי שמילים משפיעות דרכו?”, שואלת מירב רוט (עמ’ 21, 29). אף על פי שהיא נשענת על תיאוריות שמיקמו באופן ספקולטיבי את הקורא במרכז הפרשנות הספרותית, בעיקר בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, השאלה שלה אינה מכוונת לָאופן האופטימלי שבאמצעותו יש לפלס דרך להבנת הטקסטים עצמם. במילים אחרות, היא אינה מבקשת לבאר טקסטים באמצעות תיאוריות הממוקדות בקורא מובלע, אלא להתמקד בחוויות קריאה מפורשות של דמויות בתוך יצירות ספרותיות – רובן יצירות אוטוביוגרפיות וממוארים שמחבריהם מתארים את חניכתם שלהם כקוראי ספרות – כדי לדובב תווים בהתנסותן שאינם מצטמצמים לביאור מפורש של הטקסט ואף אינם קשורים בו בהכרח. אדרבא, רוט מנסה לגולל את החוויות האלה כדי להתוות מנעד של היענויות אָפקטיביות לקריאה הנותרות בדרך כלל חתומות בינינו-לבין-עצמנו ועלולות להתפוגג כמו חלומות כשאנחנו עוברים לספר הבא.
יופייה ועוצמתה של המחווה של מירב רוט טמונים בין היתר בכך שהיא מתעכבת ממושכות על עושרן האניגמטי של הקריאות החתומות. במיפוי המדוקדק שהיא עורכת לסוגי ההזדהות שאנחנו עשויים לחוש כלפי טקסטים, מחבריהם והגיבורים בתוכם, וליחסי ההעברה שיש לנו עימם, יש משקל מכריע לְפתולוגיות של קריאה, המופיעות לעיתים אפילו בצורת התנגדות לקריאה או הימנעות מקריאה בלב הקריאה. מה קורה לקורא עוסק כמובן בהיקסמות מספר, המוליכה את הקורא לחזור אליו שוב ושוב, אל אותה עלילה, אל אותן דמויות, אבל גם בדחייה, בסירוב, באי-רצון או באי-יכולת לקרוא, שעלולים ללבוש ביטוי בניסיון להיפטר מן הטקסט, להשמיד אותו, במשאלה בלתי-אפשרית לאיין את קיומו של מה שלאמתו של דבר אינו ניתן לאיון: “אי-פנייה לספרים או הירדמות מהירה עם תחילת הקריאה, פיזור הריכוז בקלות ויחס ביקורתי וספקני כלפי הטקסט הנקרא. […] קריאה שמתנגדת להשתתפות פעילה של נפש הקורא בתהליכים שמזמנת לו הקריאה” (עמ’ 100), היא כותבת. עם זאת, במקרים קיצוניים של התנגדות לקריאה, של מה שנראה כקריאה אינטלקטואלית עקרה או חסומה, של אי-נחת או קוצר-רוח המניעים אותנו לתזז בין ספר לספר, של פליטה ברוטאלית של מה שנקרא – רוט מאפשרת לחשוב גם על סיטואציות מורכבות של קריאה טרנספורמטיבית, כזו שהקורא נבנה מתוכה וחורג ממנה, כקריאה שעוברת ואולי אפילו חייבת לעבור דרך פתולוגיה מסוימת של קריאה כדי להיות ראויה לשמה.
דיוקנה של הזדהות דביקה
רוט מתעכבת על סוגי הזדהות פרימיטיבית עם טקסטים, כגון הזדהות מחפיצה או מאנישה שבה הדמות או המחבר הם חפצים שאפשר להשתמש בהם, או לחלופין בני אנוש העוקבים אחר הקורא במבטם ולפעמים נתונים להאדרה פרנואידית-סכיזואידית כאילו יש בידם, בטוב המוחלט שהם מגלמים, לשמש עבורו כמצפן או כמגדלור (עמ’ 78) – העברה העלולה בדיוק בשל טבעה המאדיר להתהפך לכדי הרס אלים של האובייקט. במקרים כאלה לא מדובר במצב הטרנספורמטיבי האופטימלי שבו הקורא המשליך על הטקסט והטקסט שמשליכים לתוכו משתנים לכדי ‘הכלאה שלישית’ שאינה זהה לאיש (עמ’ 168). לא מדובר, אפוא, בלשונה של רוט, במצב שבו הקורא “לא רק ‘נהיה הדמות’ אלא אף נותן לדמות ‘להיות הוא’ וכך הוא חווה דרכה אפשרויות ‘אני’ נוספות”. מדובר במקרים הפוכים, רגרסיביים, שבהם דומה שהספר מספק צורך קמאי עבור הקורא הבולע לתוכו את המסמנים עד כדי קריסת בוחן המציאות שלו. כך סארטר, המתאר בספרו האוטוביוגרפי המילים, את היצמדותו הילדית הקונקרטית לדמויות ספרותיות. רוט משרטטת בעקבותיו את דיוקנה של הזדהות דביקה, שאינה מקרבת בין העולם הפנימי של הקורא לבין העולם שנברא בספר. ההידבקות הופכת את גוף הספר או את גוף המילים למעטפת המגנה על העצמי מפני התפרקות, מבלי שהיא עוברת דרך הפנמת הכתוב. ואולם מנגנוני הגנה אלה שבריריים ורגעיים, והנפש אינה יכולה להישען עליהם לאורך זמן (עמ’ 91). אפילו אם דומה שהילד “מרגיש קרבה פיזית ונפשית לעולם של הגדולים ולנשגב”, היא כותבת, “העולם הפנימי נותר חרד וריק גם לאחר שהשתטח על שטיח התפילה הספרותי” (עמ’ 89). אנליזה זו מאפשרת גישה מחודשת לַדמות שיצר סארטר ברומן המוקדם שלו הבחילה, עשרים ושש שנה לפני שכתב את המילים, דמותו של האוטודידקט, האלטר-אגו הפרודי של גיבור הספר, רוקנטן, ואולי תאומו המדומיין של הילד שהיה: איש היושב כל ימיו בספריית העיר המדומיינת בוביל וחי באמצעות קיומו של פולחן קריאה על פי סדר אלפביתי, פולחן הנשען על אמונה בַּשיירים החומריים והלשוניים של העבר. אלא שלהבדיל מסארטר הילד, המודע לפרקים לאחיזת-העיניים שהוא נתון בה, האוטודידקט, האוכל תמיד תוך כדי קריאה, סבור שהוא נעשה אחד עם הספרים שהוא בולע. בדיונה בסיפור “דפי אספרן” מאת הנרי ג’יימס, רוט מתארת באופן דומה אותה “טורפנות” של המספר הרודף אחר דפיו של אספרן, המשורר המת, הנמצאים בחזקתה של האהובה הקשישה שהשירים נכתבו לכבודה. “בעלת המכתבים”, היא כותבת, “[…] אף היא בחזקת ‘קורא’, שקורא אחר, גזול [המספר], חש צרות עין כלפיו” (עמ’ 221), כשהוא מבקש בקניבליות מפלצתית “לבלוע את האובייקט כדי לבטל את החסר” (עמ’ 231). בלשונה של רוט, “זהו סיפור על קריאה שבה המילים שאמורות להוות חלופה ל’דברים עצמם’ נתפשות בתור ‘הדבר עצמו’, נכס שיש לבלוע ולבעול במקום להפנים, לעבד ולצקת בו משמעות אישית” (עמ’ 226).
שפת האם ושרבוטי האב
המקבילה האוראלית הנוצרת בין התשוקה לדעת לבין הקיום, שעלולה להתפתח לפתולוגיה, מקבלת עם זאת גילום טרנספורמטיבי בספרה של אווה הופמן זרה בין המילים, רומן אוטוביוגרפי על משבר הגירה מפולין לקנדה ולארצות הברית, ועל המעבר המשתמע מן השפה הפולנית לאנגלית. הופמן, הרוכשת מאוחר את השפה הזרה, אוחזת בה בהתחלה אחיזה טכנית, שטחית, שאינה כרוכה ומעובדת בהוויה החיה והמשחקית של שפת האם. ברגע מאוחר בסיפור, כשהיא כבר משמשת כמורה בשלה, הופמן קוראת לפני תלמידיה שיר של אליוט. רוט כותבת: “הגלות מן השפה לוותה על ידי הופמן בחוויית גלות מילדותה ורק ברגע הקריאה בשירו של אליוט מתרחשת הטרנספורמציה העוצמתית ועם זאת העדינה כל כך שהופמן חווה […] המילים שבות להיות, כמו שהיו בילדות, דברים יפהפיים” (עמ’ 68). ההחפצה הכרוכה בשיבה לחוויה הילדית – היעשותן של המילים לדברים – נתפשת כאן כתנאי לדחוס לתוך השימוש האינסטרומנטלי בשפה הנרכשת איכות סמיוטית, במונחיה של ז’וליה קריסטבה, שאולי לא במקרה דיברה, כמהגרת בעצמה – מבולגריה לצרפת, על אותו ממד קדם-מילולי או על-מילולי בלשון, ממד רתמי-מוזיקלי-אָפקטיבי נשכח של הזמן האבוד, שעלול להימחק לנוכח כניסה נחרצת מדי לסדר הסימבולי. האין זה אופן להתבונן בדרך שעשתה תרצה אתר עם שירתו של נתן אלתרמן אביה – שמבעד לפריזמה שמציעה רוט אפשר לראות בה קוראת מימטית ודביקה של האב – כאשר בקובץ השירים בין סוף לבין סתיו, לאחר מותו של אביה ושנים ספורות קודם למותה שלה, בלעה לתוכה שורות בשיריו והאדירה אותו באמצעותן – “והוא מראש הר יביט בי”, כתבה – רק כדי להחדיר ברפליקות החתומות לכאורה שפת אָפקט, מלנכוליה המפעפעת פנימה דרך תוספות זעירות וסימני פיסוק שאינם מופיעים בלשון המקור, ויש בהם כדי להטות את המשמעות ואף להחריב אותה כליל: “לא הכל הבלים, בתי/ לא הכל הבלים והבל/ […] רק אחרייך הלכתי בתי/ כצוואר אחרי החבל”, ואילו היא: “והארץ היתה הבלים ושוכחת/ ומלאת הבלים והבל./ ואני את מיליך שיננתי בפחד/ צוואר. אחרי. חבל”. ועוד: “שמרי נפשך מן השורף והחותך/ […] והממית כמי באר ואש כיריים”; והיא: “אל כל הארצות אשר כיסית מפני/ אני כעת הולכת כי אני יחידתך./ אני אשר הוזהרתי מן המר והנושך/ הולכת שמה להמרות את מצוותך”.
דמות האב שבה וחוזרת לאורך מה קורה לקורא. היא מבליחה דרך הקונפליקט בין חיים נאכט לבתו בלומה בסיפור פשוט, שבו האב, הקורא ה’אמיתי’, משתאה לנוכח קריאתה שוות הנפש של בתו (עמ’ 105), שדומה שנשארת רחוקה ממהות הקריאה, חסינה בפניה (רוט נשענת כאן על קריאתה של רחל צורן); היא מופיעה בניסיונותיו הכפייתיים של קירקגור בחיל ורעדה “לראות את אברהם”; דמות האב נבראת באב הבדוי של פירנדלו בשש דמויות מחפשות מחבר; והיא נידונה בהרחבה דרך האב הנעדר של סארטר הילד בהמילים. בקריאה שמציעה רוט, סארטר “מכחיש את הזדקקותו לאביו ואת כאבו על אובדנו, אך הכחשה זו מתערערת באופן עקיף דרך עיסוקו באפשרות המשותפת לבן החי ולאביו המת לשים את ידיהם על אותם ספרים […] כאשר הוא מפשפש בספרים ומגלה בהם שרבוטים של האב על דפי הספר מימים שבהם אביו היה חי וקרא בספרים אלה בעצמו. […] את המאמץ מכמיר הלב להבין את ה’קשקושים הבלתי קריאים’ [כך מכנה סארטר את מה שגילה בשולי הדפים], שהיו השריד הישיר ביותר שהיה לו מ’קולו’ של אביו, סארטר ממיר מיד בהכחשה אומניפוטנטית של כמיהתו לאב: ‘את הספרים מכרתי: כה מעט העסיק אותי הנפטר הזה’. […] הקשקושים נשארים בלתי קריאים והפוטנציאל הגלום לקרבה ביניהם רק מדגיש את היעדרו. […] הקריאה הכמהה לחרוג מכבלי הזמן והמוות הפכה למעשה של השקעה באב נעדר” (עמ’ 183–185). דימוי שרבוטי האב בשולי הספרים משמש את רוט לתאר את מה שעבורה הוא כנראה הסוציאליזציה הרחבה ביותר, ה”חבירה של הקורא לקוראים מכל זמן בעבר” (עמ’ 182), קהילת קוראים השבה ומעבירה ספרים מיד ליד לאורך הדורות, פוליס של קריאה, המהווה גם את הממד הפוליטי הדיסקרטי של הספר הזה, שאינו מחויב לארון ספרים מסוים. “כל קריאה בטקסט ספרותי”, היא כותבת, “מעידה כי אין אנו בוראים ואדונים בלעדיים על הזמן, הגוף, האחר, החיים והמוות, הלא-מודע, ובכלל אלה גם לא על השפה שבה אנו מבטאים את עצמנו. אך יש בכך גם משום נחמה פוטנציאלית: קריאת ספרות […] מאפשרת לקורא המתמסר לה מתוך צניעות למצוא חסות תחת קורת גג של גורל אנושי משותף” (עמ’ 246).
אם שרבוטי האב עומדים ביסוד הרעיון הפוליטי של קהילת הקוראים, של “הצד שלנו”, כפי שהוא מכונה במבוא למבוא של הספר, סצנת הקריאה של רוט חוזרת לשושלת האם, ל”חיק המילה הכתובה”, בלשונה. האם הכותבת היא המתוארת בפרגמנט הקצר הניצב על סף מה קורה לקורא. כמו קולט, בספרה הולדת יום, שהעידה על אמה כעל “יד שניסתה להנחיל לי אלפבית חדש”, לומדת הבת מגיל צעיר לקרוא במערך הטרוגני של סימנים ספרותיים וחוץ-ספרותיים, בתנוחות הגוף, בקולות ההדפסה, באותיות, שבאמצעות העולם שהן מחוללות מאפשרות להיות בעת ובעונה אחת בתוך הבית ומחוץ לבית. זהו הציווי ההורי: קראי. מכאן ואילך את יכולה לקרוא כמו בלומה, או כמו אווה הופמן, או כמו סארטר, או כמו עשרות הקוראות והקוראים שאת מצטטת לאורך הספר, לבלוע, לעכל, להתמרד, להירדם, לחרוג. לא תוכלי לחמוק מקריאה. היי כאן ושם, היי כבולה ומשוחררת. “הקורא הופך לקורא של קיומו”, היא כותבת כמאתיים עמודים אחר כך. אבל במוטו, לפני שהמסך עולה: “ספרים הם הקדמות לחלומות”.
עטיפת הספר “מה קורה לקורא?”. הספר ראה אור בהוצאת כרמל
“My Heart is Ripped to Shreds”: Sarah Aaronsohn’s Moving Letter
The letter from over a century ago in which Sarah Aaronsohn writes of the tragic death of her beloved friend, Avshalom Feinberg.
You cannot imagine, my beloved ones, how many times I have begun writing to you and stopped. I myself do not know why. I have a burning desire to speak to you and tell you many things, as we have not talked for many eons, but suddenly I feel some kind of opposition and do not write.
During my silence, which has lasted over a year and a half, we have experienced and undergone all kinds of happy events and also, or primarily, unhappy ones. But there is nothing that can be done, it seems this is the way of the world, not everything can happen together, and the suffering always overpowers the joyous occasions.
This is the beginning of Sarah Aaronsohn’s letter to her beloved siblings who were in America at the time, a letter written only a few short months before her death.
Sarah Aaronsohn, a photograph from the NILI Museum
Sarah wrote the date on the Hebrew letter in French, which may have been to mark the historical connection to the French Bastille Day and the Jewish people in the Land of Israel’s dream of independence. Sarah, one of the heads of NILI – a Jewish underground espionage movement which worked in favor of the British and against Turkish rule in the Land of Israel – longed for that day and dedicated her life to it.
In her letter, Sarah sorrowfully relates the story of the death of Avshalom Feinberg, the founder of NILI, who she had a special relationship with and who was also engaged to her sister Rivka:
I wish to begin, and I do not know what to call the beginning, so I will begin with the first which is most beloved.
Regarding our dear Avshalom, I want to begin by telling you in detail what happened to him, because according to what I know from Rivka’s letter to Penina Levontin, you do not know any details about our deceased beloved one, and it is also so hard to talk about it because my heart is ripped to shreds, and because the sorrow is so extremely great and terrible.
My dear ones, you knew our Avshalom very well, and you knew how much the young man wanted to make contact with the English over the question of our Jews and Jewish matters, and you know that he arrived, and when he returned to the Land of Israel hoping for good and for success, the connection was suddenly cut off, no one knows why that happened.
Perhaps it is due to lack of trustworthiness of the people who go down to the beach and many other reasons, but when communication ceased, the beloved one suffered greatly, and began to look for ways to travel by land, if not by sea. And you are aware of his fate. His journey to the desert was solely a search for a way to meet up and to get close, he also went to Constantinople, and he was never able to rest and he chose the most dangerous ways, and even if people dared comment, it was of no use.
And one day he decided together with Aaron [Aaron Aaronsohn, Sarah’s brother and a fellow member of NILI], that Aaron would travel to Constantinople and attempt to continue from there and reach their destination. And that is what happened, and as you see, Aaron finally arrived, but it took a long time, the whole matter took 6 to eight months, and our beloved one lost patience and began once again to search for dangerous ways. Even though we pleaded with him, it was to no avail, as much as I begged him and showed him how dangerous the way is, and I saw in advance that he will lose his head in this manner, and it was impossible to deter him from his idea. My dear ones, our tragedy is too great to bear, and it is extremely intense and deep.
The first page of Sarah Aaronsohn’s letter, the National Library collection
Sarah relates everything she knows about Feinberg’s death, expresses her personal pain, and attempts to comfort her younger sister Rivka, Avshalom’s fiancée:
And our dear one went out into the desert with another friend who liked to endanger himself, who is actually the head of a family… and they set out, and on the way they encountered a patrol of Bedouins who shot at them and pursued them, and the dear one fell dead, the other was only injured in three places, and after much effort he reached the English station, and they transferred him to Egypt, where he met up with Aaron, lay in hospital and recovered, and after he recovered Aaron sent him here to work and continue our holy mission, as he spilled his blood and gave up his young life for an idea which was incredibly holy to him.
The sacrifice is too great, and even if we were to be successful in our work, and the salvation of Israel should come through such a sacrifice, believe me my dear ones that I would not desire our dear sacrifice. But this seems to be the fate of those who have aspirations for their nation and their land, and in addition, the beloved one went of his own volition, wholeheartedly, and he know just how dangerous it was, no matter how much we talk and how many tears we shed, it will be insufficient to calm the heart, or satiate it, the suffering is very, very great, and why should I come and pour salt on your wounds.
My dear child Rivka, you must be more miserable and suffering much more than all of us, but I feel you and am here together with you suffering and crying about your sad fate. My child, you have no idea how much your beloved one and I connected during the time we were together, I was the only one with whom he could share what was on his heart, his thoughts and hopes, and I helped him a lot, I encouraged and strengthened him, and I am suffering very greatly from the tragedy. But can we come and complain before anyone? This is what our fate decreed for us, that we will not have the merit of seeing greatness and action from our dear one who aspired and suffered throughout his young life. But our constantly ongoing work will always serve as a reminder, and will be named after the beloved instigator, Avshalom. It will soon be six months since his death.
He passed away on the 20th of the month of January. Believe me my dear ones that I am talking and writing about his death, yet it is still unclear to me and it is impossible to become accustomed to his death. His family still know nothing, we do not want to tell them until after the war, as why should they suffer at a time when it is impossible to move or do anything.
Page two of Sarah Aaronsohn’s letter, the National Library collection
Sarah, who coordinated all the NILI underground’s activities in Ottoman Palestine at the time, tells about the dangers and the hope. A month before she sent this letter, on June 4th, 1917, the French government published a memorandum which “considers it to be an act of justice and correction of a wrongdoing to assist the revival of the Hebrew nation in its land, which it was exiled from hundreds of years ago”. It could be that Sarah heard about this declaration and refers to it in the letter:
I have a large role in the work here, and if we have to endanger ourselves, my dear one, I think not of it. The work is dear and holy to me, you must understand. If our dear one would have been able to hear the good news, that we were promised the Land of Israel, what would he not do in sheer joy? And we have merited to see it due to his idea and his head which he endangered.
Page three of Sarah Aaronsohn’s letter, the National Library Collection
Later in the letter, Sarah describes the dismal condition of the “Station for Agricultural Experiments in Atlit”, the life work of the agronomist Aaron Aaronsohn, a place for agricultural experiments as well as the location the NILI spy network operated from. Sarah Aaronsohn also describes the wretched condition of the Jewish settlement in the Land of Israel at the time under the yoke of Turkish rule:
You are certainly aware of the situation of the deportation of our Jews from Jaffa, their poverty and suffering are inconceivable. Hundreds and thousands of people were simply taken and destroyed to their very core, and people who did not know what aid was and who lived like princes, now need help. The poverty in the cities of Jerusalem, Tiberius and Safed is also horrendous.
It is impossible to comprehend what has happened in Israel. The produce this year was also very poor. The winter crop was completely unsuccessful, and there are those who claim that the hunger will be terrible this year. And now, my dear ones, regarding the station.
We have not received a penny from there for over two years, at a time when other institutions received money from outside of Israel and we did not receive a penny, it therefore seems that they simply decided not to believe in the station… the only thing is for you to take action with publicity in order to send us money, money, because in such a time money is crucial.
Page four of Sarah Aaronsohn’s letter, National Library Collection
Sarah ends the letter with a request from Rivka and Alexander to lobby the Americans and to try to raise money for the station, she adds words of encouragement to her beloved ones and signs: “Farewell, your Sarah”.
Farewell to you and warm kisses, and greetings to all the American friends with a request to work more and more for the station, paint the situation to be as bleak as possible, it will not be worse than the truth.
And you my children, and especially Rivka, keep strong, because your friend and beloved fell like one of the heroes, in his hope to save his nation and his land, we can be proud of such a friend, and we must bear the tragedy silently.
Warm kisses and make an effort my dear ones,
Farewell, your Sarah
Page five of Sarah Aaronsohn’s letter, the National Library Collection
Only a few months after this letter was sent, in early October 1917, Sarah Aaronsohn was captured by the Turks and brutally tortured. She eventually shot herself to prevent them from extracting information from her about the underground, its activities and members in further interrogations. She hovered between life and death for three days until her soul departed.
Less than a month later, on November 2nd of the same year, the British foreign minister, Lord Arthur James Balfour sent Lord Walter Rothschild the famous declaration according to which “His Majesty’s government view with favor the establishment in Palestine of a national home for the Jewish people”. Sarah Aaronsohn, who was so close to this moment, did not see it. A century has passed since her death, and the death of her beloved, Avshalom Feinberg.
Thanks to Dr. Gil Weissblei for his assistance in research for the article.
