"בטראומה מאוד קשה לראות החוצה, קשה להסתכל קדימה. ויש משהו במיזם הזה – כשמסתכלים על חפץ, גם אם הוא שרוף או שבור, ומנסים לדמיין איך הוא יראה אחרי שנתקן אותו, או נהפוך אותו למשהו אחר. אז פתאום, לשנייה, מצליחים לדמיין איזשהו בית עתידי, וזה משהו שאולי בדרך אחרת היה לוקח הרבה יותר זמן להגיע אליו. וזה נותן קצת תקווה". עברו כמה חודשים טובים עד שהצלמת שונית פלקו-זריצקי הבינה את המשמעות העמוקה של העבודה שלה ושל ארבעת הנשים המופלאות איתה במיזם "חפץ מעבר", מיזם הוליסטי המחדש חפצים מביתם של משפחות מהעוטף שנפגעו ב-7 באוקטובר, ואיך התהליכים שעברו עם החפצים שבחרו להציל השפיעו על המשפחות איתן יצרו קשר ונתנו להן משהו שיישאר איתן מעולמן הקודם, שכמעט כולו נחרב.
***
בספטמבר 2023 טל סטרלין הלפרין בדיוק חזרה משנה של מגורים בארה"ב והייתה עסוקה בלהתרגל לחיים בישראל. בשבועות שאחרי 7 באוקטובר היא ראתה את התמונות בטלוויזיה של הבתים השרופים וההרוסים בעוטף, וגם את התמונות של המוני ישראל מארגנים תרומות של בגדים, נעליים, וכל דבר אפשרי עבור אנשי הנגב המערבי שאיבדו את כל עולמם. כמי שבדיוק חוותה על בשרה כמה קשה להרגיש בבית במקום חדש, עלה בה רעיון. היא חשבה שהמעט שהיא יכולה לעשות עבור אותן משפחות יהיה לעזור להן להביא משהו, כל דבר, איזשהו חפץ, קטן או גדול, שרוף או במצב טוב, שיהווה עבורן גשר, מזכרת מביתן הישן, שיוכל ללכת איתן הלאה לעתיד, ומתישהו להגיע גם לבית חדש שיקום.
טל הבינה שהעבודה עצמה עם מה שיימצא בבתים תהיה פיזית, ושהתיעוד של התהליך כולו יהיה משמעותי מאוד גם הוא. לראשה קפצו מייד שתי חברות ילדות שהכירה עוד מבית הספר שידעה שיוכלו לעזור: מחדשת הרהיטים והאומנית מאיה גל והצלמת והיוצרת שונית פלקו-זריצקי שהתגייסו מייד למיזם המתרקם.
מתוך הבנה של הרגישות הנדרשת עם המשפחות הללו טל יצרה גם קשר עם חברה ותיקה נוספת, הביבליותרפיסטית ד"ר בירי רוטנברג, בבקשה שתלווה את כל עבודתן. לכוח הנשי המיוחד הצטרפה האוצרת מיכל קרסני ששונית הכירה מתערוכות קודמות. בפגישה הראשונה שלהן יחד, בבית קפה תל אביבי, הן גיבשו את הרעיון כולו, שם גם מצאו את השם למיזם – "חפץ מעבר". בהמשך הצטרפה למיזם ד"ר שני פיצ'ו, חוקרת טראומה ואובדן מהמחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, שעורכת מחקר על השפעת המיזם הן על המשפחות המשתתפות והן על הצוות.
כל אחת מהנשים הללו, שהרגישה שהיא חייבת לעשות משהו אחרי שבעה באוקטובר, חברה לכוח נשי שבו כל אחת תורמת מהרקע והניסיון שלה.
הביטוי "חפץ מעבר" שאול מעולמות הטיפול. זהו מושג התפתחותי שטבע הפסיכואנליטיקאי הבריטי דונלד ויניקוט שמתאר אובייקט ממשי שמקנה תחושה של בית וביטחון פנימי ובכך מסייע לתינוקות ופעוטות לעבור ממצב בו הם חשים חוסר ביטחון למצב של תחושת ביטחון ורוגע. רובינו מכירים חפצי מעבר של ילדים, כמו שמיכה, בובה או חפץ רך אחר, אבל פה, אצל משפחות הנגב המערבי שאיבדו כל כך הרבה, כל חפץ מהבית נטען במשמעויות נוספות, משמעויות סימליות ורגשיות רחבות הרבה יותר מאלה שהיו לו לפני 7 באוקטובר.
אחרי שהחליטו לעבוד יחד, נשות המיזם העבירו את הצעתן לחידוש חפצים למשפחות המפונות דרך רכזי קהילה של קיבוצים ויישובים, ברשתות החברתיות, דרך אנשים שהכירו וכל מי שהצליח לחבר אותן לתושבי הנגב המערבי שפונו למרכזים שונים ברחבי הארץ. הפנייה הראשונה הגיעה אליהן דרך האינסטגרם, ממשפחה מקיבוץ מבארי. ומאז הן לא עוצרות. מאז שנולד המיזם הן סייעו לכמעט 40 משפחות לעבור תהליך סביב חפץ מביתן הקודם.
הקשר שנוצר עם כל אחת מהמשפחות הוא קשר אינטימי, הן מספרות, קשר של אמון ושיתוף פעולה. ההחלטה מה לעשות עם כל חפץ נעשית תוך כדי שיח מתמשך עם המשפחה. חלק מהמשפחות מעוניינות יותר בתיעוד וביצירת זיכרון שילך איתם הלאה. חלק מבקשות להשמיש חפץ קיים שנפגע. עם כל משפחה התהליך אחר, בקצב שלה, איך שמתאים לה. לפעמים יש משפחות שמבקשות להכין כמה חפצים מהחפץ ששרד, כדי שיהיה אפשר לחלק אותו בין הילדים.
לאחר שיחת היכרות, וכשנוצר קשר של אמון, טל מתאמת עם בני המשפחה מפגש, בבית החדש הזמני או בבתים הפגועים, יחד עם בני המשפחה או בלעדיהם, הכל לפי רצונם. "מה שהיה מדהים זה שהיו משפחות שאמרו לנו 'עזבו, אין שם כלום, הכל נשרף' ואנחנו הגענו בכל זאת, ופתאום מצאנו דברים שהם בכלל לא שמו לב אליהם. או שביקשו שניקח דבר מסויים ובסוף בכלל מצאנו דברים אחרים לגמרי שהם לא חשבו עליהם. אנחנו מסתכלות על מה ששרד בעיניים אחרות" היא מספרת.
העבודה על חפצי המעבר התרחשה בסטודיו של מאיה, שם עבדה על סוגים שונים של רהיטים, חפצים וכלי עבודה שחולצו מהבתים. כשמדובר בסוג אומנות ספציפי שבו מאיה לא התמקצעה, כמו רקמה, תכשיט או קרמיקה, הן פונות לאומנים המתמחים בתחום.
המיזם "חפץ מעבר" אפשר למשפחות לעבור תהליכים בכמה היבטים: תיעודי – להשאיר מזכרת מהעולם שלהם של לפני שבעה באוקטובר; אומנותי – ליצור חפץ אסתטי שיקשט את ביתם החדש, ורגשי – לעבור תהליך מול עצמם, של תחילת עיבוד מה שקרה להם בעזרת ההתעסקות עם החפצים.
הספסל שהוא מרכז הבית
המשפחה הראשונה אליה הגיעו במסגרת המיזם הייתה משפחת שגב מקיבוץ בארי. וכבר באותו חורף הגיעו לפגוש את שרון, אם המשפחה בבית השרוף שהיא חשבה שלא נותר בו דבר. כשנכנסו לבית משפחת שגב, באמצע הבית השרוף והמפוחם, בסלון שהיה מרכז החיים של משפחת שגב, ראו ספסל איקאה סטנדרטי, חצי שרוף ומעוקם.
שרון ודורון שגב ושלושת ילדיהם שרדו את השבעה באוקטובר כשהם מבודדים שעות ארוכות בממ"ד ביתם, בלי אוויר, בלי אוכל, ובלי שתייה. כשביקרו יחד איתה בבית השרוף שיתפה שרון את נשות המיזם כיצד הציתו את ביתם, והם הרגישו שהם הולכים ונחנקים. למרבה האירוניה, המחבלים, שניסו לפוצץ את חלון הממ"ד כשפוצצו עליו לבנת חבלה, יצרו איזשהו חריץ דרכו יכלו בני המשפחה, בתורות, לנשום מעט.
כשמאיה ראתה את הספסל, היא הצליחה לראות בדמיונה איך היא משלימה בספסל את החלקים השרופים ואת השחור צובעת בזהב, כשאיפוקסי שקוף ממלא את החלקים החסרים בו. היא יצרה חפץ שמראה גם את החיים של לפני שבעה באוקטובר, גם את השחור שנוסף באותו יום עצמו וגם את ההווה – העובדה שהספסל נותר חזק ושימושי, נותר עומד באמצע הבית של המשפחה שעברה יחד עם חברי בארי למגורים הזמניים בקיבוץ חצרים. מאיה עבדה על הספסל שעות ארוכות. כשסיימה לעבוד עליו ממש התפרקה בבכי, את רגעי העבודה והבכי תיעדה במצלמתה הצלמת של המיזם, שונית פלקו-זריצקי.
***
איסוף החפצים מהבית ההרוס, העבודה עליהם בסטודיו, תיעוד תהליך השיקום והשינוי והתוצאה הסופית, מאפשרים הסתכלות נדירה על תהליך שלרוב סמוי מן העין. מי שמביט בתיעוד הזה עובר תהליך של גילוי והתחדשות, במקביל לתהליך רגשי שמתאפשר מתוך העבודה על חפץ שמתגלה כמשהו חדש, שונה ממה שהיה קודם לכן. הצילומים משלבים אספקטים של תיעוד, אומנות ועדות למה שהתרחש בשבעה באוקטובר.
עבודת התיעוד של שונית בבתים השרופים, ההרוסים, נתקלה באתגרים: "רוב הבתים מאוד חשוכים ואין חשמל וכדי שלא יכנסו בעלי חיים חסמו עם דיקטים את החלונות כך שאין שום כניסה של אור. החללים בבתים קטנים והכל שחור ומפוייח. אז אני מצלמת המון עם חצובה וחשיפה ארוכה".
המיזם כולו נעשה בהתנדבות מלאה, בתחילה ללא תמיכה כלכלית כלשהי, ולכן נשות המיזם נעזרו הרבה בבני משפחותיהם. גם הרגישות הרבה של החומרים איתם עבדו דרשו שיעבדו רק עם מי שיוכלו לסמוך עליו. "כל חפץ שצריך להעביר לסטודיו, רציתי לדעת שאני יכולה לסמוך על מי שמוביל אותו בעיניים עצומות" משתפת טל.
עמוד הזיכרון של הבית הפך לשולחנות של אהבה
בביתה של אדריאן נטע ז"ל, בת ה-66, בקיבוץ בארי היה עמוד אחד ייחודי, מכוסה כולו באריחי קרמיקה יפהפיים בצבע תכלת, כולם מעשי ידיה של האישה המוכשרת. בתה, דרור נטע, יצרה קשר עם נשות המיזם וביקשה שיעזרו לה לפנות את אריחי הקרמיקה שנשארו כעדות אילמת לאם האהובה שנרצחה ב-7 באוקטובר, בלי שידעה מה היא רוצה בדיוק לעשות איתם.
אדריאן היתה ילידת ארה"ב שהתאהבה ונישאה לבן בארי, ישראל. ארבעה ילדים נולדו להם. היא עבדה כמיילדת אהובה ומוערכת בבית החולים סורוקה. גם לאחר שיצאה לגימלאות המשיכה להתנדב ולהיות נוכחת בחיי ילדיה ונכדיה. באותו יום נורא הייתה אדריאן לבד בביתה ושם נרצחה.
האריחים הרגישים דרשו תשומת לב מיוחדת. הם היו שבירים במיוחד ולכן נדרשה עבודה מדויקת כדי להוריד אותם מבלי לפגוע בהם. לשם כך גייסה שונית הצלמת את אחיה, יונתן, ובחרדת קודש הוא הצליח להוריד את כולם בשלמותם. במחשבה משותפת של בני המשפחה יחד עם מאיה גל, שהציעה להסתכל על האריחים כמו על פסיפס מיוחד, עלה הרעיון להכין מהם חמישה שולחנות קטנים. בעבודת נמלים, עבדה עליהם מאיה וכיום לכל אחד מבני המשפחה מזכרת ייחודית מאדריאן ז"ל.
תמונה חדשה כי לא נותרו תמונות כלל
חנהלה ושלמה מרגלית מקיבוץ ניר עוז ניצלו באותה שבת נוראה בזכות אלבומי בולים. שניהם אנשים מבוגרים, שהבינו באותה שבת שהם חייבים לדאוג איכשהו לנעול את ידית הממ"ד שבביתם. הם לקחו ארונית על גלגלים והצמידו אותה לדלת אך היא לא הייתה מספיק גבוהה. בתושייה שלמה לקח אלבומי בולים שהיו בממ"ד וערם אותם על הארונית, עד שהגיעו לגובה הידית וכך לא היה ניתן לפתוח את דלת הממ"ד, וזה מה שהציל את חייהם כשמחבלים נכנסו לביתם ועשו בו כבשלהם.
חנהלה ושלמה ביקשו לשקם ולהשמיש כורסה ומנורה עומדת, שתיהן אהובות ויקרות לליבם, שהיו בסלון הבית באותו יום שבת. כשנשאלה חנלה למה בחרה דווקא את החפצים הללו, היא אמרה ש'הם היו עדים לכל מה שקרה בבית, לתוהו ובוהו בזמן שהיינו סגורים בממ"ד'. הבית נבזז, לא נשרף, אולי בגלל שהמחבלים שברו בו ברז והבית הוצף מים, אבל הכורסה הייתה מנוקבת כדורים והמנורה, שהייתה מתנה לשלמה מאימו, נשברה. מאיה גל שיקמה את שני החפצים באהבה, וחנהלה ושלמה היו אסירי תודה על כך.
אבל אז היה לשונית, הצלמת, רעיון נוסף: ליצור עבור בני הזוג תמונה מיוחדת עם החפצים ששומרו. כשלשונית הצלמת עולים רעיונות בנוגע לתמונות מבויימות, כמו זו, היא מתייעצת קודם לכן עם ד"ר בירי רוטנברג, ביבליותרפיסטית שמלווה את המיזם: האם הרעיון בכלל הגיוני, האם יכול להיות לו ערך למשפחה, ואם כן – כיצד נכון לפנות למשפחה, איך להציג את הרעיון בפניהם. עבודת הצוות ושיתוף הפעולה המולטי-דיסיפלינרי ההדוק בין חברות המיזם הביא עד עתה לתוצאות מדהימות ובכל רחבי העולם רוצים ללמוד מהן גם על הזווית הזו במיזם "חפץ מעבר".
כשהגיעו לקיבוץ חיפשו את המיקום המדויק בו יצלמו. לא רחוק מביתם, חנהלה ראתה פתאום עץ שרוף, אבל מתוכו ראתה ענפים חדשים, ירוקים, מלבלבלים, כמו איזה כוח טבע בלתי ייאמן. היא ביקשה משונית שתכניס גם אותו לפריים: "היא מצאה בו תקווה. כמו שהוא קם לתחייה גם הם יוכלו לחזור לניר עוז ולהשתקם" מספרת שונית.
"יום הצילומים היה יום מאוד סוריאליסטי" היא מספרת. "היה סוער בגזרת עזה, לא הפסיקו פיצוצים ויריות. הגעתי עם הכורסה המחודשת והמנורה. מיקמנו אותן על הכביש שמקיף את הקיבוץ, סמוך מאוד לבית שלהם במקום שרואים ממנו את עזה". הצילומים עברו בשלום והתוצאה שלהם היא מקור לגאווה עד היום.
התמונה של בני הזוג עם מה ששרד מביתם ועם העץ השרוף שהצמיח ניצנים ירוקים הודפסה והייתה חלק מתערוכה שהפיקו נשות המיזם בתל אביב במהלך 2024. "בהתחלה הם היו מובכים כשראו את התמונה המבויימת הגדולה מודפסת ומוצגת. אז שאלנו אם ירצו שנוריד אותה. הם אמרו 'לא, מה פתאום'. ובסוף התערוכה הם ביקשו לקחת אותה, ומאז היא תלויה בסלון הבית שלהם בכרמי גת. כל פעם שמישהו נכנס לבית הוא רואה את התמונה ושואל אותם עליה וזה משמח אותם לספר עליה". כמו משפחות רבות אחרות, גם משפחת מרגלית הפכו לחברים קרובות של נשות המיזם. "אני מבקרת את חנהלה ושלמה כמה שאני יכולה", היא משתפת, "אני פשוט מתגעגעת אליהם אז קופצת לביקור".
"מעבר לאבידות הנוראיות בגוף ובנפש, גם תחושת השליטה בחיים שלהם נלקחה מהם באותה שבת נוראית. אנחנו מנסות לתת להם מעט מזה חזרה". מסבירה שונית. לכן כל דבר נעשה בשיתוף פעולה מלא ובשיח מתמשך עם המשפחות.
***
תמונה מבויימת נוספת הפיקה שונית עבור נירה שרעבי, אלמנתו של יוסי שרעבי, שנחטף מקיבוצו, בארי, ונהרג בשבי חמאס. נירה יצרה קשר עם נשות המיזם לאחר שנודע שיוסי אינו בין החיים. באותה תקופה כבר סיימו להרוס בקיבוץ בארי את הבית בו התגוררו שניהם עם שלוש בנותיהם, בית שנפגע קשות בשבעה באוקטובר והיה בסכנת התמוטטות. כל מה שנותר לנירה היו מספר חפצי נוי קטנים אותם ביקשה לשקם, כדי שיקשטו את ביתה המחודש בקיבוץ חצרים. כששונית נפגשה עם נירה נוצר ביניהן קשר מיוחד. "הבנתי" מספרת שונית, "שהדבר הכי חשוב לנירה זה לספר על יוסי".
מתוך השיחות שלהן על יוסי נולד הרעיון לתמונה. "היא סיפרה על מי היה יוסי: אדם שטרף את החיים, אהב כדורגל, אהב לגלוש, לטייל והמשפחה הייתה כל עולמו. ניסיתי לחשוב איך לביים תמונה שתכלול גם אותו, אולי עם הגלשן שלו. אבל זה היה מטורף – לא נשאר אף חפץ שלו! שום דבר שלו לא שרד! בבית לא היה כלום. הדבר היחידי שהיה לנירה ממנו זה כמה בגדים שהוא שלח לכביסה של הקיבוץ, והם נשארו שם, כמובן בלי הריח שלו אבל זה גם משהו. התמונה צולמה בשטח בו עמד הבית שלהם. רואים שני כסאות מחדר האוכל של בארי, על אחד יושבת נירה ולידה על הכסא השני, מעט הבגדים של יוסי, הדבר היחיד שנשאר לה ממנו."
מיזם "חפץ מעבר" עומד בפני סיום בסוף השנה הנוכחית. "הקשרים שיצרנו נשארים איתנו," אומרת לנו שונית, "וזה שהצלחנו להושיט יד טובה אל מול הרוע הנוראי שבו הם נתקלו, כבר נותן תחושה של משמעות, שהענקנו משהו, מעט תקווה ואור במקום אפל".
***
לקריאה נוספת על מיזם "חפץ מעבר": https://www.hefetzmaavar.com/. המיזם פועל בסיוע ובמימון של גורמים פרטיים המבקשים להישאר אנונימיים, בסיוע של הקרן לנפגעי טרור של הסוכנות היהודית, "קבוצת עזריאלי", F2 Venture Capital ובשיתוף פעולה עם גורמים מרכזיים, ביניהם עמותת "ארץ עיר" ומיזם "ארץ חפץ" מטעם יד יצחק בן-צבי.
תערוכה של מיזם "חפץ מעבר" שאוצרת מיכל קרסני תתקיים בטרמינל העיצוב בבת ים: אירוע הפתיחה – ביום ג', 2.12.2025 בשעה 19:00, שיח גלריה ביום ו', 12.12.2025 בשעה 11:00 ואירוע נעילה והשקת קטלוג ביום ו', 9.1.2026 בשעה 11:00.
בנוסף, צילומים של צלמת המיזם, שונית פלקו-זריצקי, יופיעו בפסטיבל הצילום של פוטו ישראל (גם אותו אוצרת מיכל קרסני) שיערך ב-19–29 בנובמבר 2025 במרכז ענב וגן עופר, תל אביב.
***
מיזם "חפץ מעבר" הוא מיזם שותף לארכיון 7 באוקטובר, אותו מרכזת ומנהלת הספרייה הלאומית בשיתוף משרד המורשת. הארכיון הוא מאמץ לאומי לתיעוד כלל החומרים הקשורים לשבעה באוקטובר ולמלחמת חרבות ברזל, ושמור בספרייה הלאומית כדי שיהיה נגיש לחוקרים, למחנכים, לקהל הרחב ולדורות הבאים. עד היום נאספו בו כבר למעלה מ-2 מיליון קבצים מסוגים שונים – עדויות, וואטסאפים, תצלומים, סרטונים, הספדים, יומנים, ועוד. ארכיון 7 באוקטובר עובד עם למעלה מ-100 מיזמים ושותפים וכרגע נמצא בשלבי קליטת החומרים לקטלוג הספרייה וטיפול בהנגשתם.
