טבח באוקטובר
הלוחמים הערבים נעו לעבר היישוב היהודי בחסות החשיכה. הכול תוכנן בקפידה: מחסומים מנעו מתגבורות להגיע, אמצעי הקשר נותקו ומבצע הונאה גרם לכוחות הביטחון להיות רגועים. החיילים שהיו במקום ישנו או צפו בסרט, בזמן שהשומרים, המעטים מדי, פיהקו בעמדות. מטחי היריות הפתאומיים, מכיוונים שונים בו-זמנית, הממו את המגינים. שניים מהשומרים נפלו מיד והתוקפים שעטו אל בתי השכונה. שום דבר לא עצר בעדם.
במשך כמה שעות עשו הפורעים במקום כבתוך שלהם. הם הלכו בנחת מבית לבית ורצחו את כל מי שמצאו, לעתים תוך עינויים שהדעת מתקשה להכיל. בדירה אחת שחטו הפורעים אם על חמשת בניה. בדירה אחרת, משפחה שלמה. שמש בית הכנסת נרצח כשניסה להציל את ספרי התורה. עד עלות השחר נרצחו 19 יהודים, מתוכם 11 ילדים.
הטבח הנורא אירע באוקטובר. לא בשבעה אלא בשניים לחודש, שנת 1938. באותו לילה, "ליל טבריה", פשטו מורדים ערבים על שכונת קריית שמואל בטבריה והמחישו מדוע בארץ ישראל הגנה אזרחית היא הכרחית.
שיטות מתוצרת הארץ (האירלנדית)
בין אפריל 1936 לדצמבר 1939 השתולל בארץ ישראל ה"מרד הערבי הגדול". ערביי הארץ התקוממו נגד שלטונות המנדט בדרישה שבריטניה תפסיק את תמיכתה במפעל הציוני ותמסור את השליטה בארץ לידיהם. קבוצות חמושות של ערבים, "כנופיות" בלשון התקופה, תקפו את כוחות הביטחון הבריטיים, מתקני ממשלה, ערבים שהתנגדו למרד ויהודים בכל רחבי הארץ.
עבור היהודים בארץ היה הטרור למציאות יומיומית ואיומה: המורדים שרפו שדות, עקרו עצי פרי, הציתו חנויות, ארבו לנוסעים בדרכים, הטמינו מטעני חבלה, השליכו פצצות וירו על יישובים יהודיים. מחיר הדמים היה כבד: 476 יהודים נרצחו במהלך שלוש וחצי שנות המרד, מספר המקביל לכ-9,900 קורבנות במדינת ישראל כיום (2026).
כוחות הביטחון הבריטיים בארץ לא הספיקו כדי להגן על היהודים. הצבא הבריטי אמנם הציב מעת לעת יחידות ביישובים יהודיים, אך מספר החיילים והשוטרים שהיו בארץ מעולם לא הספיק כדי להגן בו-זמנית על כל יישוב ומתקן ממשלתי ולנהל מתקפה נגד המורדים. הסוכנות היהודית, מצדה, תבעה מהממשלה לחמש את היהודים באופן שיאפשר להם להגן על עצמם. השיטה שהייתה נהוגה עד אז, שלפיה הותר ליישובים המועדים לסכנה להחזיק מספר רובים בארגזים חתומים, לא התאימה למצב שנוצר במרד. מה גם, שהרובים הללו היו מסוג "גרינר", מעין רובה ציד יעיל לטווח קצר בלבד שהיה צריך לטעון מחדש אחרי כל יריה. ארגון ה"הגנה", מצדו, לא המתין לשלטונות ופעל כדי להגן על היישוב היהודי באמצעים הדלים והבלתי-חוקיים שעמדו אז לרשותו.
הפתרון לבעיה הגיע מפינה אחרת של האימפריה, שגם בה התחוללה מלחמה עקובה מדם בין רוב שהתנגד לשלטון הבריטי למיעוט שחי עמו בשלום: אירלנד. בשנים 1919–1921 מרדו הקתולים באירלנד נגד בריטניה בדרישה לעצמאות. המרד הפך למלחמת אזרחים, כשמול הקתולים ניצבו בני המיעוט הפרוטסטנטי, תושבי מחוז אַלסְטֵר (Ulster) בצפון האי, שנותרו נאמנים לבריטניה. כדי לחזק את כוחות הביטחון ולהגן על הפרוטסטנטים הקימה בריטניה את "המשטרה המיוחדת של אלסטר" (Ulster Special Constabulary), שהורכבה מ"שוטרים מיוחדים", כלומר מתנדבים. אלה חולקו לשלושה סוגים: שוטרים מיוחדים מסוג A היו כוח-עזר לצבא ולמשטרה הסדירה, שגויסו לתקופה בת מספר חודשים וקיבלו שכר; סוג B כלל שוטרים במשרה חלקית שהגנו על יישוביהם ועל מתקני ממשלה; ואילו סוג C היו מתנדבים ללא שכר, שהוכשרו ללחימה אך הופעלו רק בשעת חירום, כחיילי מילואים.
הדגם האירי יושם בארץ ישראל כמעט במלואו. במאי 1936 הסכימה הממשלה לגייס יהודים כ"שוטרים מוספים זמניים" (Supernumerary Police) כדי להגן על היישובים ולסייע למשטרה. אלה חולקו לקטגוריות, בדיוק כמו באירלנד: סוג A שהו בשירות קבע של עד חצי שנה, לבשו מדי משטרה ונשאו נשק; סוגים B, C ו-D היו בכוננות ונקראו לשירות רק בשעת הצורך, כשההבדלים ביניהם היו רמת הכשירות ופרק הזמן שבו נדרשו להגיב לקריאה. מאחר שהשם "שוטר מוסף זמני" לא היה קליט במיוחד, והמונח המקומי "גאפיר" היה בערבית מצרית, נבחר הכינוי "נוטר" (שפירושו "שומר") לאנשי הביטחון היהודים החדשים. נוטרי המילואים כונו ביישוב "מושבעים", משום שנשבעו אמונים לממשלה. כינוי אחר היה "ספיישלס", שוטרים מיוחדים, ממש כמו באירלנד.
מדוע "כמעט במלואו"? כי בעוד שבאירלנד נשאה הממשלה הבריטית בכל העלויות שהיו כרוכות בגיוס השוטרים המיוחדים ובהפעלתם, בארץ ישראל התחלק הנטל בין הממשלה לסוכנות היהודית. הסוכנות הייתה זו שאיתרה את המועמדים לגיוס ודאגה לספק להם ציוד נוסף מעבר למה שנתנה הממשלה. כך קרה שרובם המכריע של הנוטרים היו חברי ה"הגנה".
ולכל נוטר, בעיר בכפר
איך זה עבד? כל יישוב יהודי בארץ הורשה לגייס מספר מסוים של נוטרים בקבע (בדרך כלל ארבעה) ולהכשיר מספר נוסף של נוטרי מילואים. הממשלה סיפקה רובים, תחמושת ומדים לנוטרים שבקבע. המדים כללו את כובע ה"קולפאק" המפורסם, העשוי מצמר כבשים, שהפך למזוהה עם הנוטרים בזיכרון העממי הישראלי.
מסוף 1936 ואילך היו בכל יישוב יהודי מספר גברים מיומנים וחמושים, ששמרו בלילות מפני התקפות המורדים ויכלו להגיב במהירות לכל סכנה. עם הזמן שחלף והניסיון שנצבר הרחיבו הנוטרים את שטח פעולתם: הם שמרו בשטחים החקלאיים שמחוץ ליישובים, סיירו בדרכים ואף ארבו למורדים. במהלך 1938 שכללו ההגנה והמשטרה את השיטה: מספר יישובים סמוכים קובצו ל"גוש" ורוב נוטרי הקבע רוכזו ב"משמר הנע" (מ"ן), יחידה ניידת שנועדה לשמור על הביטחון בדרכים ולהגיב במהירות לכל התקפה בשטח הגוש. כלי הרכב של המ"נים, ה"טנדר" הירוק, נכנס אף הוא לפולקלור הארץ-ישראלי. ההגנה על היישובים בעת התקפה, עד להגעת המ"ן, הוטלה על ה"ספיישלס", הנוטרים שבכוננות.
ב-28 בפברואר 1938 הוכיחו הנוטרים את ערכם. יחידת מורדים שגודלה הוערך ב-40 עד 100 איש תקפה את טירת צבי. המורדים בחרו את היעד בקפידה, שכן הקיבוץ הדתי היה מרוחק מיישובים יהודיים אחרים ומבסיסי הצבא הבריטי. נוטרי טירת צבי, שהגיבו במהירות ובנחישות, בלמו את ניסיונות הערבים לפרוץ לתוך הקיבוץ, בקרב עיקש, שנמשך כשלוש שעות. הצלחת המגינים מרשימה במיוחד לנוכח העובדה שהאויב לא רק עלה עליהם במספריו, אלא גם היה מצויד במטעני חבלה רבים.
כבר במהלך המרד הפכו הנוטרים לסמל לאומי ומושא להערצה. גברים יהודים בארץ ישראל, חמושים בגלוי, לובשי מדים וחבושי כובע ייחודי ובולט, נראו כהתגשמות החזון הציוני. הסכנה הרבה שנלוותה לתפקיד — 98 נוטרים נפלו בעת מילוי תפקידם בתקופת המרד — הוסיפה להילת הגבורה שלהם. הנוטרים אכן היו גיבורי תרבות: בשנת 1939 כללו חפיסות הסיגריות מתוצרת "דובק" קלפי אספנות מסדרה שנקראה "משמר וספורט". הקלפים כללו תמונות של כוכבי ספורט במגוון ענפים, של טייסים ושייטים — ושל נוטרים במגוון תפקידים ומשימות. הנוטרים כיכבו גם באחד משירי החג המוכרים ביותר של אותן השנים (ובכלל): "שנה טובה" של לוין קיפניס, שהנוסח המקורי שלו כולל את השורות "וּלְכָל נוֹטֵר, בָּעִיר בַּכְּפָר / בִּרְכַּת 'חָזָק' נִמְסֶרֶת."
כובע אוסטרלי אירלנדי
בסוף 1939 מיסדו הבריטים את מערך ההגנה על היישובים במסגרת חדשה: "משטרת היישובים העבריים" (מי"ע, Jewish Settlements Police). גוף זה ריכז את כ-1,300 נוטרי הקבע ב-12 יחידות אזוריות שכונו "גדודים" (אף כי בגודלם ובארגונם דמו לפלוגות של ימינו). נוטרי מי"ע, בדומה לקודמיהם בימי המרד, סיירו במ"נים והיו אחראים ל"מושבעים" הרבים שביישובים. עם זאת, היה הבדל בולט אחד בין הנוטרים במי"ע לאלה של המרד הערבי: הכובע. מאחר שהקולפאק עשוי הצמר לא התאים במיוחד לאקלים הארץ-ישראלי, חיפש מייג'ור ברונסקיל, קצין הצבא הבריטי שתכנן את מי"ע, כובע חלופי לנוטרי היחידה. הוא לא היה צריך להתאמץ מדי: חיילי הרג'ימנט שבו שירת, "רובאי אלסטר המלכותיים" מצפון אירלנד, חבשו כובע רחב-שוליים שאחד מצדדיו מקופל כלפי מעלה. במלחמת העולם השנייה, כשפגשו בני היישוב את חיילי אנז"ק (חיל המשלוח האוסטרלי-ניו-זילנדי) שחבשו כובע זהה, דבק בו הכינוי "כובע אוסטרלי" והקשר לאירלנד נשכח.
עד לסיום המנדט המשיכו הנוטרים לפעול, אך תרומתם ההיסטורית חרגה בהרבה מהגנה נקודתית על יישוב כזה או אחר. הנוטרים שימשו למעשה כזרועה המגויסת והחוקית של היישוב, ומעמדם הייחודי: חברי ה"הגנה" שהיו בו-זמנית חלק מכוחות הביטחון הרשמיים, אפשר להם לשאת נשק בגלוי ולנוע בחופשיות גם כאשר הגבילו הבריטים את תנועת היהודים בארץ. הנוטרים אימנו בני נוער רבים וחברי "הגנה" בשימוש בנשק, בסיור ובלחימה. רבים מהמפקדים הבכירים של צה"ל ומשטרת ישראל בעשורים הראשונים החלו את דרכם הביטחונית כנוטרים או כחניכיהם של נוטרים. בין הנוטרים הבולטים היו יגאל אלון, בהמשך מפקד הפלמ"ח וסגן ראש הממשלה, משה דיין, הרמטכ"ל הרביעי ושר ביטחון, מרדכי מקלף הרמטכ"ל השלישי, אברהם יפה, אלוף בצה"ל, פנחס קופל, המפכ"ל השלישי ומפקד מג"ב הראשון, שמעון אבידן, מפקד חטיבת גבעתי בתש"ח, ורבים אחרים.
כשפרצה מלחמת העצמאות היו הנוטרים הבסיס להגנה המרחבית (הגמ"ר), שאפשרה ליישובים רבים לעמוד בפני התקפות האויב ולעכב את תנועת צבאות ערב לעומק הארץ. יחידות הנוטרוּת, על נשקן וכלי הרכב שלהן, הפכו לשש חטיבות בצה"ל הצעיר ותרמו תרומה מכרעת לניצחון.
מהנוטרוּת לכיתות הכוננות
כשהסתיימה מלחמת העצמאות היה מערך ההגמ"ר חלק מצה"ל ומהיערכותו לקדם פני מתקפה ערבית נוספת. המבנה הבסיסי מתקופת הנוטרות שוכלל: היישובים שויכו ל"אזורים", שבתורם היו כפופים ל"חבלים" ול"גושים" תחת הפיקוד המרחבי הרלוונטי. התושבים נועדו לאייש מערכי הגנה מוכנים מראש באזור מגוריהם במסגרת שירות מילואים, שכלל ביצורים. תכלית ההגמ"ר לא הייתה עוד בלימת "כנופייה" בלתי-סדירה, אלא להיות חלק ממערכת הגנה רחבה מול צבא סדיר ומצויד היטב.
שינויים במציאות הביטחונית מצד אחד ובתורת הלחימה של צה"ל מצד שני הביאו לשינויים בגישה להגנת יישובים. בשנות החמישים המוקדמות תופעת ההסתננות הייתה לאיום המרכזי על יישובי הספר. ערבים שחדרו לשטח ישראל מעבר לגבול ביצעו אינספור מעשי פשע, חבלה וטרור, בעיקר ביישובים הסמוכים למקום מוצאם. כמו בימי המרד הערבי, האתגר הביטחוני היה אויב בלתי-סדיר, זריז ומתוחכם, שפעל במתכונת גרילה, פגע וברח. במקביל, העביר פיקוד צה"ל את הדגש בבניין הכוח מהגנה להתקפה. משאבים רבים הוקצו לכוחות השריון והאוויר, שנועדו להכריע את האויב בשטחו, ומערך ההגמ"ר הנייח נדחק לקרן זווית. גם השכלולים באמצעי הלחימה הקשו על מתן מענה יעיל להתקפת צבא סדיר, עתיר כלי רכב משוריינים, באמצעות תושבים חמושים בנשק קל.
בשנת 1953 הקימה משטרת ישראל את חיל משמר הגבול (מג"ב), ככוח שיטור ביטחוני שנועד להתמודד עם ההסתננות. פנחס קופל, מפקדו הראשון של החיל, הביא עמו את ניסיונו כנוטר במי"ע.
מג"ב נוצר בדמותה של משטרת היישובים: הוא חולק לפלוגות שסיירו בגזרותיהן ברגל וברכב והציבו מארבים למסתננים. בדומה לנוטרות, היה מג"ב אחראי לארגון הביטחון ביישובי הספר. בכל יישוב שכזה מונה "רכז ביטחון שוטף" (רב"ש), שהיה אחראי לשמירה ביישוב, לתיאום כוחות הביטחון בסביבה, לחדר הנשק וכיוצא באלה.
מג"ב חידש את מסורת הנוטרוּת גם במובן נוסף. החל ב־1954 גייס החיל "שוטרים מוספים זמניים" (שמ"ז), אזרחים ששירתו במשרה חלקית כאנשי ביטחון ביישוב שבו גרו. שמ"זים אלה פעלו כנוטרי־הקבע מתקופת המנדט, לצד תושבים שלא קיבלו שכר (המונח "נוטר" המשיך לשמש במשטרת ישראל, אך עבור אנשי ביטחון שנשכרו על־ידי מוסדות ממשלתיים).
הטרור הפלסטיני, שהתגבר מסוף שנות השישים ובמיוחד אחרי מלחמת יום הכיפורים, כיוון את מערכי ההגנה ביישובים להתמודד עם אירועי חדירה נקודתיים של חוליות טרור קטנות ורצחניות. יחידות הגמ"ר ביישובים הסמוכים לגבולות המדינה ובשטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה התארגנו בהתאם למודל של מג"ב; באזורים שבהם היה צה"ל האחראי לביטחון הפנים כונה בעל התפקיד המקומי "רבש"ץ" (רכז ביטחון שוטף צבאי). הקמת "המשמר האזרחי" בשנת 1974 הוסיפה נדבך נוסף למערך ההגנה האזרחי — אזרחים מתנדבים שפעלו כדי להגן על מקומות מגוריהם מפני התקפות טרור.
לא ידוע מתי החל המונח "כיתת כוננות" לשמש בהקשר של הגנה אזרחית, אך אפשר להניח שחלחל מהשפה הצבאית. בצה"ל משמעותו כוח קטן שמשימתו "להיכנס לפעולה מיד עם קבלת הפקודה, עקב סכנה צפויה או לקראת משימה צפויה" (לקסיקון דביר למונחים צבאיים, 1988). כך או כך, עם השנים מיסדו צה"ל ומג"ב, כל אחד בגזרות שבאחריותו, כיתות כוננות אזרחיות שנועדו לתת את המענה הראשוני לפעילות חבלנית עוינת (פח"ע) עד שכוחות הביטחון יגיעו ויחסלו את האיום.
טבח באוקטובר
85 שנה וחמישה ימים אחרי ליל טבריה פשטו אלפי מחבלים מרצועת עזה על יישובי הנגב המערבי. שוב תוכנן הכול בקפידה: מחסומים חסמו את הדרכים, אמצעי הקשר נותקו, ומבצע הונאה הטעה את כוחות הביטחון. ושוב עמדו בפרץ, לבד, אנשים שיצאו מבתיהם כדי לקדם את פני האויב.
הפעם קראו להם לוחמי כיתות הכוננות. הם לא נערכו לתרחיש שמצאו: במקום חוליה קטנה שמשתלטת על בית בודד עמדו מולם עשרות, לעתים מאות, מחבלים שביקשו לכבוש יישוב שלם. מעטים מול רבים, אקדח מול מקלע. 42 מהם נפלו.
עם שאינו יודע את עברו
מאז טבח שמחת תורה הקימה משטרת ישראל, ביוזמת המשרד לביטחון לאומי, מעל ל־900 כיתות כוננות חדשות. ממשיכי דרכם של אלון וחבריו נמצאים היום בכל יישוב בישראל, מוכנים להגן על קהילותיהם.
יגאל אלון, שהיה נוטר בתקופת המרד ואף חיסל כמה ממרצחי ליל טבריה, קבע כי "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל." ייתכן שהעובדה ששכחנו את אוקטובר 1938 גרמה לערפל שכיסה את עינינו באוקטובר 2023.
***
סגן־ניצב ד"ר שלומי שטרית משרת כראש מדור היסטוריה ומורשת במשטרת ישראל. מחקריו בוחנים את ההיסטוריה של ארגוני אכיפת חוק וביטחון פנים בארץ ישראל.
